דיון במאפיני התנועה הרפורמית

מייציץ,
עפ"י גישות קבליות מהם היה ר' נחמן מושפע, "אין" "איה" ושאר כינויים, הם בחינות האלוקות, בהם הא-ל מסתתר, אבל קיים, שהרי העולם כולו הוא אפשר המציאות, והא-ל הוא מוכרח המציאות.

לעומת כפירה "סטנדרטית" (וזו המקובלת בעולם המודרני כלולה בזה), שרואה את העולם כמוכרח המציאות (כיון שאותו אנחנו מסוגלים להכיר [לטענתם... ומן הראוי לציין שחולק על המשפט הזה בכמה מובנים שונים ואכ"מ]) ואת הא-ל כ"אפשר" המציאות חלילה, מה שאומר שהמדריגה שר' נחמן מדבר עליה שונה בתכלית מזו שניסית להקשות בה על רמ במזל.

מעבר לזה האשכול הזה די שעשע אותי...(ואין לי הרבה מה להוסיף בענינו)
שבת שלום.

ממללא

מעולם לא ניסיתי לייחס לך את העמדה שהרפורמים צריכים אישור ממך ח"ו.

עד כמה שהבנתי אותך הרי שאינך מוכן להסתפק בתשובה שסיפקה לך אמשלום (או המצע הרפורמי) שהרפורמה היא מחויבות לסט מוגדר של ערכים כפי שפירטה, בגלל שלדעתך מחויבות לערכים זה משהו ערטילאי מדי, מבלי שיבוא איתה מדריך מפורט למשתמש ומבלי שזה יבוא לידי ביטוי בהגבלת האישור להשתייכות לקהילה.

ועל כך באה תשובתי שזה גופא הויכוח בין רפורמים לאורתודוכסים. אמנם מחויבות לערך צריכה לבוא לידי ביטוי מעשי אבל דבר זה נתון לשיפוטו של כל דור ודור (או של כל יחיד ויחיד) . התנאי היחיד היא שתהיה אמנם מחויבות אמת לעשות הטוב בעיני ה' . התנאי הזה נראה כערטילאי , שהרי כל אדם יכול לטעון שהוא עושה הטוב כפי הבנתו , אבל טענה זו טענה היא רק אם יש צורך להוכיח משהו. בין האדם לבין עצמו יש הבדל גדול בין מצב שבו הוא באמת משתדל לעשות את רצון ה' כפי שהוא מבינו לבין מצב שבו אינו עושה כן , למרות שלא יוכל לשכנע אחרים בכנותו.

אם מדובר ברמת הקהילה, כל מה שקהילה יכולה לעשות הוא לחנך לזה. ואם היא פועלת בכיוון הזה, הרי שזהו הביטוי המעשי למחויבות הזאת.

אישציפור

לא ראיתי שמישהו דיבר כאן על כפירה סדנטרטית ועל שאר ירקות. ר' נחמן אומר להבנתי, שכאשר קורה ולאדם יש ספיקות אבל הוא ממשיך לחפש הרי זה עניין גדול. האם תוכל להסביר לי למה כאשר הוא אומר את זה , זה בסדר, וכאשר רפורמי אומר את זה, זה לא?

אידך גיסא

אם עיוותי דבריך , הרי זה לא היה בזדון (אמנם שגגת תלמוד עולה זדון). דומני שהבנתי דבריך . אתה רלטביביסט הסבור שכל הכרעה ושיפוט באים מתוך מערכת שמגדירה בעצמה את הסטנדרטים להצדקה ולכן אין דרך להעדיף מערכת אחת על פני השנייה וזה בסך הכל עניין של חינוך/תרבות ובמידה מסויימת בחירה אישית. האין זה כך?

מייציץ,
אז זהו שלא.
ר"נ מניח שהאלוקות נמצאת בכל, ומדבר על התפשטות מכח המדמה, שהוא תופס את האלוקות במושגי העוה"ז שוא ביחס אלינו בבחינת "יש" אל השגה גבוהה יותר, שהיא בעצם הבנה שה' מובדל ונעלה מכל זה, ומתגלה אלינו דוקא דרך החכמה שאינה מוחשית כלל, והיא בבחינת "אין" ועל פיה (דהיינו החכמה) ברא את העולם. (וזהו שרמז הכתוב "והחכמה מאין תימצא") ולכך היא מעלה שמעל כח הנבואה, שהיא מתגלית ע"י כח המדמה. דהיינו "התלבשות" של השכל המופשט במוחש חומרי. (שהוא בחינת בינה)

קשר לאפיקורסות וספקנות מהזן הפשוט, אין.

אמנם נראה לומר שדברי הרב קוק (ואולי עוד טחרים) שמהכפירה שבדורות האחרונים עתידה לצמוח תשובה ושיבה אל ה', במדריגה גבוהה יותר, נובעים מהיסוד הזה. (שהכפירה תחייב את האמונה להתפשט ממושגיה הגשמיים) אלא שזה ודאי לא מחייב מלכתחילה את הכפירה, ולא על זה דיבר ר' נחמן, אלא שבדיעבד מהיסוד הזה ניתן לקוות, או להבין שבעתיד עתידה לצמוח טובה אף מהכפירה וההליכה אחר ההבל, ודי בזה למבין/ה.
שבת שלום.
נ.ב. לא תמיד יש מחשב בהישג ידי לכתיבת תגובות, לידיעת הקהל הק'.

מציץ, דבריך נפלאים, וכנראה גם נכונים, ולכן בדיוק טועים הרפורמים.

כפי שאמר תמול שלשום, וכפי שסיכמת בבהירות גם אתה, טענתם של הרפורמים שאין מחוייבות מעשית ספציפית כלשהי, אלא "סט של ערכים" שמעשיך יקרבוך אליהם ומעשיך ירחקוך.

אך דא עקא, שהתורה גופה קובעת "סט של מעשים" שעליך לעשות בזמנים מסוימים ומוגדרים, בדרכים מסויימות ומוגדרות וכדומה.

לדוגמה, הנחת תפילין. עליך להניח תפילין. שמירת שבת. המנעות ממשכב זכר. המנעות מנישואין עם מי שאינו מזרע ישראל.
ניתן להתווכח על פרשנות ביחס לדברים האלה, אך לא ניתן להתווכח על עצם החובה לקיימם.

זאת אומרת, שמי שמתיר הומוסקסואליות, או משיא יהודי/ה עם גוי/ה, או כל איסור מפורש אחר בתורה, אינו יכול - בהגדרה - לטעון לבכורה או אף ללגיטימיות בויכוח על אותנטיות יהודית.

מיציץ,

הטענה שלי כנגד התנועה הרפורמית היא כפולה:

א. התנועה אינה זרם בתוך הדת היהודית. היא בהחלט זרם תרבותי יהודי-חילוני.

אני תופס את דת ישראל ההיסטורית כמשתקפת באורח החיים ההלכתי. נכון שבאורח החיים ההלכתי ישנה מידה מסויימת של שינוי והתפתחות, ואולם עצם המחוייבות לו אינה נתונה בספק.

תנועות שמוססו את המחוייבות הזו, לא נחשבות בעינינו כחלק מהדת היהודית (קראות, נצרות, חוגים שבתאיים מסויימים), גם אם בבסיסם הם ראו עצמם כמפרשים אותנטיים של המקרא.

הרפורמה אינה רואה בהלכה אורח חיים מחייב.

הטענה היחידה המהותית ששמעתי בתגובה הייתה שבימינו רובו של העם היהודי אינו רואה עצמו מחוייב להלכה.

לדאבוני הטענה נכונה, ואולם, אני מבחין בין העם היהודי לדת היהודית. העובדה שרוב העם היהודי אינו מחוייב להלכה נובעת מהכרעה חילונית שדוחה את הדת ואינה הכרעה דתית 'פנימית'. לכן, בטיעון זה הרפורמה מקבעת עצמה כתנועה חילונית במהותה.

תהליך הסקולאריזציה שעבר על העולם המערבי במאות השנים האחרונות אינו משנה בעיני את מהותה ההיסטורית של הדת היהודית.

ב. אני גם לא מקבל את הטענה כאילו הרפורמה מחליפה את ההלכה באמצעות סל אחר של ערכים.

האם באמת קיימת ביקורת מוסרית נוקבת של התנועה כנגד אנשים מסויימים החורגים מהקו האידאולוגי שלה? האם אדם שבגד באשתו למשל, יוכל לקבל במה במסגרת ביהמ"ד של התנועה (אני לא מעלה את הדוגמא הזו כהשערה מנותקת מהמציאות, אגב)?

הרושם המתקבל עלי הוא שהמאפיין היחיד של התנועה הוא נכונות לקבל כל יהודי באשר הוא, ובלבד שיביע נכונות להיות חלק מהתנועה.

קשה להתייחס ברצינות למסר פוזיטיבי של תנועה שמצטיירת ככזו. אם אין זה המצב לאשורו, אדרבה, תבואנה חברות התנועה ויעמידוני על טעותי.

ג. אם נחזור לשאלת הפרשנות האותנטית של המקרא, אני סבור שבעולם האורתדוכסי לגווניו קיימת איזו תחושת 'עול תורה' שאני מסופק אם אמצא אותה ברפורמה.

אני מתכוון לאיזו הנחת מוצא של נכונות להתבטל בפני טקסט ו/או הלכה גם כשהם אינם מוצאים חן בעיני (והאריך בכך ר' מיכי בספרו).

אני לא מוצא עמדה כזו, שהיא בעיני קריטריון חשוב בכל מערכת ערכים, אצל חבירינו הרפורמים.

האם יכול להיות מצב שרפורמי יעיין בטקסט תלמודי קדום ויתבטל בפניו? האם אפשר להשוות בין חוויה של ת"ח אורתדוכסי שניגש לטקסט בחרדת קודש מול חויה של מי שאין לו כל מחוייבות לטקסט אלא רק סנטימנטים תרבותיים?

מאחר שנזרקה כאן כפפה לעבר "חברות התנועה", אני אתייחס להודעה האחרונה בלבד, וממנה ישתמע בכלל:

האתגר הראשון שמוצג כאן הוא שמתוך מחוייבות להלכה, שהיא היא המדד להיות האדם בן הדת היהודית, יוכיחו היהודים הרפורמים, באותות ובמופתים, שהם בני הדת הזאת, כאשר מחוייבותם להלכה שונה, לכל הפחות, מזו של בני הזרם האורתודוכסי, כשרק מחוייבותם של האחרונים להלכה היא המחוייבות הנכונה, בעיניהם, וזוהי צריכה להיות ההלכה שלהם (כלומר לא בהכרח תרי"ג מן התורה, אלא בהתפתחות הרבנית שלה עד לפני מעט מאות שנים, שם נפסקה ההתפתחות מסיבות שאין בינן לבין ההלכה או הדת ולא כלום, וכל התפתחות דמאז מוגדרת כ"רפורמה"), שתוכיח את ההלכה שלנו. מבלבל? איני מופתעת!

לי הקטנה נראה בלתי אפשרי לנצח. למוכשרות ומוכשרים ממני יהיה מאד קשה, לפחות.

משהוסרו כך הכפפות (אני אומרת ברוח טובה), אפשר להמשיך. אינך "מקבל את הטענה כאילו הרפורמה מחליפה את ההלכה באמצעות סל אחר של ערכים". אין "ביקורת מוסרית נוקבת" על חברים שסרחו, למשל שבגדו בנשותיהם.

אחד אחד: ראשית, אני למשל גם איני חושבת שההלכה מוחלפת ב"סל של ערכים" בתנועה הרפורמית, למרות שלא נראה לי שהשקפתנו דומה.. אני בהחלט רואה בגישת התנועה הבט הילכתי, לגיטימי בעיני, השם את הדגש על התפתחותה והתאמתה לתנאי חיים משתנים. כך נהגה היהדות מאז ומעולם עד הזמן האחרון, כפי שכבר אמרתי לעיל. יש בה גם טולרנטיות מסויימת לכך שחברים שמחוייבותם נופלת מזו של אחרים, בכל זאת לא יוקאו החוצה.

אני קוראת לתוך הרעיון של החלפת ההלכה בסל אחר של ערכים רמז (לפחות) של החלפת ערכים דתיים בערכים חילוניים, אפשר הומניסטים. זוהי דרך קלה של המנעות מהתמודדות. אני לא יודעת על חברותי (הצבעתי כבר אינספור פעמים על כך שיהודים רפורמיים אינם מקשה אחת, רעיונית או דתית, בדיוק כמו יהודים אורתודוכסים), אבל הדבר היחיד שמחזיק אותי ביהדות הרפורמית הוא הערכים הדתיים. לא החלפתי את ההלכה בכלום, אני רק רואה אותה קצת אחרת ממך.

את מיטב שנותי ביליתי ביהדות האורתודוכסית על גווניה, ומעולם לא נתקלתי ביחס של "ביקורת מוסרית נוקבת" על חברים, כמעט לא משנה מה חטאם. מה הכוונה (חוץ מאחיזת עיניים המרמזת על בסיס מוסרי רעוע)? האם הכוונה לביקורת ממסדית? אם יהודי אורתודוכסי גונב, האם יש עליו "ביקורת מוסרית נוקבת" בתוך התנועה שלו ? שטויות במיץ עגבניות. נערה הייתי וגם זקנתי, ובאמת לא ראיתי הבדלים בין התנועות השונות בתחום הזה.

וגם, הרעיון ש"שהמאפיין היחיד של התנועה הוא נכונות לקבל כל יהודי באשר הוא, ובלבד שיביע נכונות להיות חלק מהתנועה" הוא הבל ורעות רוח, איני יודעת מנין שאבת אותו, איני יודעת מנין להתחיל.. התנועה, אגב, לא כל כך מקבלת או לא מקבלת. בדומה לזרמים אחרים. אנשים, סובייקטיבית, חשים שייכים או לא שייכים. אם אני אתחיל לכסות את ראשי, לקיים תרי"ג אליבא דאת, ולבוא לבית הכנסת האורתודוכסי שלך, האם התנועה האורתודוכסית תקבל אותי, או לא? אגלה לך סוד – נראה לי שלתנועה האורתודוכסית זה יהיה אכפת כקליפת השום. אני, סובייקטיבית, אחוש שייכת, ואולי לא יגרשו אותי מבית הכנסת, אך מה עניין קבלה של ה"תנועה" לכאן? לא ידוע לי שבזרם האורתודוכסי אין מקבלים "כל יהודי באשר הוא", ובתנועה האורתודוכסית אף מעודדים יהודים להשאר בחילוניותם, ובלבד שלא יצטרפו לזרם יהודי שאינו אורתודוכסי. הבורות עדיפה.

טוב, כאן אתה משליך, כאמור, את הכפפה. אם יש מסר פוזיטיבי מזה שאתה מציג, תבואנה חברות התנועה ותוכחנה.

מדוע זה מעניין אותך?

זה מדוע שאני כבר שותקת זמן רב כל כך באשכול הזה, ולמרות שלא שוחחתי על כך עם חברותי, אני חושדת שאף הן כך:

אין כאן עניין בדיון, אלא בהתנצחות. לא מעניין (כמעט, יש צדיק או שניים, יבורכו) כאן מה פוזיטיבי. אתם רוצים להוכיח לנו שאנחנו טועות. אתם רוצים שנוכיח לכם שאנחנו צודקות, שנרצה להוכיח לכם שהאמת היא שלנו, שנשתמש לצורך כך בכלים שאתם מכתיבים, ושצד אחד יצא מנצח. זה לא רק שלא מעניין אינטלקטואלית, אלא גם ערכית. לא מעניין להתחרות בהורדת ידיים דתית. אם יש עניין בתכנים של התנועה הרפורמית, על כל גווניה (וכאן, בפורום, מיוצג יותר מגוון אחד), מה טוב. אם יש עניין באיתגור לשמו, כמו הדיונים האלה בין רב וכומר הדת של מי נכונה יותר, אז לא צריך.

לנקודה השלישית של "עול תורה", אני חייבת להתוודות שהיא היתה המדהימה ביותר בעיני. יש בה עזות מצח שאין כדוגמתה. אבל, כמובן, אם מה שיש לי ולדומי הוא רק "סנטימנטים תרבותיים" ל"טקסט" (הוא מקיף ביעף כל טקסט, ממקראי ועל תלמודי), אז כמובן גבהות הלב של ממללא ודומיו היא מוצדקת. כי הרי ממללא יודע עלי ועל דומי הרבה יותר משאנחנו יודעים על עצמנו ועל הסנטימנטים שלנו. ואני תמיד שוכחת שעם זה באה הידיעה של בחינת כליות ולב, שזה באמת אני לא מכירה אף רפורמי או רפורמית שיודעים לעשות...

עכשו אחזור לקונכיה שלי.


תוקן על ידי - חבצל_ת - 30/01/2005 14:14:49

חבצלת,

1. לו הייתי יודע על חברים ממין זכר שמביעים עמדות ברוח התנועה בפורום, הייתי פונה גם אליהם. כרגע לא ידוע לי על קיומם.

2. לדת היהודית אין בנים. אפילו לא בנות. הדת היהודית, ככל דת, היא מערכת נורמות (מקור המילה דת, הוא בפרסית - חוק, כמדומני).

3. אני לא מבין את המונח זרם אורתדוכסי וכבר כתבתי זאת בדברי דלעיל. ראוי לעיין בדבריו של כותב לפני שמתייחסים לגופם של דברים ולגופו של כותב.

4. צר המקום מלהכיל את אין ספור ההתפחויות שחלו בהלכה במאות השנים האחרונות ואינם מוגדרות כ'רפורמה'. למשל, בתחילת המאה הקודמת היה מקובל איסור לחלל שבת על מנת להציל גוי.

איני בטוח שכל חידוש רפורמי הוא שלילי. הבעיה שגם את עוד לא שיברת את אוזני בחידוש הלכתי כזה. קריאת תיגר על ההלכה הישנה והמאובנת אינה מהווה בעיני חידוש הלכתי.

5. אני אשמח לדוגמאות ל"התאמת ההלכה לתנאי חיים משתנים". כיון שאני זועק זאת אשכול שלם וטרם נעניתי, אני אנסה למקד את תהייתי:

כיצד מותאמים דיני הכשרות לתנאי החיים המשתנים?
כיצד מותאמים דיני שבת לתנאי החיים המשתנים?
כיצד מותאמים דיני טהרת המשפחה לתנאי החיים המשתנים?

אמנם אני ידוע בעולם הוירטואלי ומחוצה לו כמי שכל שאיפתו בעולם היא להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר רפורמים לחיק היהדות הישנה והטובה, אבל אני מבטיח להשתדל ולהיות ענייני לאחר שהודגמאות יוצגו בפני.

6. לא זכור לי מתי הועלתה הטענה ע"י מי מהחברים שבמה שקרוי בפיך 'אורתדוכסיה' קיימת 'ביקרות מוסרית נוקבת' כלפי מאן דהוא. מה שכן עלה בדיון, היא טענה שהרפרומה חוזרת ליהדות המקורית של 'עשות משפט ואהבת חסד' ביחס ליהדות האורתדוכסית - ורציתי לדעת כיצד.

את ערוותה של הקהילה בה אני חי (ושל קהילות דומות לה) אני מכיר היטב. תודה.

אגב, לא קבעתי שאין בתנועה הרפורמית ביקורת נוקבת נגד חברים שסרחו. שאלתי זאת ואף הצבתי את הסימן "?" בסוף דברי, יעו"ש. כמובן במקום מענה לשאלה דברי הופכים לקביעת עובדה.

7. את ידיעותי על התנועה הרפורמית אני מנסה לשאוב במסגרת אשכול זה. באם הן מעוותות, אזי אחת מהשתיים:

או שלא הוצג בו אחרת,

או שיש לי בעיה בהבנת הנקרא (ואם כן, נא העמידיני על טעותי).

8. לתנועה האורתדוכסית (כפי שאת מכנה אותה) לא מקבלים אף אחד. מדובר בשיטה, דרך חיים (בגרסאות שונות). לא מדובר כאן בויכוח בין מפלגות או קבוצות כדרוגל (גם אם לאחד הצדדים יש עניין להציג את זה כמחלוקת כזו). כיון שדרך אחת מוכרת לי, והשניה לא, אין לי אלא לנסות ולהכירה.

9. שאלת השאלות - 'מדוע זה מעניין אותך?' - אני מניח שזה מעניין אותי מאותה הסיבה שישנם, כך נראה, אנשים רפרומים וחילוניים שמתערבים באשכולות בעניין החברה החרדית או החברה הד"ל, למשל.

10. אני עדיין אשמח לשמוע על התוכן הפוזיטיבי של התנועה. לרצף של השתפכות על רקע אישי, סילוף דברים והאשמות שוא - אני לא מתכוון להגיב שוב. אני פשוט אפרוש מהדיון. כנראה שגם בפורום שמותר לערער בו כל עיקר אמונה ו/או להציג כל חברה במערומיה - יש עדיין גבולות שאסור לחצות.

תחי המהפיכה הליברלית.

אצת ים

אינני מוסמך לסכם את עמדת הרפורמה , מאחר ואני מכירה, בדיוק כמוך , אך ורק דרך תיאוריהם של לבלרים חרדיים (ואם התעמולה שלהם כל כך בלתי מוצלחת שהיא מסוגלת לגרום ליהודי כמוני לחשוב שאולי גם ברפורמיות יש הגיון , מי יודע מה היה קורה לי לו הייתי קורא גם תעמולה נגדית). ולמרות שלימדתי כאן סניגוריה על הרפורמים , הרי שיכולים ידידותי הטובות כאן לומר לי "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" ולכן גם אם תמשכני בלשוני לא יהא בדבר משום נצחון עליהם.

ובלי הערה אי אפשר. דומני שגם אצל אורתודוכסים משיאים גויים ליהודים (אחרי שעברו גיור כמובן, אבל למה שגיור אורתודוכסי ייחשב אם פשיטא שגיור רפורמי אינו מועיל?).

ממללא

א. מה שאתה אומר כאן הוא כך:
1) נגדיר את דת היהדות כמחויבות להלכה הרבנית .
2) הרפורמה איננה כוללת מחויבות כזאת.
3) הרפורמה איננה דת היהדות . מ.ש.ל.

אינני יודע אם הגדרתך היא היא ההגדרה הנכונה למושג דת היהדות , אבל בעיני זה חסר חשיבות. מדובר בסך הכל בתווית ואיני רואה כל סיבה להתעקש על זה. אמנם יש בזה הרבה ויכוחים שכן כל אחד רוצה להיות מוגדר כיהדות ולזה הצעתי בעבר פשרה , פשוט נקרא לאחד יהדות-פינסק ולשני יהדות-סטולין (איד"ג , באיזה מהם אתה בוחר?).

(דרך אגב, כתבת: "העובדה שרוב העם היהודי אינו מחוייב להלכה נובעת מהכרעה חילונית שדוחה את הדת ואינה הכרעה דתית 'פנימית'." אבל על איזה הכרעה תסכים שהיא הכרעה 'פנימית' ? שהרי אם מישהו מכריע שאינו מחויב להלכה שוב אינו 'פנימי' מעצם ההגדרה , לא? )

ב. אתה שוב חוזר על העניין הזה עם ביקורת נוקבת על אנשים וכדו'.

למה אינך מוכן להסתפק בכך שיש קבוצה של אנשים המאוחדים באמונתם בסט מסוים של אמונות וערכים , ושהם מנסים בחייהם האישיים לחיות לאור האמונות הללו ולחנך את ילדיהם לאורם? אתה לא מאמין להם כאשר הם אומרים שזהו מה שהם מאמינים בו? או שלהאמין, להשתדל ולחנך וכו' אינם מספיקים לדעתך כשלעצמם כל עוד אין ביקורת נוקבת כלפי מישהו (אתה נשמע כבר כמו איזה ניטורי קרתא'ניק).

ג. לענ"ד אתה שוב שופט את הרפורמה באמות מידה אורתודוכסיות, לפיהם רק מה שדומה לאורתודוכסיה יכול להיחשב כערכי. אבל נגעת בנושא עקרוני שחוזר ועולה בכל הדיונים האלה. לדעת אחינו האורתודוכסים, הנכונות להתבטל בפני הטכסט היא היא הסימן העיקרי למחויבות אמת. הגיע הזמן לבחון את הטענה הזאת.

ניקח כדוגמה את מצוות מחיית עמלק. לדעת האורתודוכסים, העובדה שאדם מבטל את רגשותיו המוסריים מפני ציווי הא-ל היא המבטאת את קבלת העול האמיתית, בניגוד למי שידחה מצווה זו מפני רגשותיו המוסריים. אבל האם זה באמת כך? יש כאן פרדוכס , שהרי נאמר כאן שכדי להוכיח נאמנות למשהו שאדם מאמין בו שהוא טוב, הוא צריך לעשות משהו שהוא מאמין שאינו טוב.

במידה מסוימת יש כאן גירסא אחרת של אמרתו של טטורליאן , אני מאמין מפני שזה אבסורד. ההנחה המובלעת בטענות האלה היא שקבלת עול מצוות חייבים לעורר קונפליקט עם מה שנראה לנו נכון. שהרי אם אין קונפליקט כזה , במה יבוא לידי ביטוי קבלת עול? אם הכל מובן ומתקבל על הדעת הרי אין צורך באמונה.

את המחויבות לערכים , "מערביים" נקרא להם (למרות שלענ"ד אין זה נכון כלל ועיקר) , הם מגדירים, בזלזול, כ"מה שמוצא חן בעינינו" . בעוד המחויבות למצוות כפי שאנו מבינים אותם הם עניין נעלה של קבלת עול, דווקא בגלל ש"אינם מוצאים חן בעינינו". כאילו מדובר כאן בשאלה של מציאת חן ותו לא.

אבל יש כאן כשל לוגי. אם אדם מעדיף את מצוות מחיית עמלק על פני ערכים מוסריים , הרי שזה מה ש"מוצא חן בעיניו" וזה מה שהוא חושב שהוא נכון (ולעניין זה כלל לא משנה העובדה שהוא מחליט כן מתוך התלבטות אמיתית) . בעוד שחברו הדוחה מצווה זו מפני הערך המוסרי גם הוא מקבל עליו עול של ערכים מוסריים.

המושג "התבטלות" היא אוקסימורון. אף אחד אינו "מתבטל" , אף פעם. שהרי למה שהמתבטל לא יתבטל דווקא בפני ? למה דווקא כלפי הטכסט המקודש? כיצד יכול מי שמבטל רצונו ושכלו לרצות או לחשוב ולהחליט שצריך לעשות דווקא X ולא Y? אין כאן התבטלות , אלא הכרעה שהדרך הנכונה להחליט היא על ידי ניסיון לעמוד על כוונתו המקורית של טכסט שנכתב לפני כך וכך שנים. מכוח מה אדם מכריע שזוהי הדרך הנכונה? בוודאי שלא מכוח התבטלות. באותה מידה , מי שמקבל עליו את עולם של ערכים שהוא חושב שהם מחייבים , אבל הם אינם כתובים בטכסט קדום, מכריע בשכלו להיות מחויב להם. אינני מבין למה הטענה שהראשון עושה משהו פחות מתקבל על הדעת , הופכת את מחויבותו למשהו נעלה יותר.

מחויבות לערכים באה לידי ביטוי בכך שאדם פועל בניגוד לדחפיו הטבעיים , מכח זה שהוא חושב שמה שהוא מחויב לו הוא נכון. אם אדם מאמין במצוות ואהבת לרעך כמוך ומכוח כך הוא מתגבר על עצמו ופועל בהתאם , גם כאשר יצרו מסיתו בניגוד לכך , הרי הוא חי עם עול , למרות שמצווה זו מובנת בשכל . בודאי שלא פחות ממי שמתגבר על עצמו ואוכל עכברים כי הוא חושב שזה מה שהא-ל רוצה.

טוב, יאללה, נחזור לגוף הדיון.

מציץ,

אני לא חושב שהביקורת העיקרית על הרפורמה היא על כך שהיא נוטלת לעצמה את השם "יהדות" לשווא. הביקורת היא על כך שדרכה פסולה; ומהי אמת המידה לבחון אם דרך היא פסולה או לא? הוי אומר: אמת המידה של היהדות (האמיתית, עם או בלי מרכאות). בכך ההבדל ה"דק" בין מחלוקת אורתודוקסים-רפורמים למחלוקת פינסק-סטולין, ודוק.

גם טענתך בעניין "התבטלות" איננה נכונה לענ"ד. אם אדם מקבל עליו סמכות, הוא עושה מעשה ראשוני של בחירה, אך מכאן ואילך, בכל עניין שהסמכות מורה לו כך וכך, הוא מקבל את הדין מתוך התבטלות.
ודאי שההתבטלות עצמה היא אקט של בחירה - על כך רומזת גם הצורה הדקדוקית שלה (בניין התפעל) - והיא הנותנת: אני בוחר שלא לבחור בשורה של עניינים חשובים, לעומת ידידי הרפורמי הבוחר להמשיך תמיד לבחור, ותמיד לשמור לעצמו את אפשרות הבחירה. ודוק גם בכך.



אידך גיסא

איד"ג

אינני משווה כמובן בין המחלוקת בין פינסק וסטולין לבין הויכוח בין רפורמים לאורתודוכסים ואין צורך במציאת הבדלים דקים ביניהם. אבל אני בשיטתי הולך שמה שרלוונטי הוא המהות ולא התוויות. אם אנחנו יודעים כבר שלב הויכוח הוא על היחס להלכה , לא יתווסף לנו כלום מזה שיתברר לנו שמבחינה היסטורית ו/או לשונית יש להשתמש בתווית פלונית כדי לציין דרך פלמונית.

כמובן יתכן שאדם מקבל על עצמו אמות מידה מסויימות ועל פיהם הוא שופט , במקרה שלנו על ידי שהוא מקבל כאקסיומה שפסלותה ו/או כשרותה של דרך כלשהי נקבעים על פי התאמתה ליהדות כפי שאני מבין אותה. אבל אין להם משקל כאשר הויכוח הוא על אותם אמות מידה עצמם. אמנם יתכן שבהתאם לשיטתך , אין מקום לתהות על אמות מידה יסודיות כמו אלה, אבל אז אין בכלל בסיס לדיון והיא אשר אמרתי.

לגבי הנושא של קבלת עול , אני מסכים שיש הבדל בין בחירה חד פעמית שלא לבחור , לבין השארת הבחירה (למרות שיש לדון גם בזה, שהרי אין אדם הופך לרובוט על פי בחירתו). אבל מה שרציתי לומר זה לא שאין הבדל, אלא שאינני רואה עדיפות לזה על זה. אני לא מסכים שהבחירה בדרך הראשונה מעידה על יותר רצינות מאשר הבחירה בדרך השנייה.

מציץ,

לאחר הבהרותיך אני מסכים לשתי טענותיך, הן הראשונה והן השניה.

אידך גיסא

מיציץ'ל,

איני יודע אם יש חיה כזו - 'הגדרה נכונה של היהדות'. אני בסה"כ מנסה להסביר מדוע איני יכול לראות בתנועה הרפורמית זרם אינטגרלי מהדת היהודית, כפי שאני מבין אותה, ואני מבין את הדת היהודית ההיסטורית כדת ההלכה. יתכן שעוד אלף שנים יגדירו צאצאי את הדת היהודית ההיסטורית אחרת, ברם, איני מכיר דת יהודית אחרת (אני מכיר קבוצות שביטלו את ההלכה ויצאו/הוצאו מכלל ישראל).

אני מדגיש שוב, שתהליך הסקולארצזציה הביא למעשה להפרדת העם מהדת, אך איני רואה בכך שינוי של מהות הדת היהודית עצמה. לכל היותר קיימת כיום אפשרות להיות בן העם היהודי ולא להאמין/לקיים את ב/את מצוות הדת יהודית ההיסטורית (גם בעבר הדבר היה אפשרי, אם כי פחות מצוי).

חצרות חסידיות יכולות להוות נקודת מוצא מצויינת לדיון דנן. אני מבחין בין חצרות אידאלוגיות - שההשתייכות להן מלווה באידאולוגיה ייחודית שמבחינה אותן מקבוצות אחרות (למשל: סטמר, חב"ד, ברסלב), לבין חצרות אחרות שהן יותר קבוצה חברתית ופחות אידאולוגית. ב'אורתדוכסיה' אני מזהה איזו אידאולוגיה מנחה והיא כמעין חב"ד או סטמר. ברפורמה אני עדיין לא מוצא כזו, ואם יש, אני עדיין מחכה לה בכיליון עיניים. עד שלא אתוודע לה, תיאלץ התנועה הרפורמית לדור בכפיפה אחת עם עשרות החסידויות לבית נדבורנה, למשל, או עשרת חסידויות ביאלא/ה/ע.

אני בסה"כ מנסה להבין מדוע הרפורמה רואה עצמה כתנועה דתית (האם תנועה שחלק מהנהגתה ה'דתית' אינה מאמינה כלל בא-להים יכולה להיקרא תנועה 'דתית' לפי כל מובן שהוא? אני באמת לא מבין את הטענה הזו...).

מדוע הרפורמה מדברת על 'הלכה מתפתחת' ולא מובאת דוגמא אחת לאיזו הלכה מתפתחת רפורמית שכזו מלבד דיבורים כלליים ו/או הכפשות והיעלבויות על רקע אישי?

האם יש איזה קובץ פסקי הלכה שאפשר להפנות אותי אליו (בדומה לקובץ של הקונסרבטיבים) שאוכל להבין זאת, או שגם זה כלל לא קיים ואיש הישר בעיניו עושה?

ב. שאלת "למה אינך מוכן להסתפק בכך שיש קבוצה של אנשים המאוחדים באמונתם בסט מסוים של אמונות וערכים , ושהם מנסים בחייהם האישיים לחיות לאור האמונות הללו ולחנך את ילדיהם לאורם?" - אתה שוב מטה את הדיון ודוחק אותי לפינת סותם הפיות. ולא היא. אני בהחלט מוכן 'להסתפק בכך'. כל מגמתי היא בסה"כ להבין מהו אותו סט של אמונות וערכים. אני אפילו סבור שיש לי, כאורתודוכס מאובן, מה ללמוד מכך. אבל בכדי ללמוד אצטרך קודם לשמוע.

ג. מעולם לא שמעת ממני שרק מה שדומה לאורתדוכסיה יכול להיחשב ערכי. אני שוב תמה עליך שאתה מייחס לי חשיבה צרה שכזו. אני בהחלט רואה בהומניזם, ציונות, סוציאליזם וכיו"ב מערכות ערכיות, למרות שאינן אורתדוכסיות כלל ועיקר.

אני לא יכול לראות במערכת 'פתוחה' שאינה מוכנה להגביל את הפתיחות שלה או לפחות לספר לי הקטן מהן מבלות הפתיחות שלה - מערכת ערכית. ערכים הם בעיני דבר מגביל.

ד. אני חושב שאתה עושה לעצמך חיים קלים בכך שאתה מבטל כל התבטלות. ברור שבסופו של דבר אדם עושה מה שטוב לו, אבל מכאן ועד ניהילזם מוחלט שהופך כל הכרעה לנהנתנות הדרך רחוקה.

אני למשל מודה בכך שאין בי את מידת ההתבטלות בפני הטקסט ההלכתי בשביל לפסוק הלכה למשל, ולכן איני פוסק הלכה. אני מכיר הרבה אנשים שאני משוכנע בהתבטלות שלהם להלכה. אני אשמח לראות דוגמאות להתבטלות רפורמית בפני ההלכה. כלומר, מעין הנחיה לפעול בצורה מסויימת שאינה 'המלצה' או 'נוהג'.

אני שוב מפריד בין שאלת ה'דרך הנכונה' לשאלת ההמשך הטבעי של היהדות.

המצפה לביאת גוא"צ בב"א

ממללא,

מצע התנועה ליהדות מתקדמת בארץ -
http://www.reform.org.il/About/matza.htm