ערך העבודה לפי הרמב"ם

אריק,

לפני שנכנסים לעובי הקורה - עבודת הכהן איננה כוללת מלאכה? כל העבודה הכרוכה בעבודת המקדש איננה 'מלאכה'?

דבריך משולים ל'עקרת הבית' שנחשבת ללא עובדתתצמיד לה ספידומטר על הרגל נראה כמה ק"מ היא עושה ביום.

מכבסת אופה מבשלת מקרצפת מגהצת כל זה אינו מלאכה?

הרמב"ם (פיהמ"ש אבות) מתיר לת"ח לתת ממונו לאדם שיעסוק עבורו בסחורה, ומדמה זאת, כדבריך, לשבט לוי.
יתרה מזו, הוא עצמו חי שנים מעמלו של אחיו (ולא ידעתי אם משום שנתן ביד אחיו השקעה ראשונית ע"פ הפסק הנ"ל, או שמא סבר כי אם המהנה את החכם עושה זאת משום קירבת משפחה ולא מחמת היותו ת"ח ש"ד). רק אחר מותו של אחיו בטביעה נאלץ לעבוד לפרנסתו כידוע. לפי זה אכן מסתבר כי לא ראה בעבודה עצמה ערך.

י"י

דין יחסים בין קרובי משפחה לבין אנשים זרים הוא אותו הדין?
גם כן ראיה.

ערך ה'עבודה' בעיני הרמב"ם הוא שאדם יהיה בלתי תלותי, שתהיה מחשבתו פנויה ללימוד התורה - ולכן הערך לא תלוי במצבו 'הפרטי' של הרמב"ם, אלא כעיקרון הכרחי לנפש האדם

מתוך פירושו של הרמב"ם אבות פרק ד הלכה ז

...וחלילה לי לחשוד הדורות ההם, שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת - היו ממלאים את ביתו בזהב ופנינים. אלא, שלא היה רוצה, אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה - אם ברוח ואם בדוחק - והיה בז למה שבידי האדם, כי התורה מנעתו מזה. וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עיצים, והיה לומד משמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות. ומעלתו היתה, כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ויהושוע, והקטון שבתלמידיו - רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו להינות מהם, לא היו מניחים אותו לחטוב עיצים...ור' חנינה בן דוסא...די לו בקו חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא היה מבקש מבני אדם. וקרנא היה דין בארץ ישראל והוא הוו דלי דלוה וכשהיו באים בעלי הדין לפניו היה אומר: תנו לי מי שידלה במקומי, או, תנו לי כדי בטלתי - ואדון לכם.

ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה להם! אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמה, והיו מאמינים בה' יתברך ובתורת משה אשר בה יזכה לחיי העולם הבא, ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם. והיו רואים שלקיחתו היא חילול השם בעיני ההמון - מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מן המלאכות אשר יחיה בהן אדם ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה: "דבר השם בזה"...

ורב יוסף היה מוליך עיצים ממקום למקום והיה אומר: גדולה מלאכה שמחממת בעליה", רצה לומר עם טורח אבריו כי בהוליכו העיצים הכבדים היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו - והיה נהנה במה שחלק לו השם יתברך, מה שאצלו ממעלת ההסתפקות.

ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיות שהביאו באמרם: הרוצה להינות - יהנה כאלישע, והרוצה שלא להנות - אל יהנה כשמואל הרמתי. וזה אינו דומה אשר מביאים כלל. אבל זה אצלי הטעאה גדולה מהביא ראיה ממנו, מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה בו האדם. שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים חלילה לשם! אמנם היה מקבל כבוד לבד ובזה אין איסור, שהרי אמרו חז"ל "וסוף הכבוד לבוא" (נדרים סב)כשהיה מאכסן אותו אדם בעברו עליו להיות בבית אצלו, והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא, והיה שב לעסקיו...





תוקן על ידי - riv - 12/12/2004 11:04:25

ריב
דעתו של הרמב"ם על איסור התפרנסות מתלמוד תורה ידועה ותודה על הציטטה, אולם לא זו היתה השאלה שהעליתי.

אריק,

לא הבנתי איך לא הבנת מתשובתי את התשובה לשאלתך.
הרי רב יוסף היה 'נהנה' מיגיע כפיו אף על פי שה' כן זיכהו בפיס, והוא לא נולד לשבט הנכון.

כבר 'הוכח' למעלה שעבודת הכהן כוללת 'מלאכה' כך שגם אלה שנולדים לשבט הנכון, נהנים מיגיע כפיהם, והוא ערך לגביהם - והם גם כן אינם תלויים, מפני שהחיוב לפרנס אותם, באה עם התורה. כחיוב אלוקי.



תוקן על ידי - riv - 12/12/2004 11:27:39

על מה שבט לוי מקבל מעשרות, על עבודה כלשהי?
הנה לשון הרמב"ם במו"נ ח"ג פל"ט (תרגום הרב קאפח מאתר www.daat.co.il)
וכך עניין התרומות והמעשרות כבר ביאר טעמם כי אין לו חלק ונחלה עמך וכבר ידעת טעם הדבר, שיהא השבט הזה בכללותו מיוחד לעבודה ולימוד התורה, ולא יתעסק בחריש ולא בקציר אלא מיוחד לה', כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל , ותמצא לשון התורה בכמה מקומות 'הלוי והגר והיתום והאלמנה', לפי שהוא מונה אותו תמיד בכלל העניים כיון שאין לו רכוש.


הלוי מקבל את מעשרותיו על שהוא מוכן ללימוד תורה. יוצא שההבדל בין אברך לבן שבט לוי הוא לא בקיבול שכר על תלמוד תורה אלא בייחוס.

אריק,

לענ"ד פשוט שהרמב"ם מתנגד לקבלת טובת הנאה כספית תמורת לימוד תורה, ולא שהוא מכיר בערך העבודה כערך בפני עצמו (בניגוד להגות 'תורה ועבודה' אשר אחזו בה אף חלק מחז"ל). תפיסתו זו היא פועל יוצא של תפיסת ה'לשמה' הקיצונית שלו, אשר באה לידי ביטוי גם בעניינים אחרים, למשל:

א. השתלחותו בכותבי 'שמות' במזוזה (הל' מזוזה, פ"ה ה"ה): "...אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות--הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".

ב. התנגדותו לשימוש בחפצי קדושה כסגולות לריפוי (הל' ע"ז פי"א, הי"ג): "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן--לא דיי להן שהן בכלל חוברים ומנחשים: אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב). אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים--הרי זה מותר" (והשווה להי"ב שם).

ומכל מקום יש לזכור, שאף הזיהוי של לומדי תורה המתפרנסים מן הצדקה עם בני שבט לוי, מקורו בדברי הרמב"ם עצמו בסוף ספר זרעים, לאחר ההסבר בעניין מעמד שבט לוי (הל' שמיטה ויובל, פי"ג, ה"ח - הי"א):

ה"ח: כל שבט לוי, מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא ייטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים--שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי, חלק ונחלה--עם ישראל" (דברים יח,א), "חלק" בביזה ו"נחלה" בארץ; וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל, וחלק, לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח,כ), בביזה. ובן לוי או כוהן שנטל חלק בביזה, לוקה; ואם נטל נחלה בארץ, מעבירין אותה ממנו.

ה"ט: ייראה לי, שאין הדברים אמורים, אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקוב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל--הרי הכוהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן, ככל ישראל.

ה"י: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו: מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים--שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם--לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ).

כלומר, לכאורה כדבריך ששבט לוי זכה והובדל מכלל יושבי תבל ומכאן ההיתר שלו. ובכל זאת...

הי"א: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).

ומהו בכל זאת ההבדל? הר"א ליכטנשטיין במאמרו 'זאת תורת ההסדר' טען שכל בן תורה יודע לצטט את הרמב"ם הזה ולהסביר את הפטור משירות בצה"ל, ואולם, רבים שוכחים שהרמב"ם כנראה לא החזיק את עצמו כמי שהלך ישר בדרכי הא-להים ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים - ועל כן לא הסתמך על ההיתר ולא התפרנס על הצדקה.

כלומר, בניגוד לבן לוי שלא נדרשת ממנו התנהגות מסויימת על מנת להנות מהפטור, הרי שמלומד תורה היא כן נדרשת.

_______________

והערת אגב -

לרוב אנו דנים בשיטת הרמב"ם בהקשר לשאלת גיוס אברכים ו/או קבלת מלגה מהכולל. לענ"ד, הליכה אחרי הרמב"ם בעניין זה מעיבה גם על ישיבות ההסדר, מרצים למדעי היהדות באוניברסיטאות, סטודנטים שמקבלים מלגה מהאונ' על לימוד תורה בחלק מהיום, תלמידי מוסדות דתיים שמקבלים צדקה וכיו"ב.

האם עולם תורה יכול להתקיים בימינו לאור גישת הרמב"ם?

ממללא,

לאור גישת הרמב"ם עולם התורה מתקיים לעולם ועד.

אני עדה!
השאלה היא למה אתה קורא 'עולם התורה'?

לאיך שנראה עולם התורה במציאות של שנות האלפיים, זה עולם תורה?

ממללא,

אינני מסכים עם קביעתך ש"מכל מקום יש לזכור, שאף הזיהוי של לומדי תורה המתפרנסים מן הצדקה עם בני שבט לוי, מקורו בדברי הרמב"ם עצמו בסוף ספר זרעים"

הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל אינו מזכיר תלמוד תורה ולו ברמז. הוא מדבר שם על "כל איש ואיש מכל באי העולם" - היינו גויים ויהודים כאחד ולכן הוא גם אינו מזכיר כלל תלמוד תורה אשר אסור על מי שאינו יהודי.

אמנם, כדברי י"י לעיל, בפירושו לאבות הוא יוצר הקבלה כזו, אבל היא באה כדי להראות את הצד השווה בין שתי אוכלוסיות שהתורה העניקה להם הטבות [מסויימות ומוגבלות ביותר במקרה של לומדי תורה], וזה מתקשר להערה בסוף הודעתך, כי הרמב"ם כותב שם: "אבל הדבר שהתירתו התורה לתלמדי חכמים הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו אם ירצה... כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן וללוי כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדין אותו".

נדמה לי שאם מקישים מכך למצבנו כיום, אם אדם שמחליט ללמוד תחום הומני באונ' [להבדיל ממדעים אשר עליהם ניתן לומר שהמדינה מקבלת תמורה ישירה מהלימודים] מקבל סבסוד מהמדינה מדוע שלא יקבל גם תלמיד ישיבה מימון, וכלשון הרמב"ם "ולפחות שיהא ת"ח כעם הארץ שמכבדין אותו". נשאלת רק השאלה האם ראוי שמימון ת"ת יהא תלוי במימון הבלים. מה יקרה להיקש הזה כשהמדינה תתפכח ותפסיק לממן תחומי לימוד שאינם מועילים לה במאום כמעט?

לעצם השאלה באשכול, נדמה לי שאפשר להוסיף שמההלכה האחרונה בהלכות שמיטה ויובל ניתן ללמוד שהרמב"ם מעלה את האפשרות של אדם אשר אינו עובד כלל או כמעט ואינו עובד ובכל זאת "נתקדש קודש קודשים" כך שהעבודה לכשעצמה נראה שהיא אינה ערך בעיניו.

סיכום זכויות היתר לתלמידי חכמים על פי הרמב"ם

1) שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה מרצונו הטוב, ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה כך יש לו שכר גדול, וזהו המטיל מלאי כיס ת"ח האמור בברכות לד/ב יש זכות קדימה לתלמידי חכמים שתימכר סחורתם לפני כל סחורה של אחרים כפי שרואים בגמרא בבא בתרא כב

2) בנדרים סב אומרת הגמרא שצורבא מרבנן מותר לו לומר על עצמו צורבה מרבנן אני דונו את דיני קודם לאחרים דכתיב בשמואל ב פרק ח "ובני דודים כהנים היו" מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש

3)תלמידי חכמים פטורים מתשלום מיסים וארנונות, כפי שמובא בנדרים סב שכן אלו חוקים שקבע להם ה' יתברך כמו שקבע מתנות לכהן ומעשרות ללוי, וכמו שפיטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים, כך פטרה התורה תלמידי חכמים מתשלומי מיסים ושאר דברים.

עיינו גם בהלכ' תלמוד תורה פ"ג ה"י, וכן כתב רבינו יונה על מסכת אבות פ"ד מ"ה. בטור יו"ד רמ"ו פ"ק כדברים האלה להלכה. והמהר"ל ב"דרך חיים" על מסכת אבות ר' משה בן מכיר ב"סדר היום", פרק "סדר עסקיו" דף טז. ושו"ת גידולי טהרה בסי ז

הלכות תלמוד תורה פרק ג - רמב"ם

ט [י] כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה--הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה.
י אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות.

יא מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב)--"אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.

http://kodesh.snunit.k12.il/i/1303.htm


ואם נרד לעובי הקורה, אז,

החכם/החסיד הוא גם העשיר ,והעשיר הוא האדם השמח בחלקו, כך שהוא מודה לשם על "יגיע כפיו" - והוא נהנה מעצם המלאכה, שאותה חלק לו השם, ולכן המלאכה היא ערך בפני עצמו – כמו שכתוב, "אהוב את המלאכה" כמו שהרמב"ם מביא את הדוגמא של רב יוסף שהבאתי למעלה.

הלכות תלמוד תורה פרק ב:

"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות."

הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"ד:

"גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמיים בחודש, לפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'." וכאשר היא יוצאת לרחוב, באותן הפעמים עליה לצאת רעולת פנים, "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית"."

מי פה מקשיב לרמב"ם?

תוקן על ידי - אישאמת - 13/12/2004 0:12:19