צום העשירי (בטבת) - יתבטל לעתיד לבוא?

.

הרמב"ם, בפירושו למסכת ראש השנה, מסביר כי גם בתקופת בית שני, כשבית המקדש עמד על מכונו, המשיכו להתענות בצום ט' באב, מפני דברים רבים שקרו בו. האם הקביעה את יום עשרה בטבת גם כ"יום הקדיש הכללי", היא מעין זו שתגרום לכך כי גם לעתיד לבוא, ימשיכו אחב"י להתענות בו?

תוקן על ידי עצכח ב- 06/01/2009 18:31:47

מואדיב,

1. לדעת כמה ראשונים ואחרונים כבר בוטל דין צום העשירי שהיה מתחילתו מדברי נביאים.

לדעתם, הצום בצורתו המקורית היה מערב עד ערב וכלל את חמשת העינויים כבט' באב, ורבי יהודה הנשיא ביטל את חובת שלשת הצומות (י"ז בתמוז, ג' בתשרי וי' בטבת) בעת שרחץ בי"ז תמוז בקרונה של ציפורי, כמבואר גם בבבלי וגם בירושלמי בכמה מקומות.
[רבי רצה לבטל אפילו את צום ט' באב (נדחה) ולא הניחו לו חביריו].

2. לשיטה זו, היום, כל עוד אנו לא נמצאים במצב של מלחמה (ראש השנה י"ט: כמדומני), חובת הצומות הללו היא מדין מנהג בלבד, אחרי שבוטל הצום שמדברי קבלה.

3. אמנם ידועים דברי החת"ס שיש חומרה מיוחדת בצום העשירי, ואכמ"ל.

4. גם לדעת החולקים, לעתיד לבוא שאני.
כשיבנה ביהמ"ק במבי"א ע"י משיח ב"ד, אז קיום הצום לא יהיה תלוי ב"רצו או לא רצו" (כמבואר בר"ה שם), ברור שיתקיימו אז בנו דברי הנביא על צום הרביעי, וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי שיהפכו לימים טובים ולמועדים.



ר"מ

גו"ג, איני בטוחה שזה המקום, אולם אני חולקת על אבחנתך לגבי יום הקדיש הכללי ויום השואה.

יום הקדיש הכללי נקבע לזכרם של אנשים, בני אדם. תכנו הוא אישי, ובמידה מסויימת דתי (קדיש, הדלקת נרות נשמה לזכר בני משפחה שיום הרצחם אינו ידוע במקומות מסוימים, וכיוצ"ב).

יום השואה, בשמו המלא "יום השואה והגבורה", הוא יום שתכנו לאומי (שלא לאמר לאומני) יותר, ולפחות שנים רבות שלט בו אלמנט ה"גבורה" יותר מה"שואה". הוא עוסק יותר, כך או אחרת, במישור העם ולא במישור האדם.

הראשון אינטימי, השני ממלכתי. הראשון יהודי, השני ישראלי.

הנ"ל לתחושתי ולע"ד, כמובן.

חבצלת,

תכניו של יום הזכרון לשואה ולגבורה (ולא "יום השואה", שהוא שם בעל משמעות שונה לחלוטין שנעלמת מרוב אומריו) משתנים והולכים בשנים האחרונות. המנהג שהתחילו בו לפני מספר שנים, בארועים ממלכתיים ובטקסים קטנים יותר (בבתי ספר, למשל), להזכיר שמות של אנשים ונשים, ילדים וילדות שנרצחו בשואה (ידוע בכינוי שהוענק לו: "לכל איש יש שם"), מתקרב בהחלט לאופיו של י' בטבת, כפי שהסברת אותו.
י' בטבת, הוא תאריך שכמעט נעלם לחלוטין מלוח השנה הישראלי (בניגוד לזה היהודי), ובכך, צודקים גו"ג באבחנתו, ואת בניתוח שלך.

הרב פרופ' א"ש רוזנטל כתב מאמר או תשובה באריכות על נושא זה, 'האבכה בצום העשירי?'. ואולי התפרסם המאמר/התשובה הזו בכתב עת בשם 'מהלכים', שהחל להופיע בזמנו מטעם התנועה 'יהדות של תורה' ז"ל, וכה"ע הזה היה כנראה הדבר הטוב היחיד שנשאר ממנה.

כמדומה שתשובת הרא"ש רוזנטל,נידונה בצורה מפורטת,

תוך שהיא משמשת להדגמת דרך הפסיקה שלו,

באחד מגליונות "אקדמות".

חבצלת,
המלים "תכנו של יום הקדיש הכללי" מעוררות בי חיוך מר. לעשרה בטבת אין כלל תוכן כיום הקדיש הכללי. אלה שקבעו אותו ראו בדמיונם בתי כנסת מלאים באנשים האומרים כולם יחדיו קדיש. מכל זה לא נשאר דבר וחצי דבר.

מחר בבוקר, כבכל שנה בעשרה בטבת, אלך לבית הכנסת. כבכל שנה, לא יגיד שם איש קדיש לזכר הנרצחים. כמעט אין בנמצא בתי כנסת שבהם המצב שונה. בצהריים, כשישאלו אותי חברי החילונים מדוע איני הולך איתם לאכול, אסביר להם שזהו צום; הם יופתעו מעט, הם אינם מעלים בדעתם שזהו יום מיוחד באיזשהו אופן - ודאי לא כיום של התיחדות עם זכר קרובי משפחתם. מילא, הם רגילים שאני, במנהגי המוזרים, איני מצטרף אליהם לארוחה פעם בחדשיים-שלושה. אז מה נשאר מיום הקדיש הכללי?

יום הזכרון לשואה הוא יום כלל לאומי, בו מתיחד העם כולו וכל אדם ואדם באופן פרטי עם זכר השואה. בעשר השנים האחרונות החלו מדינות רבות לציין את השואה ואף לקיים טקסים ביום זה, והוא הפך ליום המרכזי לציון השואה בעולם כולו. מבחינת ציונו הממלכתי של היום, אין ספק שמעצם טבעו הממלכתי הוא מתיחס בעיקר לצד הלאומי. נכון גם שבעבר היתה הדגשת יתר של הגבורה (ויש לדון האם היום לא קימת אצל רבים מגמה הפוכה, מסיבות דומות אך הפוכות). למרות זאת, את האופן בו מתיחדים את, אני או כל אדם אחר עם זכר יקירינו, קרובינו והנרצחים כולם קובעים אנחנו. אם נדליק אנחנו נרות נשמה, אם נוריד מאתר "יד ושם" דפי עד שכתבו סבינו לפני חמישים שנה וננסה לדמיין את האנשים המתוארים שם או נקרא שיר של דן פגיס - הבחירה בידינו. כפי שהעירה אמשלום, בשנים האחרונות יש גם בבטוי הממלכתי של היום מקום רב יותר לצד הפרטי והאישי. בחירתנו כיצד לעצב את היום היא זו שהביאה גם לשנוי הזה. בידינו הדבר.

למרבה הצער, מיום הקדיש הכללי נותרה מורשת אחת המטרידה אותי: השניות בחינוך הילדים בציונות הדתית. לחילונים אין בעיה: הם לא מכירים את עשרה בטבת, והוא לא מעניין אותם. לחרדים אין בעיה: הם לא מכירים ביום הזכרון לשואה, והוא לא מעניין אותם (מעבר לשאלת העמידה בצפירה). רק בצבור הדתי גדלים הילדים על שניות מוזרה: עשרה בטבת הוא יום הקדיש הכללי, מורים מלמדים על השואה, נערך טקס כלשהו, הכל כמין "יום השואה" (המצור על ירושלים, אגב, נדחק הצדה), אלא שאף אחד אחר לא בעניין: בטלביזיה תכניות עליזות, הרדיו משדר מוסיקה כרגיל, ההורים מתנהגים כבכל יום. חולפים להם שלושה חודשים, והופ... הכל מהתחלה: שוב למודי שואה, שוב טקס. הפעם משתתפים ההורים, ברחוב אוירה אחרת, הטלביזיה, הרדיו והעתון - כולם מוקדשים ליום השואה. אבל מה? מסר קטן ודקיק מועבר: יום השואה הזה הוא לא כל כך לגיטימי. בחודש ניסן, כידוע, אין מקום לאבל (טוב, על תלמידי ר' עקיבא יש קצת - לא נתגלח, לא נסתפר, לא נתחתן - אבל מה שאפשר על 24,000 איש שמתו לפני 1900 שנה לא מותר ביחס לששה מיליון שנרצחו לפני ששים שנה), המפ"מניקים הרשעים עשו לנו "דווקא" ותקעו לנו יום זכרון בחודש הזה - אנחנו ממלכתיים, זה ידוע, אנחנו משתתפים עם כל עם ישראל ביום בו הוא מתאבל - אבל, אפעס, אנחנו לא ממש שלמים עם זה.

ועוד הערה קטנה לסיום. היהדות הצטיינה בזכרונה ההיסטורי הארוך. שני כלים שמשו אותה לשימורו של הזכרון ושל החויה העומדת בבסיסו: לוח השנה והסידור. חגים וצומות, תפילות, פיוטים וטקסים - אלה הכלים שהצליחו לשמר את הזכרון. לפני כששים שנה התרחשו שני מאורעות, שמבחינת סדר הגודל ההיסטורי שלהם עומדים בשורה אחת עם החורבן ועם יציאת מצרים. השעה ההיסטורית חשפה את נושאי דגלה של מסורת היהדות בקוטנם. הם לא ידעו להתמודד עם הרגע, ולתת לו את ההתיחסות הראויה לו. אותם רבנים שכל אשכול שני כאן מלא בתהילתם התנגדו לכל שינוי בלוח השנה או בסידור (או בכל דבר אחר). הם, שבידיהם היה הכח, לא השכילו להשתמש בו (אגב, לבל יהיה ספק, אני מתכוון גם לרבני הציונות הדתית, שמה שנשאר להם מכל הענין הוא ויכוח על הברכה על ההלל). בעוד חמש מאות שנה, כשהשואה תיזכר כעוד מאורע ברצף הפרעות - לא שונה בהרבה ממסעי הצלב או ת"ח-ת"ט, תהיה האחריות על הפשע ההיסטורי הזה עליהם.

גו"ג, דבריך יוצאים מן הלב, כואבים, ונכונים.

ובכל זאת, אני מזמינה אותך לבית הכנסת שלנו...

חבצל_ת
בית הכנסת שלך בהגדרה הוא ארעי, אתמול שיר של זלדה, היום של דן פגיס ומחר של מישהו אחר.
צאי וראי מה עלתה להגדת הקיבוצים בגירסותיה השונות.

תוקן על ידי - אריק123 - 22/12/2004 8:35:50

יש מקום אחד שעדין זוכרים, המרתף הקדוש בהר ציון.

גם וגם
יתירה מכך, ממסעות הצלב נותרה לנו אמירת אב הרחמים, על גזרות תח ותט חדשו את תענית כ' בסיוון.
ראה מאמרו של הרב ישראל רוזן בצוהר http://www.tzohar.org.il/

אריק, איך לא משעמם לך לחזור על המנטרות האלה, כאשר אין לך, בעליל, מושג ירוק על מה אתה מדבר.

בית הכנסת שלי אינו ארעי כבר מאות שנים, לתפיסתי יותר, אין בו שירים מהסוג שאתה מתאר, מנין לך לדעת בכלל (למרות שגם אב הרחמים, פעם, היתה תוספת חדשה לתפילה, עדכנית ומותאמת לאירועים, כמו שאתה כותב, אז אין בדברי משום קביעה ערכית, אלא עובדתית גרידא). ואולי יש לי בעיות הבנה, אך לא ברור לי איך הגדת הקיבוצים נכנסה לעניין, למיטב ידיעתי היא נכתבה על ידי "חילונים אורתודוכסים" (הסוג שאתה מבין?), וגם איני מכירה אותה במיוחד.

עכשו יכולה לבוא ההתנפלות, גם את התכנים שלה אני יודעת בעל פה, אני לא אטרח יותר בנושא מעבר להודעה הזאת.




תוקן על ידי - חבצל_ת - 22/12/2004 10:59:20

בס"ד עד שאתם דנים לעתיד לבא תדונו מה עכשיו צריך לעשות ?שאלה למחשבה

גו"ג
כתבת:
<אותם רבנים שכל אשכול שני כאן מלא בתהילתם התנגדו לכל שינוי בלוח השנה או בסידור (או בכל דבר אחר). הם, שבידיהם היה הכח, לא השכילו להשתמש בו (אגב, לבל יהיה ספק, אני מתכוון גם לרבני הציונות הדתית, שמה שנשאר להם מכל הענין הוא ויכוח על הברכה על ההלל). בעוד חמש מאות שנה, כשהשואה תיזכר כעוד מאורע ברצף הפרעות - לא שונה בהרבה ממסעי הצלב או ת"ח-ת"ט, תהיה האחריות על הפשע ההיסטורי הזה עליהם.>

אולי הם לא חושבים שזה פשע? אולי הם חושבים שהשואה אינה אירוע ששונה עקרונית ממסעי הצלב ופרעות ת"ח ות"ט?

אולי (מהתבטאויותיהם איני משוכנע שכך הדבר). בכל אופן, אנו אומרים בכל שבת "אב הרחמים" לזכר הקהילות שנחרבו במסעי הצלב, וקמו מחדש תוך שנים לא רבות; אין שום איזכור לחורבנן של אלפי קהילות שלא קמו ולא יקומו עוד לעולם, אך לפני ששים שנה. כנ"ל, אגב, לגבי חגיגת יום העצמאות של מדינת החשמונאים שחגגנו במשך שמונה ימים, כשבימינו לא מוסכם אפילו על הציונים לומר הלל בברכה פעם אחת בשנה.