את הרעיון הראשונים כמלאכים, מצאנו מספר פעמים, בשם אחד מראשוני האמוראים, שחזר על הרעיון מספר פעמים, ובדבריו התייחס לא רק לשינויים שבין תקופת התנאים לתקופת האמוראים, אלא גם לשינויים שבין חכמי ימי בית ראשון וחכמי ימי בית שני, בני ה"עמים הקדומים", או נשות ישראל, תמיד היו הקודמים- הראשונים איכותיים יותר, בחוכמתם וצדקותם.
בשבת דף פה עמוד א, מצינו את דבריו ביחס לעמים הקדומים:
"דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: (מאי) דכתיב (דברים יט) לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] - גבול שגבלו ראשונים לא תסיג", (וברש"י, "גבול רעך - ליטע סמוך למיצר, להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים, ומי הם ראשונים - אמוריים וחויים, שהיו בקיאים בכך, כדאשכחן בבני שעיר). מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (בראשית לו) אלא בני שעיר החרי ישבי הארץ; אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים: מלא קנה זה - לזית, מלא קנה זה - לגפנים, מלא קנה זה - לתאנים, וחורי - שמריחים את הארץ, וחוי - אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא".
בעירובין דף סד עמוד ב, מצאנו את דבריו, להבדל, בין בנות ישראל, שב"דורות הראשונים" ובנות ישראל שבדורות האחרונים:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא שנו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים... "
בעירובין דף נג עמוד א, מצאנו שכך היא דעתו, על ההבדל בחכמת חז"ל, בין הראשונים לאחרונים:
"אמר רבי יוחנן : לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל - ואנו כמלא נקב מחט סידקית". המאמר מתייחס לחכמתן של הראשונים, ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט, "זש"ה והחכמה מאין תמצא מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב, ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב).
בברכות דף לה עמוד ב, על התמדת הראשונים בתלמוד תורה:
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן".
על הקפדתם לקיום המצוות:
"ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון - כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות - כדי לפטרן מן המעשר". (שם).
בירושלמי, נזיר פרק א ה"א, שלא לשנות מדבריהם:
"אמר רבי יוחנן: לשונות שביררו להן ראשונים, אין רשות לבירייה להוסיף עליהן".
לא ברור לי אם היתה זו דעה מוסכמת על כולם, שהרי מצאנו, שכאשר טען "הראשונים גדולים יותר...", חלק עליו רבי יוחנן, וטען, "אדרבא, האחרונים עדיפי".
והדברים ביומא דף ט עמוד ב, "אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה!",
אולם עדיין ייתכן, שאין הוא מערער על "איכותם" של הראשונים, אלא שהוא טוען שלאחרונים ישנה מעלה על הראשונים, אף ש"מעלתם", "נמוכה" יותר, מאחר והשיגוה ב"מסירות נפש".
במחלוקת הנוספת שביניהם, אנו מוצאים מחלוקת ביניהם, האם לדור שבוא היה חי ה"גדול", יש השפעה על גדולתו, והוא במחלוקתם על צדקותו של נח, "אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדרתיו] אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם. (סנהדרין דף קח עמוד א).
מדברי ריש לקיש לא ברור אם טען, שצדקותו של נח היתה גדולה, מזו של צדיקי הדורות הבאים, או שטען, שאפילו שלא הגיע למדרגת הצדיקים שלאחריו, הרי עצם הדבר, שהגיע לאן שהגיע, במצב בו היה נתון, מוכיח על דרגת צדקותו.
ייתכן שבגלל התקופה בה היה חי, (והיותו בן הדור הראשון של האמוראים, "מסורת בידינו ו' דורות היו רבנן אמוראי ונמשכה [הוראתם] מאתים שנה רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל היו דורות ראשונים", (שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן תרעז), וברצונו ל"השליט" את סמכות הקביעה הסופית של ההלכה לתנאים, הדגיש רבי יוחנן בדבריו את ההבדל בין הראשונים והאחרונים.
ומעניין שהגאונים שקבעו את הכלל ההלכתי "הלכה כבתראי", קבעו במפורש, שישנה עדיפות לתלמוד הבבלי על התלמוד הירושלמי פרי עטו של רבי יוחנן, (ראה רמב"ם, הקדמה למשנה תורה, "ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית כמו מאה שנה", וכן עשו בארץ ישראל תלמוד ירושלמי, ומחברו רבי יוחנן, (ספר כפתור ופרח פרק ה [שביעית בבית שאן], וכתב בפרק טז, "ולא מצינן למימר דרבי יוחנן בר נפחא הוא רבי יוחנן שחבר תלמוד הירושלמי, וראה שם הגדולים ערך ירושלמי), מעצם העובדה של היותו מאוחר יותר, והדברים בדברי רב האי גאון (הובאו בספר האשכול,אויערבך, הלכות ס"ת בין עשיתו בין לקרות בו, סימן יד עמ' 49, שהובאו ברי"ף סוף עירובין, מבלי לציין שהם דברי רב האי). שנשאל על אודות ההבדלים בין התלמוד הירושלמי, לאחר שסקר את התפתחות התלמוד, כתב,"ותו קמייהו הוי תלמוד א"י וידעו טעמי דקדמאי, והיכא דלא ניחא להו נאדו מן טעמי דקמייהו, וכללא הוא "הלכה כבתראי".
בדוגמת משל הפילוסופים של הננס על גבי ענק, המובא בתשובת הרי"ד (סימן סב), "אני דן בעצמי משל הפילוסופים (מובא שמו בהקדמת השבלי הלקט) שמעתי מחכמי הפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו לו הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו היאך יכון הדבר הזה, השיבם אמר להם מי צופה למרחוק הננס או הענק הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק, כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקי' עליה ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם, ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן (עירובין יג, ב) ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם, וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שינקה מן השגיאות שאין החכמה תמימה בלתי ליי' לבדו".
דברים דומים מצאנו בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם (כתאב כפאיה אלעאבדין-ספר המספיק לעובדי השם, מהדורת נסים דנה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 176), "משום מה שהקדמנו בראש הספר ונשלימו בפרק זה, וזאת המנהגים הרווחים, המפורסמים או שאינם מפורסמים, הקדומים או המחודשים, הנעשים בנוכחות נכבדים או שאינם נעשים בנוכחותם, אם הראיה קובעת את היותם פגומים, אין מחוייבים ללכת על פיהם, מפני שאין זה מן הנמנע שיתברר למאוחרים מה שלא התברר למי שקדם להם, וזאת אף על הרוב, מפני שהמאוחר מקבל בצורה מובנת יותר, מה שהקודם כבר טרח עליו וביררו, והוא מתפנה לבירור מה שלא ביררו ולהסיק מה שלא הסיקו אותו הקודם, משום התעסקותו בזולתו, וע"כ ההנחה המוקדמת שהוסכם עליה בהלכה אצל חכמי התלמוד, היא הלכה כבתראיי, וזאת למרות שאמרו, "גדול צפרנן שלראשונים מכריסן שלאחרונים", ואין זה משום שלמות המאוחר על פני הקודם, לגבי כל האנשים ובכל המצבים, אלא משום שהמאוחר מעיין במאמרי הקדמונים ובונה עליהם ולומד מהם, ובאמצעות כללי ההיקש הוא מסיק תוצאות שמחוייבין לפעול לפיהן במידה שהדברים הקדומים נכונים, והרכבתם והמסקנות מהם הם על פי הכללים המחוייבים... ואין גנאי בכך מצד בעלי החכמה והאמונה אלא מצד הציבור כעמי הארץ והדומים להם אשר מחובתם לסמוך על דעת מי שנצמנה עליהם".
 |
|
|
