דרשות חז"ל מהכתובים

אחד הדברים התמוהים אצלי, היא צורת הדרשות שמבססות דינים שונים.
לדוגמא: הפרק הראשון במסכת יבמות עוסק רובו ככולו בדיני צרת ערווה. כלומר, אדם שמת בלי בנים והשאיר שתי נשים או יותר, האחת מהן אסורה על היבם באיסור ערווה, כגון שהיא ביתו, אחותו, אחות אשתו, וכדומה. הרי לא רק שהיא, הערוה, פטורה מן היבום והחליצה, אלא פוטרת גם כן את כל צרותיה למרות שהן מותרות ליבם.
לדין הזה אין כמובן שום רמז בלשון המקרא. וחז"ל מצאו לכך שני מקורות על פי דרכם. האחד: מן הכתוב בפרשת עריות 'אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה'. את המילה 'לצרור' הם פירשו כאילו כתוב 'וצרתה'. כלומר: לא תקח אשה אל אחותה (וכן את צרתה) לגלות ערוותה עליה בחייה. 
לכאורה לקריאה הזאת אין קשר להלכות יבום. לכל היותר כתוב כאן שצרת ערוה אסורה כמותה, וכל אדם שמת והשאיר כמה נשים שאחת מהם אסורה עלי באיסור ערוה - הרי שאני אסור בכל צרותיה.
ובכן, התשובה היא שהמילה 'עליה' שבמשפט זה משמשת כלינק [גזירה שוה בלשון חז"ל) לפרשת יבום שכתוב שם 'יבמה יבוא עליה'. ועל ידי לינק זה אנו קובעים שהמילה 'לצרור' לא נאמרה אלא במקום יבום. כלומר: אימתי צרת ערוה אסורה? כשהיא נופלת ליבום מאח שמת ולא הותיר בנים. (מי שרוצה לדעת פרטים מדוייקים יעיין ביבמות דף ג,ב, ובדף ח).
מקור אחר מצא רבי יהודה הנשיא לענין. הוא דורש זאת מהמשפט 'ולקחה לו לאשה ויבמה', שהיה יכול להיות כתוב 'ולקח לו לאשה' (למה? האם ולקחה אינה הלשון התקנית במקום הזה?). המילה 'ולקחה' מלמדת אותי שיש כאן שתי יבמות, והוא יכול לקחת איזו מהן שירצה. אבל במצב שאחת מהן אינה בת ליקוחין, כי היא ערוה, נמצא שהוא לא יכול לבחור, ומכיון שבתורה משמע שהוא כן יכול לבחור, אזי אין ליקוחין בכל אותו הבית.
כמדומני שכל אחד יודה שהדרשות האלו הן צע"ג. ולכן אם אנו מוצאים שבית שמאי לא גרסו בכלל את כל המושג של 'צרת ערוה', וטענו 'לא היה ולא נברא' (יבמות דף יג,א), הרי ששיטתם הגיונית מאוד. המחדשים כאן הם דווקא בית הלל. 
אך הגמרא שואלת "מאי טעמייהו דבית שמאי", ומביאה תירוצים כדי להסביר מהיכן היה להם מקור שצרת ערוה מתייבמת, כאילו פטור צרת ערוה זה כבר מקרא מפורש. 
רבי שמעון בן פזי דורש זאת מן הפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר". את המילה 'החוצה' הוא מפרש כמו 'החיצונית', כלומר: יש עוד אשה פנימית, דהיינו הערוה, שהיא נקראת 'פנימית' כי היא קרובה ליבם. ועל אותה 'חוצה' אמר הכתוב 'לא תהיה לאיש זר אלא תתייבם', הרי לנו מקרא מפורש שהצרה כן מתייבמת.
ואני בער ולא אדע? מדוע כתבה התורה 'לצרור' בפרשת עריות, או 'ולקחה' לשיטת רבי, והוצרכה לכתוב 'החוצה' בפרשת יבום, כדי שלא נדרוש זאת. הבה לא נכתוב 'לצרור' או 'ולקחה', ואז לא נצטרך את 'החוצה' כדי להכניס בחזרה את הצרה פנימה.
התירוץ שהכי צ"ע הוא של רבא. רבא אומר שבית שמאי למדו 'אין איסור חל על איסור'. ומכיון שכל יבמה היא אשת אח, שהוא בעצמו איסור ערוה. נמצא שתמיד אם היבמה היא גם ערוה - אחד האיסורים לא חל. למשל: אם בתו נישאה לאחיו - הרי שאיסור אשת אח לא חל, כי אין איסור אשת אח יכול לחול על איסור בתו. וכן להיפך: אם הוא נשא את אחותה של אשת אחיו, הרי שאיסור 'אחות אשה' לא חל בגלל שהמקום תפוס כבר על ידי איסור אשת אח שקדם לו.
לפיכך: אם איסור אשת האח קדם נמצא שאיסור הערוה עדיין לא חל בכלל, וכיצד תפטור זו את צרתה מיבום בעוד שאין לה דין ערוה?
זה ניחא. אבל מה עם המקרה ההפוך, שאיסור הערוה קדם לאשת האח? הרי כאן יש איסור ערוה שיכול לפטור את הצרה!
וכאן יש לרבא חידוש מעניין! מכיון שלא חל כאן איסור אשת אח - הרי שמקרה זה מוגדר 'שלא במקום מצוה', כביכול אשה זו אינה אשת אחיו, ולפיכך אין הערוה פוטרת צרתה, כי דין 'צרת ערוה' נאמר רק במקום מצוה, דהיינו במקום שיש אשת אחיו הנופלת ליבום. 
המשפט האחרון צ"ע עאכו"כ, אמנם ראשונים ואחרונים התלבטו אך לא מצאתי דבר ברור.
כל זה מוביל לתחושה שאין לנו כלל הבנה בדרשות חז"ל.