שום זה שאנו אוכלים, על שום מה?
היהודים היו ידועים בשם "אוכלי שום":
הנודר ... מאוכלי שום - אסור בישראל ואסור בכותים". ( נדרים דף לא עמוד א).
עוד בהיותם במצרים היה השום, מאכל חביב עליהם:
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַ*שּׁוּמִים*", (במדבר פרק יא פסוק ה).
היהודים אהבו לאכול שום בגלל סגולותיו, שעליהם מספרת הגמרא בבבא קמא דף פב עמוד א:
"ת"ר, חמשה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים, וי"א: מכניס אהבה ומוציא את הקנאה".
וגם מפני שהיה בחינם.
הכל בכל מכל כל.
בין התקנות שתיקן עזרא כאשר עלו מן הגולה, היתה התקנה שיש לאכול שום בערב שבת:
"עשרה תקנות תיקן עזרא: ... ואוכלין שום בערב שבת...". (בבא קמא דף פב עמוד א).
תקנת אכילת השום בלילי שבת למה היתה?
לדברי התלמוד הירושלמי, (מגילה פרק ד הלכה א ):
"התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות, שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה".
לדברי הרא"ש, (בבא קמא פרק ז סימן יט):
"ושיהו אוכלין שום בערב שבת, דזמן עונה היא בשבת, שנאמר ושמרו *בני *ישראל *את *השבת, ראשי תיבות ביאה, *והבנות בכלל* והשום מרבה הזרע".
גם "*הבנות בכלל* אכילת שום".
ואין אלא לשאול: מה השום עושה *להן*?
עזרא "התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות".
למה היו צריכים לתקנה?
וכמה זמן "לפני", הם היו צריכים לאכול את השום?
מדברי הגמ' משמע, שהם אכלוהו בערב, ממש "לפני".
"ר' יוסי בנו אומר: קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת - אינו אסור אלא עד *לילי* שבת, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה ש*דרך בני אדם לאכול בשום*". (נדרים דף סג עמוד ב).
ולכן שואל המהרש"ל, (ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג): וכי מה תועיל אכילתו ב"סמוך", וכי יתרבה הזרע בזמן כ"כ מועט? והוא כותב:
"ולכאורה היה נראה שמצוה זו לאכול אותם בערב שבת ממש, ביום הששי, דאז בלילה יתרבה זרע, אבל לא בלילה. וגם לישנא דערב שבת יהיה ממש כפשוטו, כמו כל ערב שבת שנאמר בתלמוד ... ופירש הר"ן להדיא, לפי שדרך בני אדם לאכול שום בערב שבת, מתקנת עזרא. אלמא דערב שבת לילה הוא. והרמב"ם (פיה"מ נדרים פ"ח מ"ו) הוסיף בביאור, וז"ל: והיה מנהגם לאכול השום בליל שבת *בתחלה*. לפי שהיה מסייע להם על התשמיש, לפי מאכלם וארצם. וכבר ידעתם שעונת ת"ח מלילי שבת ללילי שבת. מוסף עם היות השבת בעצמו מחויב בו העונג, בכל צד מצידי ההנאה לבני אדם כולם, עכ"ל. ואין להקשות, א"כ מה מועיל אכילתו. וכי יתרבה הזרע בזמן מועט כ"כ. הא לא קשה. לפי שמצינו בנדרים סוף פרק אלו מותרים (כ' ע"ב). שעיקר מצות התשמיש הוא באמצע הלילה. אף שאין זה מן החיוב אלא לפרושים, או למי שלבו נקפו, שלא יהרהר באשה אחרת. אפ"ה נוכל לומר שטבע השום מתעכל ופועל בעניינו בזמן מועט".
לדבריו:
א) מאחר ועיקר מצוות עונה היא בחצות, הרי עד אז יהיה "הכל בסדר".
ב) גם מי שאינו רוצה לחכות עד חצות, ("זריזין מקדימין למצוות"?) חייב לאכול שום, מפני שהשום "עובד" מהר.
כמה מהר?
מהר מאוד!
*******
לדברי רבינו ירוחם, (תולדות אדם וחוה נתיב יט חלק א דף קסו טור ב):
"שיהו אוכלים שום בערב שבת מפני שאז היא *עונת ת"ח* כדאמרינן, לפי שאז היא *עונת ת"ח* (?) והשום מרבה את הזרע".
כתובות דף סב עמוד ב:
"עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מע"ש לע"ש. (תהלים א') אשר פריו יתן בעתו - אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש. אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו בע"ש).
האם מפני שעונת ת"ח היא בערב שבת, צריך כל העם להשתתף ב"שמחתו" ולאכול שום?
האם ייתכן, אף שאין לנו דיני ת"ח בזמן הזה, הרי לענין "עונה" בשבת, כולם "תלמידי חכמים" ראה לעיל דברי הרא"ש?
האם ייתכן שעונת ת"ח אינה בשבת דווקא?
ואכך הר"ן (על הרי"ף) כותב שם: "ותמה אני עונת ת"ח שהיא אחת בשבת, למה לא הוזכרה במשנתינו. ונראה לי שאין לתלמידי חכמים עונה קבועה...".
האם ה"חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא מרביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת", (נדה דף לח עמוד ב) אכלו שום באמצע השבוע?
******
לדברי הרא"ש, זמן עונה היא בשבת, שנאמר ושמרו *בני *ישראל *את *השבת, ראשי תיבות ביאה.
האם אכן למדנו שזמן עונה הוא בשבת, ממה "שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת, ראשי תיבות ביאה".
או שהחיוב הוא כדי להוציא מלבן של ... שאסרו תשמיש בשבת, כפי שכתב בהערה ל"עליות אליהו" (ירושלים תשמ"ט, העתקת דפוס וילנא תרטז), בהערה יב, שבסוף עמוד נג הערה יב:
"ובמ"א כתבתי שהטעם שהקפידו חז"ל לעונת ת"ח בע"ש דווקא, אחד מן הטעמים הוא להוציא מלבן של הממאנים, (האוסרים תשמיש בשבת), וכן יש הרבה בדברי חז"ל דברים שתקנו כדי להוציא מלבן של....).
מי הם האוסרים תשמיש בשבת?
בספר היובלים פ"ז כתב: "איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשתו מות יומת".
לדברי האבן עזרא, אסרו הקראים תשמיש בשבת, מהיותו מוגדר כ"חרישה", (ראו בראשית שיטה אחרת – הקדמה: "וככה עשה ענן, ימחה שמו כענן, שפירש בחריש ובקציר (שם לד, כא) על דבר האשה". ושמות פרשה לד פסוק כא: "וטעם בחריש ובקציר שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה").
בספר "כרמי שומרון", מובא מאגרת השומרונים: "ולא נשכב עם אשה ולא נבעור בו אש, ויהודאים ישכבו עם האשה בלילת השבת", (ראו בתפארת ישראל על המשניות, נדרים פרק ג משנה י אות מז): "אמנם מצאתי בספר "כרמי שומרון" שהכותיים חושבין לחטא לבעול נשותיהן בשבת וכוללין זה בהלאו לא תבערו אש בכל מושבותיהם ביום השבת).
במילואים לתורה שלמה חלק יד, עמודה 314, מביא הרב מ"מ כשר מדברי אלקרקסיאני, האוסר תשמיש משלשה טעמים:
א. מאיסור זריעה.
ב. זכור את יום השבת לקדשו, והביאה היא טומאה.
ג. התשמיש הוא יגיעה והתאמצות.
חז"ל קבעו שהתשמיש לא רק שהוא מותר אלא חייבים בו משום עונג שבת, ראו דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שהובאו לעיל בדברי המהרש"ל.
*******
אך האם גם יתכן שתקנת אכילת השום בערב שבת, ע"י עזרא, לא היתה קשורה כלל למצוות עונה בשבת, אלא משום שאכילת שום היתה נחשבת אצל היהודים באותו הזמן "אכילת עונג", דליקטס.
אכילת עונג לכבוד שבת.
וכפי שהוא בדברי הרמב"ם (פיה"מ נדרים פ"ח מ"ו): "והיה *מנהגם* לאכול השום בליל שבת בתחלה. ...מוסף עם היות השבת בעצמו מחויב בו העונג, בכל צד מצידי ההנאה *לבני אדם כולם*.
האם ייתכן שהמוסף הוא העיקרי, ולכן, הרמב"ם שהביא את תקנות עזרא ש"יהיו ומכבסים בחמישי בשבת, (הלכות שבת פרק ל הלכה ג: "ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת), ושתהא אשה משכמת ואופה, (הלכות אישות פרק כא הלכה ה: "עזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים", לא הביא את הלכת אכילת השום בע"ש, ולא מפני שלדעתו היא רפואה "תלמודית", שאינה "עובדת", כפי שהוא ברפואות אחרות, אלא מפני שלדעתו אכילת השום בערב שבת ב"עיקרה", אינה "רפואה" אלא הוא מאכל עונג, שאינה מוגבל למאכל זה או אחר: "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח". (רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה ז).
בימיו הפך השום לאוכל "אשכנזי".
באגרתו של הרמב"ם לבנו, (האגרת "מיוחסת" לרמב"ם, אך יש המפקפקים אם היא ממנו) הוא מתייחס לשום כמאכלם של האשכנזים: "ושמור נפשך מדברי רוב חיבורי אנשי אשכנז, אשר לא יראה להם שהם מכירים הבורא יתברך, אלא בעת אכלם בשר השור, שלוק מבושל בחומץ ו*בשומים*, והוא טבול הנקרא בלשונם סלס"א, ויעלה איד החומץ ועשן השומים; אל מוחם, ויחשבו אז להשיג בהם בהם השם יתברך...".
******
וייתכן שכך היא גם הבנת הגר"א, בחיוב אכילת השום של תקנת עזרא.
בספר "מעשה רב", הכולל את מנהגי הגר"א, מובאים בסימן קכ"ד, דברי הגר"א בענין אכילת שום בע"ש:
"מתקנת עזרא לאכול שום בליל שבת בין נשוי ובין שאינו נשוי, והשום יהיה מבושל".
דבריו שגם האינם נשואים חייבים באכילת, מעוררים את השאלה: אם הטעם לתקנת אכילת השום הוא מפני שהוא מרבה את הזרע, למה יהיה מי שאינו נשוי, חייב באכילת שום בערב שבת, והרי לא רק שאין בזה כל תועלת, אלא שאכילתו גם גורמת ל"בעיות":
"תנו עליות רבנן: חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה, ואלו הן: השום...". (יומא דף יח סוף עמוד א).
כמובן, היו כאלה שטענו שהדברים לא יצאו מפי הגר"א, והשומעים שגו במה ששמעו, אך בספר עליות אליהו בהערה יב, שבראש עמוד נד, הוא מעיד שכך סיפר לו הרה"ג ר' ישראל המ"ץ דוילנא, שהגיד לו הרב המחבר חיי אדם ז"ל, אשר פ"א ישב לפני הגאון החסיד נ"ע, וגם תלמידיו הגדולים ישבו סביב לשולחנו בעש"ק, וישאל להם הגאון נ"ע: אם הכינו להם שום לשבת כתקנות עזרא, והשיבו התלמידים: הלא לא נכון לנו, כי אם אשה עצורה לנו. והשיב להם הגאון: א"כ...
שאלה לסיכום:
למה תיקן עזרא שיאכלו שום בערב שבת?
 |
|
|
).
