שיטות לימוד בישיבות הליטאיות - שאלות

האם ניתן לעשות לעשות הכללה היסטורית ולומר שמרביצי תורה שזכו להצלחה רבה היו אלו שבכרו את הלימוד המקומי ומהטעמים שהובאו לעיל?
את ר' חיים כבר הזכירו, אולם יש דוגמא קדומה יותר והוא מהר"י קנפטון, גאון קשטיליה, שבכתבים מהתקופה מוגדר כמי שהחזיר את עטרת התורה בספרדף וגם שיטת למודו היתה מיוסדת על לימוד מקומי, ואולי כך הם החילוקים האשכנזיים.
אמנם ניתן להקשות מוולוז'ין, אך וולוז'ין בתחילתה היתה ישיבה קטנה יחסית ובודדה בזמנה, ולכן תלמידים באו ללמוד בה, ומה שקרה בתקופת ר' חיים והנצי"ב אולי יוכיח.

ממדבש,

תן את הקרדיט למלך שפירא, שלא הסתיר מדברי הרב וינברג את שהסתירו אחרים.


אריק 123,

'דרך ההבנה' הבריסקאית היתה נוחה להפצה עקב שני מאפיינים עיקרייים: אופיה המופשט, ויתרונה השימושי.
אחת הסיבות שהביאו לשקיעתה של 'הדרך הישנה' בקרב הלומדים, היתה כיון שהלימוד האינטנסיבי 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' דורש מאמץ רב ושימת לב יתרה לפרטים רבים, כך שאתגר מיפוי השיטות והסברות השונות נראה כטרחני בעיני הצעירים.

בעשורים האחרונים של המאה נזנח בהדרגה לימוד ההלכה הפסוקה שנלווה ללימודי הגמרא. אופי התלמידים שאכלסו את ישיבותיה של ליטא בתקופה זו כבר לא התאים לאינטנסיביות ההלכתית שבשיטה הישנה, והברק האינטלקטואלי שבדרך החדשה משך יותר בשל אופיו התוסס והדינמי.
ר"ח סולובייציק הציב בפני תלמידיו אתגר אינטלקטואלי שיש בו מן הפיתוי לבעלי כישרונות. המתודה האנליטית של ניתוח והמשגה עוררה עניין ומתח לימודי, והתלמידים שקלטו את השיטה נמשכו אחריה ועסקו בה לעתים כשעשוע אינטלקטואלי.

הדיון היה מקומי ולא זקק שימוש במקורות רבים, ולכן לא נדרשה בקיאות מיוחדת עבורו. תנאים אלה גרמו לכך ש'דרך ההבנה' נתפסה בקרב צעירים רבים כבלתי תובענית ולפיכך כקלה לחיקוי ולביצוע. תלמיד מוכשר שהפנים את השיטה ראה את עצמו מסוגל לפתח רעיון בריסקאי ולהציגו בפני שומעים, ועובדה זו פתחה פתח לביקורת קשה כנגד 'דרך ההבנה' כפי שהבאתי לעיל באשכול זה.

היה גם גורם חינוכי: לכל עיסוק אינטלקטואלי ולכל דרך לימוד ישנו פן חוויתי וסיפוק נפשי. אולם בשונה מדרכים קודמות היתה החוויה הכרוכה ב'דרך ההבנה' זמינה יותר, במיוחד לתלמידים שניחנו בכשרון ויכולת ניתוח.

פעולת ההבחנה, ההמשגה, והצבת הקטגוריות, העניקה סיפוק מיוחד ללומדים, עקב הסדר והארגון שהכניסה בדברים בעלי תוכן מופשט. מאפיינים אלה נוצלו כאמצעים חינוכיים בידי ראשי הישיבות, שסייעו בהפצת הדרך החדשה כיון שראו בה מגן כנגד השפעות זרות, בעיקר מול ההשכלה שהציבה אתגרים אינטלקטואלים וחברתיים שקשה היה לעמוד בפניהם.

הד לאתגר החינוכי שב'דרך ההבנה', אנו למדים מדבריו של הרב איסר יהודה אונטרמן, חניך ישיבות וולוז'ין ומלטש, שגדל על ברכי השיטה בדור שלאחר מכן. הרב אונטרמן קושר את הצלחתה של 'דרך ההבנה' בעולם הלומדים לצורך הקיומי בחווית-יצירה בעת הלימוד. בבואו לגונן על 'דרך ההבנה' מפני מתקיפיה, הוא מציג אותה כתמריץ חינוכי בן-הזמן כמשקל נגד מול ההשכלה והספרות העברית:

"כשנתבונן בדרכי הלמוד ההווים של ישיבותינו נמצא בלי ספק כי בכלל קרובים הם לדרך רבותינו... אבל אין לשכוח, כי אם התלמידים מתעמקים ביותר בחלוקים דקים ועיונים עמוקים, זהו מפני שנחוצה להם מאד עבודת יצירה בלימוד והפריית הכוחות השכליים. העיונים מספיקים להם מרץ חדש ומאפשרים התמדה ראויה, להתגבר על כל המכשולים השונים שהחיים המודרניים מלאים מהם... יש שסוברים כי שיטת למוד זו, (שמקורה מיוחס למרן הגרח"ס הלוי זצ"ל), משמשת נקודת מגן נגד כח המושך של השכלה החלונית. ה'מסות' המחקריות של סופרים מפורסמים (המושכים על פי רוב את לב הצעירים), נסוגים אחור על ידי ההגיון הבריא של שעורים עמוקים בתורה"
(הרב א"י אונטרמן, 'תורה מחזרת אחרי אכסניה שלה', בתוך: ספר היובל לרבי שמעון שקופ, וילנה תרצ"ט, עמ' כ)

היה גם גורם חברתי: התפתחות דרכי הלימוד בישיבות קשורה לאופיה של חברת התלמידים, שהתאפיינה במדה רבה של עצמאות רוחנית. זו באה לידי ביטוי בסדרי הלימוד, בבחירת חומר הלימוד, ובעצם ההתנהלות של הלימוד העצמי, שהיה טבוע בחותם השאיפה למצוינות. הביטוי הנעלה ביותר למצוינות זו הוא היכולת 'לחדש' בתורה. נראה שגורמים אלה הובילו את התמורות בדרכי הלימוד, לא פחות ואולי אף יותר מאשר משנתם ודרכם הלמדנית של הרבנים ראשי הישיבות. טמון היה כאן פרדוקס היסטורי מסוים: את פרסומן ומעמדן קיבלו הישיבות הגדולות לא מעט בשל הדמויות שעמדו בראשן, היו אלה רבנים-מורים שנחשבו לגדולי התורה של החברה המסורתית במזרח אירופה, ועובדה זו משכה תלמידים רבים. והנה, התלמיד שביקש לקבל תורה מפי גדולים אלה ולחסות בצילם, מצא את עצמו בחברת תלמידים עצמאית שבמקרים רבים אף מרדה כנגד מוריה. לצד ההתקרבות למוריו ורכישת דרכי לימוד מפיהם, הוא מצא את עצמו בחברת מתבגרים דעתנית, שנעשתה שותפה לרבניה בקביעת סדר היום ובעיצוב דרכה של הישיבה, כולל דרכי הלימוד.


תוקן על ידי - שלויימלע - 23/12/2004 9:52:03

שלוימלע

האם ההגיון הוא אכן הגיון בריא, או הגיון פנימי?

דברי הגרי"י ויינברג זצ"ל שהביאם ממדבש, עוררו אותי לציין דוגמא, שדומני שיש בה ללמד, קצת כנגד הנטיה לשיטות הלימוד של 'הבנה', ושל 'הפרדה', ושל 'שני דינים', וכו' וכו'. עקרונית, כל עיקר דרכי ההגיון והלימוד (ז' המידות של הלל, י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, ל"ב הנתיבות באגדה [ולאו דווקא באגדה] של רק אליעזר ב"ר יוסי, ובסך הכל אם נסכם את כל הדרכים שמציג רש"ג באגרתו נגיע ללמעלה משישים דרכי לימוד), הן כולם על בסיס של השוואות - השוואת דבר לדבר, השוואת קל לכבד, וכבד לקל, השוואות קל לחמור וחמור לקל, ולהיפך. כל פעולת המחשבה וההגיון של האדם, בנויים על אוצר ידיעות שמצויות בתוככי האדם משכבר, ועמם הוא עובד, או להשוואה או לחילוק והפרדה. אין אדם יכול להבין או לפרש דברים על בסיס דברים שאינם ידועים לו כלל. דוגמה קטנה לדבר, כאשר ישנה בתורה, מלה שהמפרשים קוראים לה יחידאית, כלומר שמופיעה פעם אחת בלבד, ואין אפשרות לפרש אותה ממקום אחר ועל סמך מידע מוקדם. במיוחד אם אי אפשר אפילו לשחק עם דימויים, או קירבה בשורש המלה וכו'. דוגמה נוספת כמה וכמה שפות נתגלו שאין בידינו יכולת להבינן כלל (יש להתפעל מהמקצת שהצליחו לפענח, שברובם הגדול הפענוח די מפוקפק, פרט אולי לאבן רוזטה).

ועתה לדוגמה. ישנה קושיא בעניין דיני ספירת העומר, מדוע אין סופרים כל ספירה פעמיים, מספיקא דיומא. כשם שנהגו ביו"ט שני, כ"ש שעניין הספירה גם שייך לזה, שהלא הם חמישים יום עד לחג שעושים אותו בגולה יומיים מספיקא דיומא.
התירוץ הלמדני הידוע (מבעל הדבר אברהם) הוא שספירה צריכה להיות ברורה, חתוכה וחד משמעית. אם נספור כל יום שני ימים מספק, נמצא שאין אנו סופרים כלל. מבחינה למדנית זו סברה נהדרת, חזקה והגיונית מאוד, מבית המדרש הבריסקאי. אבל הראשונים מתרצים קושיא זו בתירוץ בעל'בתי, וזה מלמדנו, שהם לא רצו בתירוץ הלמדני, והחותך הזה, משום שלא נראה להם דיו כדי לבסס עמו דין הלכה למעשה. וזה מצוי הרבה בראשונים, שאומרים אמנם יש חילוק כזה וכזה, בין דבר פלוני לדבר אלמוני, אך 'אין נראה לחלק', ולטעמי אין לחפש במקרים כאלה למדנות בריסקאית לפרש את ה'אין נראה לחלק', כבא להביע שוב היגד למדני מדוע אין לחלק, אלא כך בדיוק, יש חילוק, אך אין צורך לחלק בין הדומים, גם הנראים דומים, אם אין החילוק מספיק משמעותי וממילא כפוי עלינו.

עיין בדברי בעל המאור (מהחריפים והעמוקים ביותר, אם להסתכן בהערכות לחכמים, על אף החוגים האוסרים לעשות זאת)סוף מסכת פסחים:

וספירת העומר, יש ששואלין ...ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני יו"ט מספק...ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצא ספירה שניה מושכת עד יו"ט ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא. הילכך אין לנו מה שנהגו, והמנהג שנהגו שלא למנות שבועות בכל יום ויום עד מלאת השבוע בכל שבוע ושבוע הוא המנהג היפה.

ובראב"ד שם: א"א שאלות הילדים המה ותשובת השאלה הזאת ... (בדפ' וילנא אין דיון רק בשאלה הראשונה של בעה"מ מתוך השלושה, על שהחיינו בספירה ביום ט"ז, אם כי לכאורה מלשון הרבים 'שאלות' 'המה', משמע שכל השלושה נראו לו שאלות ילדים, ועכ"פ מכאן שקבל בשתי האחרות את תשובת הרז"ה). הר"ן העתיק את כל הקטע מן המאור.

לפי דרך הלימוד המקובלת משכבר, צריך להסיק מדברי המאור והראב"ד שאין לחילוק הלמדני הזה של ספירה ברורה וחתוכה, ושספירה מסופקת אינה ספירה, עמידה כלל, ואינו נכון לדעתם. וכך נהגו הפוסקים לדייק מן הראשונים.

(לשמחתי ראיתי אח"כ שהאדמו"ר מליובאביטש הדיונו בעניין באחת משיחותיו, ציין לראשונים האלו, אע"פ שהוא היה בדרך כלל מחבב סברות למדניות.

אסתכן הפעם בדברים שהם בבחינת אפרטיב - לעיקר שיטתו של הבריסקער כפי שאני הבנתיו

בפרק לח מפרק שני במורה מתעכב הרמב"ם על ה'כח המישער החזק באדם'. שה'חכם' המעלה שכוללת בתוכה את המידות האופטימליות, וממילא כולל אותו בשכלי, ומקווה שאין ספק בדבר היותו של הבריסקער חכם.

והוא אומר כך: הכוח המשער הוא במשמעות הרעיונית, דהיינו: אין אדם שאיננו משער דברים לעצמו, שהוא למעשה לא הכירם בפועל, או למד אותם וכו', אבל יש לו לגביהם השערה או תפיסה מסוימת.

והרמב"ם אומר לנו, שהמשער איננו רק עניין הכח השכלי שבאמצעותו אדם מסיק מסקנות, כגון שמתוך א' הוא מסיק ב', ומתוך ב' הוא מסיק ג' וכו'..
אלא ב'משער החזק' יכול האדם לקפוץ מהנחה א' להנחה ד', והוא משער את ד' שלמעשה מתחייב אך ורק מתוך השתלשלות רעיונית ארוכה, העוברת את כל שלבי הביניים

כאשר אדם רואה את הנתונים באמצעות כוחו המשער, הוא מדלג על כל שלבי הביניים המחייבים עיון הדרגתי, ומגיע במהירות אל הסוף, דבר הנראה בעיניי ההדיוט כאילו היתה כאן הגדת "סברא חדשנית" או הגדה נסתרת של גילוי חדש.

ואם נלך בדרכו של הרב ויינברג נגיע מהר מאוד למסקנה כי הרמב"ם לא פירש את חז"ל - אלא הוא היה חז"ל בעצמו.

דגים,

בנושא פסיקת הלכה לפי דרך ההבנה,או דווקא לפי הדרך

ה"בעל הבתית" יש קטע מעניין בספר "מאורי שערים"

להגרא"ל גורביץ, רכ"ב [מובא גם בסה"ז להגר"י אברמסקי]

"זכורני שסיפר[=הרב אברמסקי]שפעם שאל את הגר"ח,

איך אפשר לאלו שלא למדו הגמרא והפוסקים בדרך ההבנה

והניתוח-כמו אצל מר-איך אפשר להם לפסוק הלכה-כי הלא

אי אפשר למצוא מפורש באחרונים כל דבר בדומה ממש-

והגר"ח השיב לו-דע שהם אינם כבעלי בתים בההלכה

"זיי בעליבת'וועןנישט" כמונו-כלומר כי אין בכוחם

באמת להורות כמונו"

הלא כמוך כמוני יודע שהבריסקערים לא עסקו כלל בפסק. מאז מנהגו של ר' חיים שלא עסק בשפיר ובשליא, ולא אהב לעסוק בפסיקת הלכה בבריסק, ועל כן היה לצידו מורה הוראה ודיין ר' שמחה זליג, שעליו הוטל עול הפסיקה למעשה. ישנו כידוע הסיפור המפורסם על שאלה קשה שהתלבטו בה, ור' חיים פנה לר' יצחק אלחנן, וביקש שהתשובה תהיה במברק קצר שיהיה כתוב בו רק הפסק עצמו, מחשש שאם יהיו נימוקים, שוב יהא עליו להעביר אותם תחת שבט ביקורתו ויתכן ששוב נשאר בלא פסק.

בדרך כלל שמעתי שבבריסק עצמה, מכחישים סיפור זה, וטוענים שגם לא היה כדבר הזה, וגם שאינו מתאים לר' חיים. כמדומני שגם הגרי"ז לא אהב לעסוק בפסיקה למעשה. על כל פנים בירושלים ידוע לי שסירב להשיב על שאלות שנשאל כרב.

האם יש מתלמידי בריסק שעוסקים ברבנות למעשה? אולי רבה של קרית ספר, יכול להיחשב בתלמיד בריסק? והשאלה היא, כיצד נראית הרבנות שלו למעשה. עולה על דעתי אברך נוסף, תלמיד בריסק, שכוחו רב בהוראה.

בריסק אינה חסידות, ולכן אל אף שרבם לא עסק בפסיקה, התלמידים שראויים ודאי יעסקו בפסיקה.

הגרי"ז היה ידוע בחריפותו, הוא עסק בעיקר בפילפולים.
ומזה הוא סבר, א"א לפסוק, כי ההלכה לא תלויה בפילפול שסביבה אלא בפסק נטו.

עריכה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1227116

תוקן על ידי - ציקלה - 23/12/2004 21:36:34

בדף מספר 2 בהודעה שנרשמה ב21/12 כתבתי כתגובה לדברי בנו של מיכי, שהאידיאל הוא ללמוד שתי השיטות, וכך כתבתי...

אלו ואלו דברי ה' וכו' - אז שערו בנפשיכם את גודל המעלה שבאיחוד שתי השיטות אלו.זו השלמה אחד של השני. והשילוב בין השניים < אם תסלחו לי זה שוב הרמב"ם > זו שיטתו של הרמב"ם ללכת מן הכלל אל הפרטים..הידע תמיד שופע מלמעלה למטה - וכיון המאמץ להשגת הידע הוא הפוך, באשר האדם נמצא על הארץ, וה' בשמים, ועל האדם להגיע 'אליהם'. להבין ולדעת דבר לעומקו, משמע, להבין את סיבותיו. ואם ברור שהכל נובע מן ה'אחד', אז לא יכול להיות שיהיה 'תוספות' כזה, כדברי הרב.

כשכתבתי את הדברים, לא ידעתי שיש 'תוספות כזה', אבל היה ברור לי שיש, כי הדברים הללו נובעים מן ה'אחד'..יגעתי ומצאתי, אפשר שאברך על הניסים?

"וכמו שהאדם שאינו מבין על מציאות והשגחת הבורא, רק מן הנבראים יודע ומבין שנבראו ומושגחים בפעולות בורא מחוייב המציאות ובחוכמתו המתאחדת עמו, וזה הבנה כהשגת אברהם. וכמו שאמר: "ביום עשות אלוקים ארץ ושמים" זה על ההשגה מלמטה למעלה, מן המאוחר אל המוקדם" (משך חוכמה, ויקרא כו,ד)


אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!




תוקן על ידי - riv - 23/12/2004 22:54:39

בהקדמה לספר ברכ"ש מובא בשם ר' ברוך בער שלר' חיים היה כשרון יוצא דופן "צו זאגן די זאך אבער ניט די סברא" (לומר את ה"דבר" ולא הסברא) . ונראה לי שפירושו , ששיטת בריסק אינה בהכרח שלילת מציאת נימוק מתקבל על הדעת להלכה , אלא שקודם יש למצוא את המבנה הפורמלי תוך עיון מדוקדק, ואז אפשר גם לנמק אותה . העניין הוא שיש לדעת להפריד בין שני השלבים. וזה עיקר החידוש של בריסק - היכולת לעסוק במבנה הפורמלי כשלב בפני עצמו. אני חושב שזו הגישה הנכונה.

יש להעיר גם שכאשר מבקרים שיטה כלשהי יש לדעת מה שייך לה באופן מהותי ומה רק נלווה לה.

ברוך השב והמציץ מפעם לפעם.

לי נראה שאמירה זו היא עוד גרסה לאמירה הבריסקאית המפורסמת "שיש להתעסק ב'מה' ולא ב'למה".

אמירה זו מלווה את המסורת הבריסקאית שבעל פה, וזכתה לשלל וואריאציות הנמסרות מפי ר"ח מבריסק או בניו בסגנונות שונים. אוסף הסגנונות מופיע בספר שנקרא 'תורת חיים' - אמרותיו של ר' חיים סולובייציק (ישראל הרשקוביץ, בני ברק תשנ"ח), עמ' נג-נה. ועוד שם, עמ' פב-פג.

מסורת רווחת מבססת על הבחנה זו גם את ההבדל שבין דרך ר"ח מבריסק לבין דרכו של ר' שמעון שקופ. ראה: Lichtenstein, Mosheh, "What" hath Brisk wrought; the Brisker derekh revisited, Torah U-Madda Journal 9 (2000) pp. 1-18

באמירה זו של ר"ח יש דמיון לאמירה המיוחסת לפילוסוף לודוויג וויטגנשטיין, שיש להתעניין רק בשימוש של המונחים ולא במשמעותם.

ראה גם: Rabbi J.B. Soloveitchik, The Halakhic Mind, New York 1986, pp. 86-99 ובמיוחד בעמ' 87 שם מדבר הרי"ד על "קללת ה'למה'".

שלוימילע,

אני מסכים אתך מאה אחוז, ולא זכיתי להבין עומק דברי המציץ מעומק המושג וקוצר המשיג.