| נשלח ב-24/12/2004 11:11 |
 |
| |
איסור עבודה זרה: מצווה לדורות
.
פאגאניזם של אמונה באחד, או: עבודת-אליל
הפילוסוף הרמן כהן הציע, לפני כמאה שנים, כי המאפיין העיקרי של המונותאיזם, איננו אמונה בקיומו של אל יחיד, אלא האמונה בכך שאותו אל יחיד הוא מיוחד במינו. כהן הבהיר כי מיוחדות, בהגדרתו זו, כוונתה לכך שהאל אינו דומה ואינו בר השוואה לשום דבר אחד בעולם, האל הוא קטגוריה בפני עצמה.
ואל מי תדמיוני ואשווה?
קנת סיסקין, פרופסור למדעי היהדות בשיקגו, הציב דוגמא לרעיונו של כהן:
הבה נניח כי מתוך 12 האלים היווניים החיים באולימפוס, 11 הם מתחזים. האלה אתנה היא האלה האמתית היחידה, וכל שאר ה-11, הם סתם סופר-גיבורים המתחזים לאלים.
האם יווני שיאמין באמונה זו הופך למונותאיסט?
ברור שלא. האליל היחיד הפגאני, הוא "יותר מאותו הדבר". יש לו כוחות-על כפי שאין לאף גיבור, אינטיליגנציית-על מעבר לחכמתם של גדולי החכמים, וכן הלאה. ניתן לדמותו לאדם, תוך הקצנת תכונות והאדרה. אלילי יוון אהבו, קינאו, שנאו, נאפו וכן הלאה.
אין לבלבל את תכונותיהם האנושיות של האלילים עם התאורים המגשימים – האנתרופומורפיים – של ה' בתורה. כפי שמסביר הרמב"ם באריכות במורה הנבוכים, דיברה תורה בלשון בני אדם.
================
בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות, הוא מפרט את הכללים לכלילת/גריעת מצוות מהרשימה. הכלל השלישי הוא "שאין ראוי למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות" .
והנה, יותר ממצווה אחת קשורה לעבודת אלילים. בפתיחת רשימת מצוות הלא-תעשה, מונה הרמב"ם, 26 מצוות הקשורות לאיסור עבודת אלילים, מהאיסור על שיתוף ועד האיסור מתהתנבא לע"ז.
================
ידוע הסיפור בגמרא אודות ביטולו של יצר עבודה זרה על ידי זכריה ואנשי כנסת גדולה. וידוע גם סיפורו של מנשה המסביר כי מי שחי לאחר ביטול יצר זה, אינו מסוגל להבין את עוצמת המשיכה הרוחנית. בטל יצר ע"ז מן העולם, ועמו – יצא גם כעין כדור אש מבית המקדש.
================
כאן, בא אני לשאול:
לפי הרמב"ם, למרות הסיפור של אנשי כנסת גדולה וזכריה, לא נעלם החשש מפני עבודה זרה, שכן מצוות הקשורות לה אינן מצוות לזמן מסויים (בהתאם לכלל השלישי שצוטט לעיל), אלא מצוות לתמיד.
אם בטל יצר ע"ז, אך הסכנה והאיסור עומדים בתוקפם, שואל השואל, מהי העבודה הזרה האורבת לפתחנו תדיר כיום?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2004 11:33 |
|
| |
מואדיב,
כמה הערות.
1. לגבי הנצחיות של המצוות, היא אינה רלוונטית לכאן. מצוות שאינן נצחיות בגלל מציאות שהשתנתה אינן נקראות לא נצחיות (ראה שורש שלישי ברמב"ם, ולדוגמא ממצוות מחיית עמלק - שם, ככל הזכור לי, הרמב"ם קובע זאת במפורש).
2. אליל כמו אתנה שהוא יחיד, אינו אל כלל. שהרי גם אני יחיד, אז מישהו חושב שאמונה בקיומי היא משהו פגאני. כדי שהדבר ישתייך לקטגוריה של אמונות תיאולוגיות, מוטעות או אמיתיות, צריך להיות מדובר באל.
3. אל הוא מישהו שחייב להיות יחיד, ולא מישהו שהוא במקרה יחיד. לכן אין לדמות את אתנה, גם אם היא יחידית, ליחידות הקב"ה (ושוב, להבדיל...). וכך מפורש גם בעיקרי האמונה לרמב"ם שאותם הבאת.
4. לגבי אזהרה בזמן הזה על ע"ז, אף שהיא אינה נחוצה (ראה לעיל סעיף 1) היא רלוונטית בכמה מישורים:
א. חפצי ע"ז של חברות פגאניות (או כתות נוצריות מסוימות, לפחות לפי חלק מהדעות).
ב. רוח ההלכה של ע"ז, שאוסרת דברים רלוונטיים לימינו (מתן חשיבות לדברים מופרזת לדברים שהם לא חשובים בעצמותם, כמו מדינה וחוקיה, ועוד).
ג. ישנה אפשרות שפולינורמטיביות, כלומר כפיפות מקבילה לכמה מערכות נורמטיביות (כמו דת ומוסר חילוני, מוסר כמוקר תוקף ולא כאוסף ציוויים) גובלת בע"ז, ממש ברמה ההלכתית. השאלה העיקרית כאן היא האם צריך להיות אליל מוחשי-גשמי, או שמא הצו הקטגורי של קאנט, יהא אשר יהא מעמדו האונטולוגי, אם הוא מנותק מהקב"ה אז גם הוא אליל. זכורני שעסקתי בזה באשכול כלשהו (לינקי?). שאלה נוספת נוגעת לצורך בקיומו של פולחן (והאם התנהגות לפי כללי המוסר יכולה להיחשב כפולחן). ובנוסף, גם אם אין כאן ע"ז, האם אין כאן כפירה ומינות שבאמונות ודעות?
ויש להאריך בזה טובא,
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2004 12:43 |
|
| |
מואדיב
האם הנצרות אינה דת פגאנית אלילית לכל דבר?
האם אין עוד דתות כאלה?
(אני לא רוצה להרחיב על כיתות מסוימות כדי לא פתוח פה תיבת פנדורה) אבל פולחן אלילי קיים גם קיים בימינו.
השאלה היא מה בדיוק בטלו אנשי כנה"ג
אני נוטה לחשוב שהם הצליחו להפחית מעוצמתה, ויש לי עוד רעיון איך לפרש את זה, אולי בפעם אחרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2004 13:29 |
|
| |
מיכי ואראל(חן חן על דבריך בקישור )
נראה לי שיש כמה וכמה ראיות שעבודה זרה אינה עניין של אמונה ודעה אלא בעיקרו עניין של מעשה וקבלה באלוה. מי שמאמין במציאותו של יש מופשט כלשהו וביכולתו להועיל או להזיק אינו נחשב עובד עבודה זרה (וגם אם עובדו אינו נחשב אלא לעובד מאהבה ומיראה, לדעת הרמב"ם ופטור). עובד עבודה זרה הוא רק מי שמקבל אחד מן הנבראים באלוה.
כדי להבין מה זה בדיוק קבלה באלוה צריך לענות רק על שאלה אחת, מה הופך משהו לאלוה? לענ"ד זה מישהו שראוי לעובדו "לשמה". אמם מישהו סבור שלא רק שכמוש קיים ולא רק שביכולתו להועיל ולהזיק , אלא גם ראוי לעבוד לו ללא קשר לתועלת המופקת מהעבודה הרי הוא עובד עבודה זרה.
אמנם יש בזה עוד תנאי שהיש הנעבד הוא כוח נברא . לדעת החזו"א, עבודה לכח מופשט אינה עבודה זרה אלא מינות.
לגבי הצו הקטגורי, נראה לי מופרך לטעון שזה בגדר ע"ז, שכן כל דבר שאדם מרגיש עצמו מחוייב אליו , גם אם זה עבודת השם, הרי זה נובע מהכרה עצמית ולא מקבלת עול , שהרי אי אפשר לקבל עול בלי להחליט שצריך לקבל העול. ולכן תמיד יש איזשהו צו שתוקפו נובע ממקור אחר מאשר הציווי האלקי.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2004 17:31 |
|
| |
אני רגיל לחשוב, שלפעמים נדמה שהתרחקנו מע"ז ומעבודת גילולים מרחק של אלפי שנה, ואינו נכון. אנו קרובים עדיין אל עבודה זרה כחוט השערה, וכפסע בינינו ובין במכשול הנורא הזה, שהיטיב להסבירו מ"ד אברהם, ואולי זה עדיין רק מקצת מליצנותא דע"ז.
טיילתי פעם ברובע הסיני בניו יורק, כדי לראות את ההווי האקזוטי שלהם. ראיתי חנויות וחלונות ראווה מיוחדים ומעניינים. והנה ראיתי חלון ראווה מרשים מאוד בעבודות אמנות סינית. פסעתי פנימה, וכמובן שבפנים היה גם כן מרשים מאוד. בקצתה החדר ראיתי פתח שלרוחבו מתוח וילון מקני במבוק צבעוניים, הסטתי את הוילון והצצתי פנימה, והנה לנגד עיני מקדש בודהיסטי או ברהמיני. אליל (כמדומה לי היה זה פרוטומזה) נצב על במה מוגבהת, ולפניו שולחן ועליו אביזרים שונים, כלים ובתוכן קנים של קטורת, ופתקי הגרלות. במרכז החדר הדום מרופד. והנה אני רואה שמפתח אחר נכנס אדם (זה דומה קצת לא למקדש אלא ל'שטיבל' סיני, שנכנסים להבדיל אא"ה להתפלל מנחה באמצע היום...), והוא כורע על ברכיו על ההדום שבמרכז החדר עושה תנועות משונות. אחר כך נגש מוציא מקלוני קטורת מדליקם ונועצם מעלים עשן, בכלי אחר. מוציא פתק של הגרלה וקורא בו. בקיצור האיש עשה כנראה את כל העבודות הראויות, שמן הסתם לא הבחנתי בהם ולא הבנתי אותם.
עכשיו, הגעו בעצמכם, בלב העולם המודרני, בלבה של המעצמה הנאורה והמתקדמת, בתוך העיר הגדולה, עובדים עבודה זרה בקדושה ובטהרה, מיט אלע פינטאלעך.
ושוב ראיתי פעם על הקמפוס בגבעת רם, יושבים בעיגול, עשרטות סטודנטים מסביב לאיזה גורו, או 'מרבית תורה' הודי, נפאלי, טבטי, או מאיזה הרי חושך, מציג, שר, מדברונואם, וכולם מסביבו פוערים פה ונועצים בו עיני עגל אינטלקטואליים מאוד. והרי לך עבודה זרה על פיסגת האולימפוס של הדעת ושל ההשכלה בת השמים, לתפארת זקני ציון.
ובעצם הימים האלה, מסתמא כדרך השנים האחרונות, רבים הקופים המודרניים, שחשקה נפשם באיזה סופגניה מלחם קודש, או משקה מלהיב מדם הפרים הנשרפים, לאורם של נרות הבדולח המאירות מבין חרכי ענפי האשוח והאשכרוע, וכל אילי אדום ומואב המודרניים. שישו ושמחו, הקידמה במיטבה!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 05:02 |
|
| |
מואדיב,
לשאלתך:
הרב וסרמן היה משיב: הציונות.
הרב שך היה מוסיף: הדמוקרטיה.
פרופ' משה צימרמן אמר פעם: הכדורגל (הוא לא השתמש במונח ע"ז, אך הגדיר אותה כ"דת").
פעם היו אומרים: סטאלין.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 09:54 |
|
| |
אידך,
ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
באמת, כל דבר שלוקחים אותו מעבר לפרופורציה יש בו משהו מע"ז. ראה בתחילת 'פחד יצחק' לר' יצחק הוטנר על פורים, שמדבר על ליצנותא דע"ז, ומסביר שע"ז פירושו לתת יתר חשיבות לדבר שאינו חשוב (או מעבר לחשיבותו). אמנם לפי"ז יש גם בתורה עצמה אפשרות כזו, כשהופכים דבר שולי לעיקר מקודש. כל זה כמובן 'בחינה של' (אביזרייהו?), ולא ע"ז ממש.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 10:13 |
|
| |
.
מיכאל, לגבי דבריך הראשונים:
1
חוששני שנפלה טעות בדבריך, שכן כך כותב הרמב"ם בשורש השלישי, כפי שהבאתי לעיל, ולא מצאתי הסתייגות לכך במצוות מחיית עמלק. אנא, אם טעות בידי, הראני היכן.
2
כפי שהסברתי לעיל, וכנראה לא היטב עשיתי זאת, מי שמאמין באתנה כאלה יחידה, מאמין לא רק בכך שהיא היחידה, אלא גם בכך שהיא אלה, על כל הכרוך בכך, כפי שיוגדר (כוחות-על, יודעת-כל וכן הלאה). ומכאן, גם לנאמר ב-3 בדבריך:
3
ניתן להגדיר את האמונה באתנה כך שתענה גם על הקריטריון של יחודיות, או "מיוחדות" היותה של אתנה אחת בלבד, דבר לא ישתנה מהדוגמא לעיל, או מהשאלה.
4
לגבי חפצי ע"ז של כתות רחוקות, לא כאן המקום להרחיב, אך מייד קופצת לזכרוני אפרודיטי מבית המרחץ שבעכו.
לגבי יחוס חשיבות מוגזמת למשהו, מוחשי או שאינו מוחשי, חוששני שיש מרחק רב בין כך לבין ע"ז, כהגדרתה ההלכתית. ראיתי בחתונה מסויימת פעם איש שהיה נראה כגיבן, עד שהוסבר לי כי הוא לובש על גופו ח"י טליתות קטנות, כדי לצאת ידי חובה של ח"י שיטות. לשאלתי, מדוע לא יצא ב'חזון-איש' בלבד, הובהר לי כי איני מבין. האם איש זה הפך את מצוות ציצית לע"ז ? מדבריך, אני עוד עלול לחשוב כך. האם הפחד יצחק היה מגדירו כעובד ע"ז ?
לגבי הפולינורמטיביות, הדבר צ"ע מבחינתי. הרעיון מעניין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 10:16 |
|
| |
.
asher177:
מחלוקת בין פוסקים לגבי הנצרות. אתה אולי פוסק בקלות כי הנצרות (הקתולית? הלותרנית? האנגליקנית? היוונית-אורתודוכסית? ) היא עבודת אלילים לכל דבר ועניין, אך מגדולי פוסקינו נחלקו בעניין, ומה לי שאתווכח עם זה או עם זה?
לגבי שאלתך מה בדיוק בטלו אנשי כנסת גדולה, אשמח מאד לקרוא מהו אותו רעיון שיש לך בדבר.
================
אראלסגל: על דבריך בקישור שהבאת לעיל.
================
מצו"נ, כתמיד, אזקוף בהן ירוקה בהערכה
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 10:35 |
|
| |
מואדיב,
1. המצווה היא עשה קפ"ז (קע"ז?) על מחיית שבעה עממין, בתוכה הוא מדבר גם על עמלק.
2. באשר לאתנה, אם היא מקיימת הכל, כי אז היא באמת הקב"ה. ראה משל הפיל של המו"נ. ואם חסר לה באלמנטים צדדיים ולא מהותיים של האלוהות, כי אז זוהי טעות באמונה.
3. לגבי ייחוס חשיבות מוגזמת למשהו, כפי שכתבתי יש מקוםך לומר זאת גם על תפיסות תורניות. הכל תלוי בשאלה האם זה אכן מוגזם (ביחס לחשיבות האמיתית)? אמנם דיברתי להדיא על 'בחינה של ע"ז', ולא על ע"ז ממש במובן ההלכתי.
אם גאווה וכעס הם כמו ע"ז, מה לך כי תלין על הגדרותיי. אני מדבר באותו מובן.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 11:18 |
|
| |
.
ראשית, צדקת לעניין הדברים בספר המצוות, ואכן כך מופיע:
במצווה קפ"ז קובע הרמב"ם, כפי שהבאת לעיל, כי
...ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר.
הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?!
כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה.
ואנחנו מצווים לשרשם ולרדפם בכל דור ודור עד שישמדו, עד האחרון.
וכך עשינו, עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד, ונתפזרה השארית ונטמעה בין האומות עד שאינה ידועה [עוד].
אולם על ידי זה שכבר כולו, לא תהיה המצווה שנצטווינו להרגם מצווה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק שאינה נוהגת לדורות, אפילו אחר השמדתם והכרתתם,
כי מצווה זו אינה קשורה בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות למדבר או למצרים, אלא היא קשורה במי שמצווים עליו, וכל עוד יהיה בנמצא מקימים בו אותו הציווי.
ובכלל ראוי לך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצווה ובין הדבר שנצטווה עליו. כי יש שהמצווה נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות; אך לא בהעדר הדבר שנצטווה עליו תיהפך המצווה ל'אינה נוהגת לדורות'. אלא תהיה 'אינה נוהגת לדורות'.
...
(הועתק מהמהדורה שבאתר דעת, ההדגשות אינן במקור)
מכאן עולה לי שאלה צדדית, לעיון בפעם אחרת:
אם בזמנו של הרמב"ם כבר הרמב"ם כותב בדרך ממנה ברור כי לדעתי, בתקופתו עדיין לא נשמד עמלק לגמרי, היאך ניתן לדעת מתי
שנית, לגבי כעס שהרי הוא כעבודה זרה, לא ידעתי שאתה מתייחס לכך כאל קביעה הלכתית. תמהני אם כל מי שכועס, הריהו מתחייב באותם העונשים של מי שעובד ע"ז.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2004 23:34 |
|
| |
מואדיב
לגבי הנצרות.
כל כולה של הדת הנוצרית על כל פלגיה והסתעפויותיה מבוססת על פולחן אישיות, על יחוס כח מאגי לאדם מסוים שגורם לו להיות מושא לתפילה ולפולחן, זוהי עבודה זרה.
לגבי מה שבטלו אנכנה"ג
אתנסח בזהירות.
הגמ' בחגיגה ה ע"ב אומרת:
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן <מאפיקורוסין> {ממינאי} אמר להם (ירמיהו מט) אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם ואי בעית אימא מהכא (בראשית לג) ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך
המשוואה שהגמ' יוצרת אומרת כך "הכוח השלילי הוא בעצם הנגטיב של הכוח החיובי" ולכן אם אנחנו רוצים להקטין מצד אחד של המשוואה ניאלץ גם להקטין מהצד השני.
ובענינינו כדי להקטין את כח העבודה זרה עלינו להקטין את כח עבודת ה' ובמילים אחרות עלינו לבטל את הנבואה, כך שביחד עם ביטול העבודה זרה גם בטלה הנבואה.
הדרך שהם עשו זאת (ואני קצת מפחד ממה שאני הולך לומר) היא שהם נטלו מהיהדות את האקסטזה הדתית ונתנו לה מימד יותר פילוסופי, שינוי שבולט מאוד בין ימי בית ראשון לימי בית שני.
הייתי הולך קצת הלאה והייתי אומר שהאקסטזה הדתית שחזרה אלינו בדורות האחרונים, ושבעצם ליותה אותנו במידה מסוימת לאורך כל השנים, הביאה לתופעות אליליות גם במחנינו ואכמ"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 00:06 |
|
| |
אשר,
לגבי המשוואה בגמרא, אז זה לא בדיוק מדויק? ולא אכנס לכל עניין מדוע בטלה הנבואה, ובכל זאת, כולנו מאמינים בבואו של המשיח – הכיצד נאמר שבטלה נבואה? הרי משיח כולל את היותו נביא כפי שמובא במשנה תורה הלכות מלכים, ובאיגרת תימן.
הנבואה לא התבטלה, בני האדם אינם משיגים אותה ועל הסיבות כותב ומרחיב הרמב"ם במו"נ – הדברים במשנה תורה של הרמב"ם נשארו אמיתיים היום כמו אז – "דע, שהאל מנבא את בני האדם…ויסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע"...אמת לעולם ועד.
התקרבות יתר מביאה לידי כוויה. קצב ההתקרבות הוא קריטי בשאלת הע"ז - זו ה'אש הזרה' שעל ידה רצו בניו הכהנים של אהרון הכהן להקריב, ובעטיה נידונו למיתה. יש יותר אקסטזה מזה? "וידם אהרון"
לכל אורך תולדות סיפורי המקרא ניצבת האמונה הטהורה ולצידה הע"ז כפי שהיא מתגלמת כיצחק מול ישמעאל, יעקב מול עשיו… משה מול קורח, שופטים מול אויביהם, מלכי ישראל מול הנביאים וכו' עד ימינו אנו..
אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!
|
|
|
|
|
