יחסו של השולחן ערוך לרמב"ם

לדעתי העובדה שהמחבר הלך בדרכו של הרמבם הן בניסוח ההלכה בשו"ע והן בעצם פסיקת ההלכה בשו"ע , נובעת בראש וראשונה מההערכה העצומה שלו לרמבם בכך שהוא למעשה הראשון שעשה קודיפיקיציה מושלמת לתורה שבעל פה .
ולמרות שהיו מסכמים אחרים שקדמו לו כמו ה"ג ,רבנו האי , בעל השאילתות , הרי"ף וכו.. עדיין ההבדל בין חיבוריהם של אלו למשנה תורה של הרמבם הוא רב ביותר.
ראשית בהיקף - המשנה תורה מקיף את כל תריג מצוות, ומסכם למעשה את התושב"ע מהבחינה ההלכתית.

שנית בסידור העניני של ההלכות - הרמבם סידר את הלכותיו שלא על פי סדר התלמוד ,כפי שעשו קודמיו , אלא על פי סדר עניני. והרמבם בעצמו בתשובה מעיד שדבר זה דורש יגיעה עצומה .
ובתור דוגמא טובה לכך יכולים לשמש הלכות מכירה בספר קנין.
הלכות אלו מלוקטות ממסכתות שונות ומעינינים שונים לחלוטין, המתפרסים על כל סדרי נשים נזיקין ומעט ממועד (בעיקר פסחים) וזרעים. וכן אנו מוצאים בהלכות שלוחין ושותפין שכל הש"ס מלא מהם.

שלישית בבהירות ובניסוח של ההלכות.

ורביעית מהעומק והדקדוק .

המחבר ראה במשימה זו של סיכום ההלכה והגעה לידי פסק ברור חשיבות עליונה , וזאת משום המחלוקות הרבות שניטשו כמעט בכל הלכה עד שכמעט לא ניתן היה לדעת את האסור והמותר הפטור והחיוב , אלא לאחד מעיר ושתיים ממשפחה שהיו לנים בעומקה של הלכה ויכלו להעלות פסק ברור מעיוניהם.

משום כך אימץ המחבר את הרמבם בתור מורה הדרך שלו במפעלו הגדול של סיכום ההלכה למעשה.

אמנם ההפרש בין עולמו של הרמבם ועולמו של המחבר הוא רב עד למאוד . הפערים ביניהם נוגעים לשאלות היסוד בעניני אמונה מטרת ומשמעות המצוות ,חשיבות לימוד התורה ,אופן פסיקת ההלכה ועוד..

הרמבם נוקט בגישה אמיצה בבואו לפסוק הלכה. הוא איננו מתחשב בשמות גדולים שהיו מקובלים בדורו , אלא פסק אך ורק על סמך עיונו העצמי ותןך הסתמכות על רבנים שאותם ראה כמעמיקים דיים.

המחבר לעומת זאת נוקט בגישה הפוכה לחלוטין . הוא איננו מתימר כלל לצדד באחת מן הדעות הנתונות במחלוקת אלא אך ורק לפסוק את ההלכה מההיבט הפורמלי - הלכתי. במעשה זה הוא בעצם אומר ובעקבות כך רבים רבים אחריו עד דורינו אנו, שאין לנו יכולת להכריע מתוך שיקול דעתנו ועל פי הבנתנו את ההלכה . אלא אך רק לנסות ו"לפסוק" אותה.
אני סבור שזוהי תפיסה שונה מהותית של המושג פסיקת הלכה מאשר הרמבם.
כננגזרת מהבדל זה נתפסת ההלכה בדורינו כדבר שקיים מחוצה לנו לחלוטין- כדבר כשהוא לעצמו , ובעקבות כך מתפתחות להם כל מיני חומרות הרחוקות מן השכל.

ויש להאריך בזה עוד.

האסופי

כתבת דברים יפים ועמוקים, כתובים בסגנון ברור שגם אני הקטן מבין, ויש לי הרבה מה לדון בהם אחרי שבת אי"ה.

מצטרף לדברי מסתברא, ואתחיל באיזה הערות כלליות:

א) לא ברורים לי דבריך שהרמב"ם פוסק בד"כ על יסוד דעתו, אדרבא, רוב הפסקים שלו הם עפ"י רבו דרבו הרי"ף ושאר רבותיו וחכמי הדור שקדמו לו, ולא ידועה לנו דרכי הכרעתו במחלוקות שבין הפוסקים שקדמוהו.
ב) לא ברורים לי דבריך שהב"י מסתמך על הרמב"ם יותר מעל שאר הפוסקים הראשונים. ואולי הייתי מעיז לומר שאינו פוסק כהרמב"ם יותר מאשר כהראב"ד החולק על הרמב"ם.

ג) דרכו של הב"י שאינו מרבה להוכיח בעצמו ההכרעה למעשה, ומסתפק בד"כ בהבאת הדעות ומכריע בינם. בזה שונה דרכו של הב"י מדרך שאר הפוסקים בני זמנו ושלפניו ושלאחריו. לא ברור לי שזה קשור לתקופה שבה חי הב"י.

ד) בכל אופן ברור שאף שהב"י חיבר פירוש על הרמב"ם ועל הטור ואח"כ חיבר את השלחן ערוך, מ"מ סדר הלכותיו הוא לפי סדר הלכות הטור (ולא לפי סדר הרמב"ם), ואילו סגנון ההלכות הוא העתק לשון הרמב"ם (ולא לשון הטור). וזהו בודאי בגלל סגנונו הבהיר של הרמב"ם.

הלבן

אין זה נכון שאיננו יודעים את דרכי הכרעתו של הרמב"ם בנוגע לפוסקים שקדמוהו (כלשונך), שהרי יש בידינו את תשובותיו בהם אנו רואים בהחלט את דרכי הכרעתו, וכן את יחסו כלפי הגאונים. אין צל של ספק שהרמב"ם היה מאוד מאוד עצמאי ותקיף בדעתו, ולא נשא פניו לאף סמכות הלכתית שחיה לאחר התלמוד [1]. הוא בהחלט הרשה לעצמו לחלוק על גאוני בבל, ואף לבקר את פסיקותיהם כאשר לא הסכים להם. כמו כן יש לציין שהרמב"ם מזכיר כמה פעמים במשנה תורה את דעת הגאונים, ובחלק מהמקרים מרשה לעצמו לחלוק עליהם. ראה למשל דברי בהלכות אישות יא, יז:

יש גאונים שהורו שהבוגרת, אין לה טענת דמים, ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות הייתה בנוסחאות שלהם; וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו שאמרנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים, בלבד.

וכן ראה דבריו בהלכות מלווה ולווה טו, ד-ה:

יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן, שהאומר לחברו אל תפרעני אלא בעדים, ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להן למדינת הים--אינו נאמן. וטעות סופרים היא; ולפיכך טעו המורים, על פי אותן הספרים. וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות, ומצאתי בהן שהוא נאמן...
ומפני טעות זו שאירעה למקצת הספרים, הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ופרעו בפני אחרים--שאינו נאמן, אף על פי שהביא עדים שפרעו בפניהם; וגם זו טעות גדולה. והדין האמת, שאם באו עדים שפרעו בפניהם--נפטר, ואין כאן מקום חשש. גם ההוראה הזאת על פי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחברו, פרעני בפני עדים ששנו הלכות, והלך ופרעו בפני עדים; וטעות סופרים היא.


כמו כן בנוגע ליחסו של הרמב"ם לרי"ף, אמנם אין ספק שהרמב"ם העריכו מאוד, אולם בניגוד לדבריו המפורשים שהוא כמעט שלא חולק על הרי"ף אלא רק במקרים מועטים (במקום אחד הוא כותב כשמונה פעמים, ובמקום אחר כשלושים), הרי שהמציאות מוכיחה שהרמב"ם חולק על הרי"ף בעשרות מקומות, והדברים ידועים.


__________
[1] אינני רוצה להכנס כאן לסוגיית יחסו של הרמב"ם לסתמא דגמרא, דבר שדורש דיון בפני עצמו.

והנה מקור נוסף שבו הר"מ מתבטא באופן חריף כנגד פסק רבותיו

אישות פ"ה ה"יז.

יז [טו] המקדש בהנאת מלווה, הרי זו מקודשת. כיצד: כגון שהלווה אותה עתה מאתיים זוז, ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח ליך במלווה זו, שתהיה בידך כך וכך יום, ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני--הרי זו מקודשת, שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלווה זו עד סוף זמן שקבע; ואסור לעשות כן, מפני שהיא כריבית. ופירשו רבותיי בהנאת מלווה, דברים שאין ראוי לשומען.

בהקדמה למשנה כמדומה לי, הר"מ כותב שניתן לעמוד על טיבו של כל גאון וגאון שקדם לו על פי קריאה בספרו .
ישנם כאלה ואפילו מפורסמים שניכר שאין הם עמוקים מספיק ואילו ישנם אחרים שבהחלט ראוי להתבסס עליהם . כמו הר"י מיגאש ששכלו מבעית בתלמוד.
עכ"ל הרמבם על פי הניסוח שלי מהזיכרון.

ובאמת יש הרבה לדבר על האופן שבו הרמבם פירש דברי התלמוד.
לעיתים קרובות מאוד באופן שונה מאוד מהאופן שפירשוהו ראשונים אחרים.

ולענ"ד רבים רבים ממפרשי הר"מ בעיקר הקדמונים יותר, לא חשפו את מקוריותו של הר"מ בפירוש דברי התלמוד משום שהם היו משועבדים יתר על המידה לפירושי ראשונים אחרים.
כך אנו מוצאים נסיונות שונים להעמיד את דברי הר"מ באוקימתות שונות כדעת בעלי התוס , ע"מ לתרץ קושיות שונות.
או לדחוק בלשון הר"מ כאילו היה רק מסכם והולך את דברי הגמרא, ולא פוסק.
ועדיין למרות כל הספרות המרובה שנכתבה על המשנה תורה במהלך הדורות, עדיין יש מקום לא קטן להתגדר בו בפירוש דברי הר"מ , בעיקר תוך הסתמכות על דיוק לשונו (כמובן ע"פ סברא ישרה) ואופן עריכת ההלכות השונות.