|
|
| נשלח ב-21/12/2004 21:09 |
 |
| |
נומוס
איך אמורים לדעת שאתה חילוני. ההפך לא ענו לך כי חשבו שאתה חרדי.
בכל אופן האשכול הוא על שיטות לימוד בישיבות הליטאיות כפי שהכותרת מצביעה עליו. והוא לא סטה ממסלולו.
[הסיבה שלא ענו לך היא שהוא לא זמין גם הודעות שלי הוא עדיין לא קרא.]
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 21:19 |
|
| |
קעלעמער
לא ענו לי כי מיימוני וסיינפלד יודעים מי אני, חילוני.
לפי חוקת הפורום אין הפליה בין חילוני, מיזרוחניק או חרדי. עם זאת, מרשה הנהלת הפורום (שמתארח בהיידפארק, יש להדגיש) לעצמה לנהוג איפה ואיפה מתוך ההנחה המגוחכת ששתיקה שווה זהב.
מה עניין הגאון הרוגאטשובי לשיטות לימוד ליטאיות? ומה עניין הגדרת שיטת בריסק כ"שקר הגדול של עולם התורה" ו"מופע זיקוקים" לדיון מכובד וענייני? אתם לא קוראים מה שאתם כותבים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
תוקן על ידי - נומוס - 21/12/2004 21:23:43
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 22:15 |
|
| |
נומוס,
אני אנסה לפצות אותך על העוול שנגרם לך
תיאור של ר' י.ד. סולובייצ'יק בנו של ר' משה נכדו של ר' חיים בריסקר מייסד "שיטת בריסק", שמאפיינה היו ניתוח חריף, מיון מדויק, אי תלות ביקורתית ושימת דגש על "משנה תורה" לרמב"ם כמוקד העיון הלמדני.
מתוך אמונה בזמנים משתנים/עורך : אבי שגיא
ביוגרפיה של הרב י.ד סולובייצ'יק - ע'17
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא: קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: "זהו פירוש של הר"י ובעלי התוספות, עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא"
תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, בנימת ביקורת "אין אנו מבינים לא את הסברא של הרמב"ם ולא את אופן ביאורו את הסוגיא". כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: "רבינו משה מדוע עשית זאת?" לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, " הראב"ד בהשגותיו צודק". בני החבורה היו מנתרים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: "דברי רבינו קשים כברזל". מכל מקום לא אמר נואש, היה תומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהירהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים ראשו לאט, לאט ומתחיל לדבר : "רבותי, נראה נא...". לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם, הרושם שהתרקם במוחי התמים והצעיר היה כי הרמב"ם מוקף מתנגדים והמגן היחידי הוא אבא מרי. חשתי כי הרמב"ם עצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עימדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאוד.. בשמו של אבא נקרא גם הוא - משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיה נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינה בפי: "אמא, אמא, הרמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!"
תהנו...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 22:51 |
|
| |
תודה על הרצון הטוב.
אגב, חשיבותו של תומאס מאקווינס, כתיאולוג, גדולה לאין ערוך מזו של הפוסק היהודי. בשעה שאת ה'מורה נבוכים' לומדים רק באוניברסיטאות, לאפוקי מהישיבות, הרי שה-summa של תומאס נלמד ביסודיות בכל סמינר לתיאולוגיה המכבד את עצמו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
תוקן על ידי - נומוס - 21/12/2004 22:55:34
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 23:23 |
|
| |
ספרן ובריסקער, תודה רבה.
נומוס, אני מתנצל על העוול שגרמתי לך, לא היתה לי כוונה לעשות "ניצול שרשור", חשבתי שהנושא ששאלתי עליו שייך לאשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 23:28 |
|
| |
שיטת ר''ח מבריסק נתפסה בזמנה כחדשנית לכל הדעות, הן בעיני תומכיה שראו בה שינוי מבורך והן בעיני מבקריה.
מחייבי השיטה התמקדו בעיקר בהיבט האינטלקטואלי שלה והדגישו את מעלתו של ההיגיון הצרוף והישר ואת החתירה לבירור האמת. לעומת זאת מבקריה היו מגוונים יותר, מיעוטם ביקרו את המתודה עצמה, אך רובם ביקרו את דרכי יישומה בישיבות, והעלו חששות כבדים לגבי תוצאותיה בשדרותיו הרחבות של עולם הלומדים.
דוקא בשל היותה שיטת ניתוח שההיגיון הבריא הוא יסודה, יש לדעתם להציב גבולות להגיון זה ולהזהר מלהפוך אותו לטכני וקבוע. עיקרה בהפעלת החשיבה באורח אינדיבידואלי, ויש לדעתם נזק רב בהפיכתה למתודה אחידה הנתנת להעתקה, שכן לא כל אחד מסוגל להפעיל ביקורת עצמית שלא לגלוש לסברות מופרכות וחילוקים דקים.
מן המקורות עולה כי למדני ליטא וגדוליה שוחחו רבות אודות 'המהלך החדש', ובחלקם לא הסתירו את חששותיהם.
אביא כאן מדבריהם של ארבעה מבקרים, ודוקא מתוך הלמדנות הליטאית: ר' יעקב דוד וילובסקי המכונה רידב"ז. האסכולה הוילנאית (שעד שנות השואה סירבה בתוקף לקבל את השיטה הישיבתית) המיוצגת על ידי הרב חנוך אייגש מוילנה. הרב י"ד סולובייציק, והרב אריה קרלין. (שניהם התקרבו ל'מזרחי' בשלב כלשהו בחייהם)
על החזו"א כבר דובר כאן, כמובן שהיו עוד מבקרים חוץ-ישיבתיים או חוץ-ליטאיים, מן הכיוון החסידי, הספרדי, ההונגרי ועוד. אין כאן המקום.
הרב וילובסקי (רידב"ז, סלוצק, צפת) יצא כנגד דרכו של ר"ח דוקא בשל הקשר שזיהה בין ה'היגיון' החדש לבין רוחות הזמן המודרני והתפיסות הרווחות במחקר המדעי:
גם בתקופה ההיא נשתנה עיון התורה לגמרי… במקומו המציא רב אחד לימוד הכימיאה, המבינים קוראים 'חמי', והרבה קוראים הגיון, וזה הורע לנו מאד מאד כי הוא רוח זרה מן החוץ הכניסו לתורה שבע"פ, ולא זו היא התורה המסורה לנו ממשה מפי הגבורה, ונתפשט הלימוד הזה בין בני הישיבה שעדיין מחזיקים קצת גמרא בידם, ובלמוד תורה הזה אינו מביא את האדם לידי טהרה בשו"א, ומיום שנתפשט הלימוד הזה אין בכח התורה הזאת להגן על לומדיה, והקצת מבינים בוכים במסתרים ע"ז.
(שו"ת בית רידב"ז, הקדמה. יש שפיקפקו וטענו שכוונתו כנגד הרב ריינס ו'חותם תכנית' שלו. מ' ברויאר וש' שטמפפר דחו זאת בספריהם)
הרב חנוך אייגש, 'מרחשת', הקדמה:
בזמננו נשתנו הרבה דרכי הלמוד בתלמוד תורתנו הק' [הקדושה], שסגנון סברתם ואופן הבנתם פלסו להם נתיב בבתי מדרש התורה והתלמוד, וביחוד בבתי הישיבות בדורנו. ואני, כאשר כל ימי גדלתי בין חכמי ביה"מ [בית המדרש] הישן, והזרע אשר זרעו על תלמי לבב וסגנון הלמוד אשר קלטתי במוחי עשו פרי למינם, מעין שופרם וטעמם, והוציאו תולדותיהם, פחות או יותר כיוצא בהם, – בבואי היום להפיץ מענותי חוצה ולתת מהלכים לילדי רוחי אלה אשר חנני החונן לאדם דעת ית' [יתברך], ואירא כי עירום אנכי מכתנות האור וההבנה בתלמוד כאלה אשר חדשו מקרוב באו והביאו מסגנוני למודם, ואשר התלמידים הבאים אחריהם שתו ממי מעינות אלה והיו בפיהם כדבש למתוק. וע"כ [ועל כן] אנכי אשר לא נסיתי באלה והליכותי בחדושי הלכות הינן בדרך הכבושה והסלולה מרבותינו קדמאי ובתראי ז"ל, מפתח שפתי בתפילה לפני נותן התורה ית' שיהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל גם אצל המעיינים הלומדים בזמננו.
ברור שהוא מדבר בציניות מסויימת.
לדעת מבקרים אחרים מתודת 'דרך ההבנה' הבריסקאית קיבלה אופי טכני למדי, ועוררה את ביקורתם של אישים מתוך המערכת, שהצטרפו לדברי קודמיהם בני האליטה הלמדנית הישנה.
ביטוי לגישה זו נותן הרב י"ד סולובייצ'יק במאמר זיכרון שכתב על דודו הרב מבריסק (ר' וועלוול), ובו הגדיר את שיטת לימודו של זקנו ר''ח. הדברים מנוסחים כ'עשה ולא תעשה' בכל הנוגע לדרך הלימוד הבריסקאית, ותוכנם מרמז על מצב נתון שאינו לרוחו של סולובייציק, המבקר את מצבה של הלמדנות הבריסקאית בראשית המאה הכ', שירדה מגדולתה בשל חיקוי המוני:
הלמדנות של בית מדרש זה [של ר''ח] צריכה להיות אותנטית, מקורית, טבועה בחותם היצירה הנואיטית [כך במקור] של ההוגה. כיבוש תכנים ואידיאות היא תכלית הלימוד. הוא צריך לצקת את חידושיו בדפוסים משלו ולהטביע עליהם את חותם חשיבתו. הכנסת שיקולים הגיוניים שאולים, שימוש במטבעות שיצקו חכמי ישראל אחרים, חזרה על רעיונות וחידושי תורה המרחפים באוויר, שכל בן-ישיבה יודע אותם, העטיפה בטלית שאינו שלו שלא טווה ולא רקם אותה, קיבוץ סברות מפוזרות בעולם הלומדים כשלכת עלים ביום סתיו ביער עבות, ללא מאמץ למצוא דרך ביטוי עצמי והבעה כנה אישית – כל אלה תועבה היא לשיטת ר' חיים היוצרת והנאמנה.
('מה דודך מדוד', בתוך: דברי הגות והערכה, ירושלים 1982, עמ' 83)
המבקר החריף ביותר כנגד השיטה הבריסקאית שהשתלטה על הישיבות במאה העשרים, הוא הרב אריה קרלין, שלמד אצל ר"ח סולובייציק בוולוז'ין, ולאחר סגירתה בשנת 1892 פנה לוילנה שם הושפע מלמדני המקום ביניהם הרב אייגש. בדברים חריפים למדי מתריע קרלין על כשל חמור בהנחלתה של שיטת ר''ח לשכבות רחבות של נוער הישיבות:
דרך המחשבה ושטת הלמוד – לפנים שאלה כזו היתה מוזרה ולא היה לה מקום… הרגיל אצל ספרי הגאונים רואה ומרגיש כי רוח אחת שוררת בכולם למרות הפצולים הרבים וכל זה שוה במשוה אחד – דרך ורוח התורה. לא הבליטו בספריה שיטה זו או אחרת, כי רק אמת התורה היתה לנגד עיניהם… ומעולם לא אמר איש כי הוא פותח דרך חדשה, הוא היוצר הראשון של שיטה זו או אחרת…
אולם נשתנו העתים ויציצו 'שיטות' שונות בעולם לומדי התורה ואין הלכה כשיטה, אומרים כי המה הראשונים, עולם ההגיון בלמוד התורה מתחיל מהם, מהפכנים ממש. נגד זה יש למחות בחזקה. השיטות האלו שינו את פני הלימוד בהלכה ויגלו בו פנים אחרים. מה שקוראים שיטה 'טלשאית' [טלז] ו'שיטת ר''ח' הנפוצות עתה בעולם הישיבות קלקלו הרבה יותר ממה שתקנו… יתנו נא הגאונים אל לבם עד כמה פועלים הצעצועים שבשיטה זו, הבימוי ואחיזת העינים שיש למצא בשמושה הרחב אצל כל תלמיד שלא הגיע להוראה בהלכה וידיעת התורה, ויראו נא את הריקניות (אם לא עם-הארציות) בידיעת התורה אצל התלמידים, שהיא תולדה משיטה זו. הנסיגה מדרך הלמוד המקובל מדור דור אצל צדיקי עולם לא זו היא דרך ההגיון בתורה. ישנם תלמידים המרחיקים לכת ותחת לנתח ניתוח הגיוני חותכים את החי ומפרידים בין הדבקים בחזקה גם נגד ההגיון, ואם לא די להם ההסברה במלים משתמשים לסייע בתנועות ידיהם... זו היא הרגשה עדינה שרק בעלי כשרונות גאוניים מחוננים בה, ובחושם הגאוני יודעים מה להפריד ומה לחבר, אבל אין זו שיטה להפיצה בחוגים רחבים של הלומדים, שאם אין להם דעה כזו – הבדלה מנין? כל דבר גאוני מיוחד רק לבני-עליה ואין הכל מסוגלים לו, והוא נקלט במוחם של הבינונים באספקלריא הפוכה, ואני אומר לפני עור לא תתן מכשול.
...נוהגים עכשיו בישיבות וראשי הישיבות מחנכיהם שרק דברי הרמב"ם והראב"ד נקודת מוצאם ומבואם של ההגיון ועיון בלמוד התורה והמשא ומתן בהם, כאילו אם אין רמב"ם אין חידוש בתורה, ואין צריך להסביר ולבאר את סברות התלמוד בעצמו והסתירות שקשה להבינם. ראשי הישיבות בישראל, מחנכי הרוח של הדור העתיד שלנו, האם אינכם מרגישים עד כמה השפעתה של הדרכה כזאת על התלמידים בהחלט שלילית. זה נעשה כעין ספורט ולא למוד התורה הקדוש לנו כשהוא לעצמו.
(הרב אריה קרלין, לב אריה, תל אביב תרצ"ח, הקדמה)
ואם לחזור לדיון בין מיכי לדגים:
1. מיכי, הרחב בבקשה והדגם את ה'לוגריתמים' הפוניבז'איים.
2. מה עם ישיבת חברון? האם היא קרובה לסלבודקה הבני ברקית, או לפוניבז'? (לי נראה מקופיא שהיא דומה לסלובודקה הבני ברקית, ולא מטעמיה, אלא מטעם החינוך הסלובודקאי המקורי לעצמאות מחשבתית, ויש להאריך ואכמ"ל)
תוקן על ידי - שלויימלע - 21/12/2004 23:57:01
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 23:38 |
|
| |
נומוס היקר
אני מתנצל בפניך. בוודאי שלא היתה כוונתי, או כוונת מי מהכותבים כאן, לסטות מהנושא המרכזי. אך דרך הדיון היא שלפעמים דנים גם בענינים צדדיים. לפעמים, הענינים האלו הם דוגמא שחוזרת ומאירה את העיקר.
כך, דיון בשאלה אם "להסתכל באחרונים" או לא אינו בדיוק דיון בשאלות שלך אך הוא משיק אליהן. למשל, החזו"א היה ממעט להסתכל באחרונים. מסתבר לי שעשה זאת בעיקר ממיעוט הפנאי, אם כי יתכן שלפי דרגתו סבר שאל לו לבטל משיטת הלימוד הייחודית לו כדי להסתכל בדבריהם. על כל פנים, הדיון בשאלה מה תורם עיון בספרי אחרונים או בספרים כלשהם הוא בסך הכל מענינו של האשכול - מפני שאחד החידושים של שיטת ר' חיים היה שדי לעיין בסוגיה עצמה, במקום, כדי ליישם את המתודה שלו.
אך מה זה ומתי זה נקרא "במקום"? לכן כתבתי שלדעתי הדיון בשאלה צדדית לכאורה משיק לנושא ומאיר אותו.
אמנם, עיקר הברכה לשלוימעלע על הניתוח המפורט.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 23:49 |
|
| |
טוב, אחרי מה שהגיש שלוימלע והבהרתך האדיבה, נתרצתי.
שלוימלע, אני מודה לך מאד.
באבא, אתה אינך צריך להתנצל. תמיד אהבתי אותך (גם בניק הקודם שלי).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 01:59 |
|
| |
לשלויימלע. מבין הארבעה שציטטת, ציינת שהשניים האחרונים היו מן המזרחי. יש לתקן קצת. ם השלישי הגאון ר' חנוך העניך, היו מן המזרחי בוילנא, אלא שהוא ורבנים גדולים נוספים בוילנא פרשו מהמזרחי שם כמחאה על עמדת המזרחי במחלוקת על הרבנות בוילנא, והדברים יגעים.
ושוב אני חוזר ומתעקש. הכולנוח להם להרבות דברים מופשטים כלליים ופורחים באויר. אני עדיין מצפה לדוגמאות קונקרטיות. הבו סוגיא, עניין והראו כיצד מפרשו ר' חיים, כיצד יפרשו החזו"א, כיצד יפרשו ר' שמעון. הבו נושא והראו פירוש או מסקנה אופיינית דווקא לר' שמואל רזובסקי, ולא לרב שך או ר' דוד. וכיצד יפרשו הם דבר זה עצמו. אדרבה! הבה ונראה, פרוש על השולחן באר היטב ונוכל לדון לנתח ולהבין במה מדובר. עד עתה הכול דיבורים מצוחצחים מלוטשים, מאוד אינטליגנטיים ועושים רושם של מלומדות, אך נבובים ואפשר לשחק עמם לכל צד.
זה מזכיר דברי אחד האמוראים בירושלמי על האגדה (לאחר שביקש מדרשן באגדה לבאר לו מקרא, ודרש שראשו מדבר בעניין זה וסופו בעניין אחר. שאלו ואולי להיפך, ונסתתמו דברי הדורש): היא הפכה והיא מהפכא ולית שמע את מינה כלום!
כדי לסבך קצת את הדיון. יש פרק שלם בשערי יושר, על מקרה של הלכה קשה בטור חו"מ (היא הובאה בשמו של ר' מאיר הלוי ב"ר טודרוס אבולעפיה מטולידו), שהב"י הקשה עליה, ולא מצא תשובה מניחה את הדעת, ועל כן השמיטה מהשו"ע. הרמ"א יישב הקושיא בדרך של אוקימתא, ובדרכו הלכו גדולי הפוסקים (הש"ך, הגר"א ועוד). והנה כאשר נדפסו לראשונה חידושי הרמ"ה לב"ב, נתגלה שנפלה טעות בציטוט שבטור ונשמטה שורה! בנוסח הנכון אין כלל קושיא, והמסקנא להלכה הפוכה ממה שחשב להעמיד הרמ"א באוקימתא שלו.
מה עושים?
ר' שמעון מביע שם את התלבטותו, איך אפשר על פי הגהה כזו להפיל את דברי הפוסקים הגדולים, ועוד בשו"ע, שנתקבלו על הכול. ואומר שהוא ירא לקבל את המסקנה החדשה, אולם ממשיך באומץ ואומר, אבל מה נעשה וזו האמת, והאמת קודמת לכול!
מנגד פרסם אז החזו"א מאמר בכתב העת התורני 'כנסת ישראל' שהופיע בוילנא (בעריכת אחיו של החזו"א), בשם רגוע מאוד: 'בהא דהטור חו"מ סימן ר"פ'. ודן שם באריכות ובעמקות רבה מאוד בדין זה, ועלה בידו, ששיטה זו שהמציאה הרמ"א, בדרך אוקימתא כתירוץ לקושי שבדברים בנוסחם שבטור, באמת יוצאת מדעת התוספות לפי פירושו המורכב מאוד של החזו"א בתוספות. והרמז היחיד לבעייתיות שעומדת מאחורי הדיון הזה מצאה לה ביטוי בסוף דברי החזו"א: ודברי הרמ"א, אמיתיים. היינו שהצליח להציל את דינו הרמ"א! אגב, המאמר הנ"ל נכלל כיום בתוך החזו"א לחו"מ.
זה מקרה שמצריך דיון וניתוח ויש בו ללמד על דרכים וגישות, שלא תמיד נגזרים מהאופי הלמדני של המתדיינים אלא גם מנימוקים ומניעים שיש שמכנים אותם, שיקולים חוץ-הלכתיים.
לידידי ספרן
אמת, שהקטנים גם אם גדולים הם בעיניהם ובעיני הנתלים עליהם, אין מהם תקווה, הבינוניים יכולים בעזרת הכלים החדשים להגיע למעלת הגדולים ואולי לעתים לעבור עליהם. ואילו הגדולים במקרים רבים מגיעים בכוח גדולתם האינטואיטיבית להישגים גדולים ועצומים. אך כל זה אינו מונע מביקורת גם על גדולי הגדולים.
והואיל והבאת אותי לכאן, אציין דוגמה לגדולה שמכרעת את הכלים. רגיל היה הד"ר י' בראנד, הארכיאולוג התלמודי, לבוא בטרונייה ללומדים השמרניים, שמתעלמים מעולם המדע, על דין בהלכות בדיקת חמץ. וחזר על דוגמה זו פעמים, כנראה הייתה חשובה מאוד בעיניו.
בהלכה נאמר שיש לבדוק החמץ לאור הנר של שעווה דווקא. בשל חלב אין להשתמש משום שהבודק חושש שלא יטריף כלים. נשאלה השאלה מה דין נר של שמן, והפוסקים אוסרים אותו לכתחילה, משום שאולי הבודק חושש לבדוק היטב שמא ישפך השמן, ויחשוש להטות הנר אנא ואנא. וזה עדיין אפשרי, אולם המגן אברהם פוסל נר של שמן גם בדיעבד. מקשה הד"ר ברנד, איך יתכן לפסול נר של שמן, וכי באיזה נר מדברת המשנה שאמרה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר? המחקר החדיש יודע שנר של פעם, של ימי התלמוד הוא שם הכלי, ואין לך נר אלא נר של שמן, וכל המוזיאונים מלאים באלפי נרות כאלו, וכיצד ניתן לפסול נר שהמשנה דיברה בו? הנר שאנו קוראים היום נר, הוא פרי התפתחות מאוחרת, שהסבה אף את השם מהכלי לגוף שבתוכו יצוקה פתילה.
הרי דוגמה למכשול הלכתי שנובע מחוסר ידע במחקר ומזלזול בו.
והנה בשו"ע של הרב בעל התניא, שכידוע נמשך מאוד אחרי המגן אברהם, עד שהעידו עליו (נכדו הצ"צ ונכדו בעל דברי נחמיה), שבסוף ימיו ניחם על כך, ואמר שלא היה צריך ללכת כל כך אחרי המג"א, וצריך היה לנטות ממנו יותר במקומות שחשב אחרת, בדין זה דחה לחלוטין בשו"ע שלו את דברי המג"א, וציין בהערה קטנטנה בשולי הדף, שהלא כל נר במשנה ובגמרא הוא של שמן...!
לצערי דומני שיש מעט דוגמאות ממין זה, ואולי פשוט לא הגעתי אליהם, בכ"ז חוששני שדוגמאות נקיות וברורות לעניינים אלו קשה מאוד למצוא, אך מי אמר שאנו עוסקים בדברים קלים?
החזו"א כתב באחת מאגרותיו: בדברים קלים לא נפגשתי מעולם!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 03:04 |
|
| |
מענין שהגדרת הבוסטונאי והגדרת הקרלניאי סותרות זו את זו. לפי הגרי"ד כל עיקרו של הגר"ח הוא תיעוב החיקוי והשבלוניות והוא רק שואפת אל מקוריות ההגדרה שטרם נאמרה ונהגתה. ואילו ביקורת הרב קרלין היא הפוכה: שבריסק מצמיחה דפוסי מחשבה חיצוניים וקלישאיים.
באמת לא הבנתי דברי שניהם: כלום זה מה שמאפיין רבי חיים? הלא זהו טבעו של כל יוצר מקורי, שהוא בוחל בחשיבה שבלונית וחותר לקראת הקרקע הבתולי של החומר שבו הוא עוסק, בענין זה אני דוקא נוטה לקבל דברי הרב קרלין שבריסק יצרה פורמולות קבועות של "שני דינים" שמלבישים על כל התורה שלפעמים הם עד לזרא.
מאידך, לא הבנתי מה עוול מצא הר"ק בגישה זו, וכי קלישאות של בריסק גרועות משאר קלישאות של דרכי הלימוד השגורים שאין להם טעם וריח מעיקרא. מאידך יש לבקר את בריסק על סוד הצמצום כפשוטו שלה שכל מה שאינו מוגדר ב"דינים" אינו תורה. תורה שאינה לפי מדת הדין אינה תורה. ואולי זוהי כוונת קרלין.
בענין טענת החזו"א על בריסק יש גם להדגיש הטענה שיצירת ה"דינים" של בריסק הם מלאכותיים ומומצאים, וממציאים "שני דינים" גם כאשר הרמב"ם אינו מזכיר זאת אפילו ברמז. יש מכתב ידוע שמבקר כך את סברת הר"ש וכן בהשגות על הגר"ח עולה כך. טענה שגורה שלו, וכדרכו של החזו"א הופכה לתיאולוגיה שלימה על מסירת התורה באופן שאינו חסר כלום, שהעיקר חסר מן הספר - תמוהה אצלי, שכן וכי לא מצינו הרבה סברות חזונאישיות שלגמרי תלושות מן הטכסט?
יש גם מקום לאפיין את הבדלי האסכולות השונות שיש להם זיקה לבריסק, בין הגר"ש שקופ שזה "הגיונית" ו"חקירתי" יותר, גם הגיון שמחוץ לעצמה של ההלכה, לבין אסכולת הרב מבריסק, ששם שיכללו בקיצוניות מרובה את שיטת בריסק בטהרתה ובשקיפות, שרק מנסים כאילו לדובב את ההלכה עצמה להתיר הסבך של הלכות דומות אך באמת שונות עד שלפעמים דברי הרב מבריסק גובלים בהגיון המובן מאליו ופשוט ובכך התפארותם, כלומר, חידוד ה"לא" של בריסק, מה שקילפו וגירדו מן הסברא כל העודף עד שהגיעו ללשד ועצמה של ההלכה ללא כחל ושרק (ובלשון מודרני: בלי איפור), לבין הבריסק הגאונית והעשירה והזוהרת של הקונצפצילזציה של ההלכה של הגרי"ד מבוסטון (שבגלל קנאה וטינה לועגים לו בלגלוג קטנוני בבריסק ירושלים - שכיום היא רק הסתאבות וקפאון של חשיבה, כמעט דומה לשושלת חסידית שראשיה היו מהפכניים וממשיכיהם הם חקיינים של המהפכנות - על 'הסתרבלות' של הבהירות הבריסקאית). ובמדה מסויימת יש הדגשות שונות ביניהם: אצל הגרי"ז עיקר הוא ההגדרה והפרדת הדינים מתאים לניתוחו של הרב זוין בשיטת בריסק, ואילו אצל הגרי"ד עיקר בריסק היא להפוך המונחים הטכניים של הלכה למושגים ואידאיות. מתאים לתיאורו היפה והעמוק לאין שיעור להגדרת הרב זוין על הפיכת סירים להלכות.
עוד זאת יש לציין, צדו החודר והעמוק של תלמידו המובהק של הגר"ח, רב"ב מקאמניץ שהודות אליו נהפכה בריסק המקורית ל"רייד" על נשים ונזיקין ואצלו זה נהפך לחומר לימודי על הגמרא ולא רק על הרמב"ם והראב"ד.
ובאיזו ישיבות, מלבד בבריסק עצמה, עדיין פועמת שיטת הלימוד הבריסקאית? דומה שממשיכי דרכו ניתן למצוא דוקא בארה"ב אצל תלמידי מיר חניכי רבי ירוחם ליבוביץ שיסדו ישיבת בית התלמוד בארה"ב, ששלח תלמידיו ללמוד אצל הגרי"ז בבריסק ושם נהיו ר' לייב מאלין ואחרים תלמידיו. ואולם דומני שגישת רבי שמואל רוזובסקי אבי ראשי הישיבות של ליטא בארץ, אינה בריסק בטהרתה, אם כי בוודאי רחוקה מאד מגישת החזו"א.
מלבד זאת יש לציין לדברים ששמעתי מפה האדמו"ר הפרופסר הר"י טברסקי מטולנא חתנו של הגרי"ד בעת אמירת ד"ת בסעודה שלישית בהיכל טולנא על הסיפור שה'אבני נזר' שלח את הכלי חמדה רבי מאיר דן לתהות בקנקנו של ר' חיים, כאשר חזר אמר לרבו, שדרכו היא להפוך את הרמב"ם לפרשן של הש"ס! זוהי שיטת בריסק. אחר כך ראיתיו בספרו 'מבוא'. (ולפלא שלא ציין שגישה זו היתה רווחת בפרובנציה, ובמיוחד בתורתו של רבי אברהם בן ההר שכל כולו מנגיד פירוש רש"י לעומת "פירוש" הרמב"ם). וכמו כן כעת י"ל ספר על חתנו של הגרי"ז ר' מיכל פיינשטיין 'שר התורה' ושם אף מופיעה הגדרה זו. אולם ראיתי לאחד מנכדי הגרי"ד במסה גדולה (שאולי מלונקקת לעיל) שטוען להיפוך, שאכן הגר"ח התרחק מפרשנות התלמוד ובדוקא התמקד ברמב"ם שהיווה תחליף לתלמוד! ולענ"ד דלא כזה ודלא כזה. ואכמ"ל
ועדיין יש לדון בצמיחת גישות אלו. ויש הרבה לדון בזה. פעם שמעתי/ראיתי שהגרי"ד טען שגישה זו מקורה ברמב"ן ותלמידיו, הרשב"א, הריטב"א. ומפליא מה שראיתי דברי תא שמע בספרו האחרון 'כנסת מחקרים' שטוען שהפנ"י הוא הראשון שיש בו ניצנים להגדרות בריסקאיות (אני מסכים אתו בהגדרה זו, והייתי אומר שהוא ספר ביניים בין הדור הקדם הגדרתי ולהדור הבתר הגדרתי ואכמ"ל ויל"ע חקירות הפתיחה להפמ"ג, וקונט"א של שלחן ערוך הרב שהי' תלמיד תלמידו של הפנ"י שכן המגיד ממעריטש הי' תלמיד הפנ"י!) והוא מברר שספרי גדולי ספרד אלו מחדר הרמב"ן הרשבא הריטב"א נדפסו רק בסמיכות לדור הוא ומאז ואילך השפיעו השפעה עמוקה בעולם התורה והפנ"י הינו הספר הראשון שהושפע מחשיבה זו.
אולם פשיטא שהתפישה המקובלת והמוטעית בעולם הליטאי שההגיון הליטאי בא מן הגר"א - הוא מיתוס שאין לה על מה לסמוך, טרם ראיתי בגר"א ניצני הגיון מכל סוג שהוא, אך הגר"א שהינו חיבור בקיאותי, הגהותי, נטול סברות ניתן להלביש עליו סברות כחפץ כל למדן ולמדן. גישת הגר"א של הגהות, גירסות השוואות בקיאותית, לא קיימות לחלוטין בעולם הישיבתי, גם לא אצל החזו"א. (אך אין לטעות שהיא גישה מדעית, שכן גירסאותיו לא ביסס כלל על כתבי יד, רק על סברות. כמה אירוני! לימוד על בסיס של תיקון טכסטים שאינו מבוסס על טכסטים אלא על חשבון)
ויש עוד להאריך כהנה וכהנה אך כאן הארכתי יותר מדאי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 06:25 |
|
| |
לעניין הדוגמא המעניינת שהביא "דגים" משו"ע הרב/
ד"ר בראנד,כדאי לציין את דברי הביקורת של בראנד
על "ארבעה כרכים אנציקלופדיה תלמודית" שהופיעו
ב"בחינות" גליון 6 ואת תשובתו של הרב יונה מרצבך
שהופיעו בגליון שלאחריו[ומאוחר יותר בספרו "עלה
יונה" עמ' תנז ואילך] הרצופים בדוגמאות נוספות.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 09:48 |
|
| |
רק הבהרה.
רק עכשיו ראיתי את כל ההתפתחות.
לצערי, חלק מדבריי לא הובן. ממש לא התכוונתי לצאת בצורה כלשהי נגד בריסק. נהפוך הוא, אני לומד בשיטה קרוטבה הרבה יותר אליהם. אני מעריץ את החזו"א כאדם וכלמדן, וכנ"ל את ר' חיים וממשיכיו.
בודאי שלומדים כיום בצורת בריסק כמעט בכל הישיבות (במינונים שונים), והדברים פשוטים כביעתא בכותחא, ודלא כהערה שראיתי.
ר' חיים לא נמנע מסברות, אלא רק הצהיר על כך (לפחות במיתולוגיה של תלמידיו).
ועוד טעות שחזרה פעמיים: דיברתי על אלגוריתמים ולא על לוגריתמים.
אין לי כעת זמן להרחיב, ויש הרבה דוגמאות לכל מה שכתבתי, והכל אמת ויציב.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 12:18 |
|
| |
כלום יתכן שמסתברא התכוון להגדיר ולאפיין את ביאורי הגר"א לשו"ע? או שמא התכוון רק לקומץ הפעוט של הגהותיו לש"ס?
לענ"ד הגר"א הוא מבשר השיטה המדעית בלימוד ובחקר התלמוד, שלא היו לו ממשיכים, כשם שבנו ר' אברהם הוא אבי חקר ספרות האגדה (ונראה שקדם לצונץ, אפילו בכמה תגליות). לנכון הגיב לדעה הנ"ל, פרופ' יעקב כ"ץ (הסוציולוג בתדמית ההיסטוריון), שהגר"א היה מבשר של צונץ ולא של מנדלסון.
שתי בעיות עיקריות יש במיגבלות המדעיות שבחיבורי הגר"א, אחת אובייקטיבית ואחת סובייקטיבית. האובייקטיבית כיצד, חסרון גדול במידע ביבליוגרפי ובידיעת הדפוסים הישנים וכתבי היד בתקופתו, דבר שנשתנה באופן מהפכני בימינו. והסובייקטיבית כיצד? גישתו ההרמוניסטית, בעקבות גדול הראשונים מבעלי התוספות, אך בניגוד גמור לרבנו תם, שהיה כהגדרת פרופ' א"ש רוזנטל ע"ה, הפילולוג המובהק של המאה הי"ב. זה מתבטא בראש ובראשונה בעבודה סלקטיבית, כלומר האחדת נוסחאות וכפיית נוסח ממקור אחד על משנהו, ואכמ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 14:16 |
|
| |
מסתברא יקר,
תקרא טוב את דברי אריה קרלין, ותראה שהוא ורי"ד התכוונו לדבר אחד. שניהם מבקרים את השבלוניות שבשיטה בצורתה המונחלת להמונים, ואת שימושה בידי תלמידים צעירים שלא שמשו כל צרכם.
לדעת שניהם, בריסק היא 'כלים' אך לא כללים, ובודאי שלא מתודה פרשנית קבועה נרכשת הנתנת להעברה, אלא פיתוח חשיבה עצמאית.
שאלת באלו ישיבות פועמת עדיין השיטה הבריסקאית. ושאלתי היא: באיזה לא? כל עולם הלימוד כיום, הן הליטאי הן החסידי והן הדתי-לאומי, בנוי על מתכונת 'דרך ההבנה' האנליטית, שגירסתה המוקדמת היא בריסק.
להגיד שזה יונק מהגר"א ישירות? לא. אבל בכברת הדרך שעשתה דרך הלימוד במאות הי"ח-י"ט מ'פלפול' ל'הגיון', ניצב הגר"א כתמרור מרכזי, במלחמתו בפלפול והטפתו לתכליתיות הלכתית.
אני מכיר את הטענות הגליצאיות שר"ח מבריסק הושפע מה'מנחת חינוך', ושהפנ"י הקדימו, ועוד כאלה. אולם צריך לזכור כי ההצלחה רשומה תמיד על שם מי שפעל בזמן ובמקום הנכונים, ולא מי שהקדים את זמנו ורק יודעי ח"ן מזהים אותו כ'מבשר' מהלך חדש.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2004 03:54 |
|
| |
אני חושב כי כדאי להביא כאן, שני מכתבים מאלפים ונוקבים של הרב ד"ר יחיאל יעקב ווינברג, שפורסמו לאחרונה, בתוך: כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג זצ"ל, ב, סקרנטון תשס"ג, עמ' ריט, הערה 4:
"אודות דרך הלימוד של הגאון ר' חיים מבריסק כתב הרב וויינברג במכתבו לד"ר גבריאל חיים כהן (כז טבת תשכ"ה):
"כבר נועזתי ואמרתי להג"ר משה סולובייציג ז"ל (אביו של הגרי"ד נ"י) שחידו"ת של אבי' הגאון ר"ח הם אמת מבחינת ההגיון אבל לא מבחינת אמת ההיסטורית. לר' חיים הי' דרך לימוד אחרת משל הרמב"ם".
במכתבו לד"ר כהן (יט כסלו תשכ"ו) כתב:
"קראתי את מאמרו של הגרי"ד סולובייציג על דודו הגרי"ז זצ"ל. השפה היא נהדרה ונאדרה והסגנון הוא מקסים. אבל התוכן הוא מוגזם ומופרז מאוד... מתוך מאמרו מתקבל הרושם כאלו התורה לא נתנה ע"י מרע"ה חלילה כי אם ע"י ר' חיים מבריסק זצ"ל. אמת הדברים כי ר' חיים הזרים זרם חדש של פלפול ע"ד ההגיון לישיבות. בהגיון יש לכל אדם חלק. ולפיכך יכולים כל בני ישיבות לחדש חידושים בסגנון זה, משא"כ בדרך הש"ך ורעק"א צריך להיות בקי גדול בשביל להיות קצת חריף. ולכן משכל אנשי הישיבות מתאוים להיות "מחדשים" הם מעדיפים את ר' חיים על כל הגאונים שקדמו לו. שאלתי פעם אחת את הגרי"ד בהיותו בברלין: מי גדול ממי: הגר"א מווילנא או ר' חיים מבריסק? והוא ענני: כי בנוגע להבנה ר' חיים גדול אף מהגר"א. אבל לא כן הדבר, הגר"א מבקש את האמת הפשוטה לאמתתה, ולא כן ר' חיים. הגיונו וסברותי' אינם משתלבים לא בלשון הגמ' ולא בלשון הרמב"ם. ר' חיים הי' לכשלעצמו רמב"ם חדש אבל לא מפרש הרמב"ם. כך אמרתי להגאון ר' משה ז"ל אבי' של הגרי"ד שליט"א".
|
|
|
|
|
|
