|
|
| נשלח ב-30/12/2004 10:12 |
 |
| |
ספרן
האין זה כמו דברים רבים אחרים, שאם הם נעשים למטרה טובה, מה שנקרא "לשם שמים", הם יכולים להיות מצוה, אך באופן אחר הם עבירה?
ומה בין זה לבין אדם שמסרב להקשיב למיסיונר לעומת מי שמסרב להקשיב למצות תוכחה או לשיכנוע לחזור בתשובה?
(אני בטוח שפתחתי כאן נושא חדש...)
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2004 22:56 |
|
| |
יצחק קומר,
אתה צודק, ואולי יותר מדי צודק. יש לי הרגשה מסוימת כי בדבריך על הזהות הגדרת חלק גדול מן הפורום הזה.
מיימוני, להערתך האחרונה:
מעשה באדם שהיה יושב ברכבת התחתית בעיר ואם בישראל ניו-יארק תובב"א. נטפל אליו גוי אחד מן הנוסעים והחל לספר לו חזיונותיו, ובפרט שאותו האיש שקורין אותו הגויים ג'יזוס קריי"סט נגלה אליו כו"כ פעמים ואמר מה שאמר וכיוצ"ב. היה אותו אדם חושש שמא יטפל אליו אותו שוטה יתר על המידה, נענע לו בראשו כמין הן וטפל עיניו אילך ואילך עד שנתיאש הלה ושב למקומו.
כיון שירד אותו אדם מן הרכבת היה תוהה בלבו - אילו הייתי בירושלים בימי בית ראשון, והיה נטפל לי ישעיהו או ירמיהו, כיצד הייתי נוהג?
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2004 04:05 |
|
| |
מתפתח אצלי מחשבות לאחר כמה דיונים שסובבו כאן בפורום סביב האמונה.
אולי המונח אמונה סותר קצת את המונח ידיעה.?.
(זה ממש לא רוח הפורום אבל בכל זאת אנסה).
ואסביר את כוונתי ומקורות מחשבתי,
אם היה כ"כ ברור ע"פ השכל והכלים שלנו למדידה, שיש אלוקים והעולם נברא כפי שכתוב בתורה, אז לא היה בחירה.
אם נבראנו בצורה הזאת שאפשר לבחור בין טוב לרע אז הבריאה כולה אמורה להווצר בצורה שיכולה לשכנע גם את הרע.
זאת ועוד, אם מישהוא אומר (למשל אני) שהוא יודע בברור בקיום הבורא אזי הוא כופר באפשרות הבחירה שהקב"ה נתן לנו.
ארחיב קצת את המחשבה להסבר דברי,
יש לי בעיה רצינית במעמד הר סיני:
תארו לעצמכם שאפילו שפחה שעל הים הצביעה בעצבע ואמרה "זה קלי ואנווהו". כולם ראו את אלוקים והסתכלו לו בעניים.
לא עברו 40 יום וכבר אותם אנשים עובדים עבודה זרה עם עגל, איך זה מסתדר אם ההגיון???
אחד מחסידי ירושלים אמר לי כך, אני רואה את הקב"ה בחסדיו יום ולילה, כמה שהוא קרוב אלי ומאיר לי פנים, ועדיין אני חוטא, זה אותו דבר.
תשובה זו לא מסתדר לי כלל, אתה רואה, פירושו מאמין/מרגיש/משאר/מדמיין. הם ראו ואפילו שפחה שבים "הצביעה בעצבע" האיך אפשר לחטא לאחר כזו התגלות ה'?
עכשיו במחשבה שניה זה בדיוק אותו דבר, הקב"ה לא ביטל את הבחירה בהר סיני ע"י התגלות . התגלות פירושו הארה רוחנית, או כפי שהחסידים אומרים "התקרבות" זו משהו שהיינו מרגישים ביום כיפור אבל בצורה חזקה יותר, משהו מיסטי ביסודו, ולכן לא כתוב "שידעו" את ה' אלא "האמינו" בה' ובמשה עבדו, האמינו כ"כ שכמו שמשה עומד מולם כך הרגישו שה' מולם, אבל כל זמן שזה נשאר אמונה ולא ידיעה, נשאר חופש הבחירה לטוב או לרע ומכאן העגל.
הצביע באצבע זה המחשת האמונה, שהיתה כ"כ חזקה שממש הרגישו אותו בחוש, אבל ידיעה ברורה "פיזית" לא היתה.
ולסיכום אוכל לאמר שלמדתי שני דברים בפירוש זה:
א: אמונה אין פירושו ידיעה, הידיעה היא שונה בתכלית מאמונה, חלק מהאמונה היא שאי אפשר לדעת.
ב: גם כשאדם נמצא בדרגה הכי גבוהה באמונה שאפשר להיות, הוא קרוב מאוד לחטאים הכי גרועים שיכולים להיות.
זה יכול להתפרש כתמיכה באלו שאמרו שהאמונה היא "אמונה" בלבד ונגד המפרשים שצריך לבסס אמונה על ידיעה.
זה גם תומך במימוני על התפילה כחיבור למקור שלנו ומכיון שאמונה היא לא קשורה לידיעה אלא מין קשר מיסטי אולי רק ע"י "התקרבות" התפילה מתחזק הקשר מהסוג ההוא.
דירשו ה' בהמצאו? קראהו בהיותו קרוב!
=יעזוב רשע דרכו וגו'
תוקן על ידי - ציקלה - 31/12/2004 4:30:19
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2005 19:15 |
|
| |
זה נושא נהדר ומעורר מחשבה.
אני נוטה לחשוב שאצל כל אדם קיימים מנגנונים שונים, אבל ברור שאדם שחווה משברי אמונה, הוא אדם יקר ונפלא ואולי איכותי יותר מחבירו שחיי האמונה שלו "פשוטים".
קשה שלא להביא בהקשר זה את הסיפור המפורסם על האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש (הקודם) שבא אליו יהודי וטען שיש לו בעיות באמונה.
הרבי שאל: מה אכפת לך ? והיהודי התקומם מאד. וודאי שאכפת לי !
והרבי השיב: אם כך מצבך טוב, אתה איש מאמין כשר וישר.
מ"מ, בחסידות אנו מוצאים פעמים רבות "ירידות" ו"נפילות מוחין", אני מתאר לעצמי שהכוונה שם איננה לערעורי אמונה "פשוטים" אלא למשברים חוויתיים של צדיקי החסידות שהרגישו שדבקותם נפגמה.
מצבו האמוני של האדם מצוי, כפי שכמדומני כתב המיימוני, בשורה התחתונה.
יש כאלו שמתווכחים עם אמונתם ויש כאלו שמתווכחים עם כפירתם.
אלו הן 2 נקודות מוצא שונות. יחי ההבדל הקטן.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2005 20:34 |
|
| |
ר' יהודי,
"ירידות" ו"נפילת מוחין" המכונות גם "מוחין דגדלות" ו"מוחין דקטנות" המדובר לאו דווקא בענייני אמונה,אלא בחשק והתלהבות כלליים בעבודת ה' ולהיפך.
הדבר אינו נוגע דווקא לצדיקי החסידות,אלא אף לאחרון החסידים.
התופעה מתוארת כבר בהרחבה ב"ספר הישר" המיוחס לרבינו תם
שער ו,ומלווה בעצות מעשיות למה שאצלו מכונה "ימי האהבה
והשנאה".
בספרותה של חסידות ברסלב נפוץ הנושא ביותר,והיה גם מי
שהקדיש לכך סידרה של ספרים,שהידועים שביניהם הם "משיבת
נפש" ו"השתפכות הנפש" של ר' אלתר טעפליקער.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2005 21:32 |
|
| |
ציקלה,
בילקוט שמעוני תהילים קג: רבי לוי בשם ר' חנינה, ועל כל נשימה ונשימה שהוא נושם צריך לקלס להקב"ה, שנאמר," כל הנשמה תהלל יה"
שאמרו על דוד המלך, בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו עליו. אמר לפניו, רבש"ע! כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי?! נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר גדולה ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת אני ממשילה עליה שלושת אלפים משל...
עדיפות הצפרדע על פני דוד היא בכך שהיא ממלאת את יעודה *תמיד, ובלא הפסק*. נשאלת השאלה כיצד יכול ה*'בוחר'* להשתוות עם צפרדע בכך שאף הוא ימלא *תמיד, ובלא הפסק* את רצון הבורא בבריאתו הוא.
האם עליו להפסיד משום היותו *'בוחר'* ואינו יכול להיות (לפי הבנתו) במצב של 'שר שירה תמיד ובלי הפסק'?!
____________________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2005 20:07 |
|
| |
בסריו של ר' יצחק גינזבורג (כפר חב"ד), מצוי רבות רעיון זה:
א"א להטיל על אדם להאמין. האמונה היא כח נפשי (בדיוק כמו התבונה, אך כח הרבה יותר גבוה), ויש לצפות להתגלותו הנכונה. בעצם, יכול האדם להיות ימים רבים בספק, עד שתתגלה אליו האמונה. מהו אם כך הענין המפורסם ש"עמלק גימטריא ספק"? שעמלק, מתעצם עם הספק שלו, וניחא לו להישאר בספק. אך היהודי מטיל ספק בספק עצמו, ועל ידי כך הוא זוכה בסופו של דבר להתגלות האמונה.
מהו מקורו של רעיון זה?
האם לפי הרעיון הזה באמת אין הצדקה להקדשת מאמצים בכדי להגיע לאמונה?
|
|
|
|
|
