|
|
| נשלח ב-14/2/2005 23:36 |
 |
| |
עוד מילה לטאטעזיסער - ההתחבטויות בדבר צדקת דרכנו מציינות את הרפורמה בכל שלב ושלב שלה. אינני בטוח שאני יכול לקבל את הטענה ש"לא עומדת לנו" מסורת בת אלפי שנים, אבל בוודאי נכון שיחסנו אליה גמיש, ביקורתי ובררני יותר מזה שהאורתודוכסיה מרשה לעצמה לעצב. וברור גם, שבמצב עניינים זה האתגר לבחון את מעשינו גדול וחריף במיוחד.
האם בהקשר זה האורתודוכסיה היא באמת מודל המציב אתגר משמעותי בשבילנו? אינני בטוח. אני יכול לחשוב על היבטים מסוימים בחיים האורתודוכסיים לגווניהם העשויים לאתגר אותי ושהייתי רוצה שיאתגרו את תלמידי. מובן, שכאדם המבקש להבין את המציאות המורכבת שלנו אני מוצא עצמי לא פעם מתבונן בגילויים אורתודוכסיים - הגותיים ואחרים - ניזון מהם ומגיב עליהם. אבל אם להיות כן: אינני משוכנע שאני יכול למצוא באורתודוכסיה (החרדית והמודרנית כאחת, שלא לדבר על זו החדל"ית) אתגר כולל ומשמעותי המחייב אותי לחשבון נפש מעמיק ומזעזע.
עם זאת רבים בתוכנו מוצאים בתנועות שהתפתחו בעולם האורתודוכסי אתגר מעניין להעשרת עולמם הרפורמי. כך ניתן למצוא היום בארץ ובחו"ל השפעה חסידית (או: ניאו-חסידית) רבה על רבנים וקהילות רפורמיות וכבר ציינתי את המפנה שחל בארה"ב אל עבר יתר מסורתיות ויתר דבקות בתלמוד תורה ובעברית-ישראל.
צריך לומר, שדווקא חלק מהדברים העולים באתר זה והמציינים לא פעם את מתיחת-הגבולות המירבית של עמדה אורתודוכסית, משמשים אתגר חשוב למחשבה הרפורמית. לעתים נראה לשאול, האם צריך רפורמה (במובן שאותו היא לבשה במאתיים השנים האחרונות) כדי לעשות רה-פורמה במחשבה ובמעשה הדתי. ושמא, לולא הרפורמה ושאר גילויים בלתי חרדיים גם אתר זה לא היה יכול לבוא לעולם? אתמהא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2005 23:57 |
|
| |
שתי נקודות:
1. מהיכרותי הדלה, נראה לי שרפורמה בימינו היא משנת-חיים אופנתית הכוללת טרנדים נוספים, כמו רגישות לאיכות סביבה, לצדק חברתי, צמחונות, מלחמה בעישון ועוד. בדרך כלל זה בא בחבילה כזו, ובהשפעה אמריקאית ככל הנראה, ותקנו אותי אם אני טועה.
לדעתי כל דיון על הרפורמים חייב לכלול חשיבה ביחס למכנה המשותף של כל אלה.
2. הדיונים מתמקדים כאן בעיקר סביב ריטואל החגים, הנישואין, הגיור ובית הכנסת. אלה הם כמובן הנושאים הבוערים ומוקדי החיכוך. אולם יתרה מזו נראה, שאכן אלה בלבד מצויים על סדר יומה של הרפורמה.
וכאן הבן שואל: מי שמציג עקרונות מכוננים מחודשים ליהדות, מוטלת עליו החובה לנסח את עמדתו כלפי כל פינותיה של יהדות זו. הרפורמה כיום יותר פוזיטיבית, ואינה משליכה אוטומטית חלקים שלמים מן ההלכה כפי שעשתה התנועה הגרמנית בזמנה. אם כן, היכן הם ה'חושן משפט' וה'יורה דעה' הרפורמיים? כיצד נוהג הרפורמי בתרומות ומעשרות, ובעוד מצוות שטמון בהם יסוד הומאני? מדוע הוא נזקק עדיין לציצית ולמצה 'אורתודוקסיים', וקורא(ת) בספר תורה שנכתב בדיו על גבי קלף אורתודוקסי למהדרין?
בכלל, למה לנו לוח השנה המסובך הזה המורכב משנת חמה ולבנה גם יחד? וכי לא יותר נוח לחכות עם חג הפסח לאביב האמיתי?
קראתי פעם את 'הלכה שפויה' של משה זמר, הוא אינו תחת ידי כרגע, אולם זכורני ששאלות טורדניות אלה שרדו גם את הספר הנ"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 00:38 |
|
| |
מפיסטו,
דומני שפיספסת את האלמנט המפריד ברורות בין הקבוצות שבשוליים הליברליים של המחנה הדתי (מד"א, 'הביצה' וכיו"ב) לבין התנועה הרפורמית.
הקבוצות הראשונות, מנסות בכוח להישאר חלק מהעולם הדתי הישן. הן לא קוראות תיגר עליו אלא רק על מרכיבים מסויימים בו. אדרבה, חלקם מתעקש לזעוק את שייכותו לציבור הדתי/אורתדוכסי 'למרות...'.
הרפורמה היא חציית קו הרבה יותר רחבה. היא 'זרם' אחר שמתעקש להיות אחר, ומתוך שהוציא עצמו מן הכלל...
הבחנה סוציולוגית, אך בעיני משמעותית ביותר (היא אגב הרבה יותר משמעותית ביחס לתנועה הקונסרבטיבית, כיון שבניגוד לרפורמה אני לא רואה בה את עצם השונות כערך מכונן).
רודףשלום,
אני לא מקבל את הטיעון המוזכר בפורום לעתים קרובות ומייחס תמורות שונות ביהדות ה'אורתודוכסית' לתנועה הרפורמית ששכבה על הגדר ואיפשרה לנו לקצור את הפירות.
המאפיינים שהזכרת אינם פרי הגותם של אבות הרפורמה, אלא מאפיינים שהביאה עמה החשיבה המערבית ומשפיעים על כל מי שפועל בהשפעתה.
אדרבה, הפחד מפני ההידמות לרפורמה שביטלה את עצם המחוייבות להלכה, ולו הלכה כלשהי (ולפחות באשכול זה, הרושם שלי לא נסתר אלא התחזק) הוא ששיתק את האורתדוכסיה בתחומים אלו ואחרים ולא גרם לה להשתנות. האם אלמלא הייתה קיימת התנועה הרפורמית לא היו מתרחשים השינויים שהזכרת? לדעתי הם היו מתרחשים מהר יותר.
הדבר אמור במיוחד על מה שמתרחש בישראל, בה קולה של התנועה הרפורמית כלל אינו נשמע בשאלות דתיות.
מאידך, אני חושב שהתנועה החרד"לית, שמאוד קל בפורום דנן להפוך אותה לאוייב משותף שכולם נבהלים ממנו ויוצאים נגדו, חלק באותו תהליך. הקמת עולם תורה ציוני-דתי שאינו כפוף ישירות לעולם התורה החרדי, היא שהביאה בסופו של דבר להצמחת מנהיגות רבנית שפתוחה לטיעונים ולכאבים שונים, שבעבר המנהיגות הרבנית הייתה סגורה אליהם.
תוקן על ידי - ממללא - 15/02/2005 0:49:09
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 01:09 |
|
| |
אין זמני בידי כרגע להתיחס לכולם, אך רק אעיר לממללא - דוקא העדרה של מנהיגות דתית חזקה בעולם האו"מ היא שאיפשרה את התפתחותם של קולות שונים. בחיי הגרי"ד סולובייצ'יק, למשל, קשה מאד היה להרחיק לכת מעבר לקו שקבע הוא. כיוצא בזה, הרב יובל שרלו לא היה יכול להביע יחס סובלני כלפי ההומוסקסואלים אילו כפף ראשו בפני הרב שפירא - מייצגו המובהק של עולם התורה החרד"לי.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 01:19 |
|
| |
גו"ג,
הרב סולוביצ'יק עצמו הוא גורם מרכזי בחלק מההתפתחויות - בודאי לגבי לימוד תורה לנשים, למשל.
לגבי החרד"ל - הקמת הישיבה החרדית 'כרם ביבנה' והגעת בני גרעין 'אמונים' בבני עקיבא לישיבת 'מרכז הרב', הם שהולידו בסופו של דבר את עולם התורה הד"ל, שגם החלקים היותר 'ליבראליים' שבו נבנו על גב אותה פריצת דרך (שקיבלה 'פוש' רציני בשנות סבסטיה העליזות).
אף כיום, לו תבחן את הקוצה המתקרית 'רבני צוהר' שהרב שרלו חלק ממנה, תגלה שחלק ניכר מהם, אם לא רובם, תלמידים מובהקים של הרב שפירא עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 01:47 |
|
| |
ממללא,
שוב אנו סוטים מנושא האשכול, ועל כן בקצרה: הגרי"ד אכן הוביל חלק מהשינויים, אבל הוא גם בלם שינויים אחרים; כך, למשל, מבחינת יחסו לרפורמים ולקונסרבטיבים.
יחוס עולם התורה הדתי-לאומי כולו לתולדותיהן הרוחניות של "מרכז" ו-"כרם ביבנה", ובודאי יחוס התמורות המתחוללות בעולם זה אליהן, הוא בעיני מוגזם במקרה הטוב. "הר עציון" היא, כמובן, הדוגמה הבולטת לישיבה שאינה תולדה של אלו, והיא המעיין ממנו שואבת האו"מ בארץ את עיקר הנהגתה הרוחנית, באופן ישיר או עקיף; דוגמאות נוספות להעדר תלות בעולמה של "מרכז" ותולדותיה הם מנהיגי או"מ כמו הרב ריסקין או הרב רבינוביץ', שגם הם - כמו הרב ליכטנשטיין - קיבלו את חינוכם התורני בחו"ל. משקלה של האו"מ בחו"ל בהיווצרותה של או"מ בארץ הוא גדול בהרבה, לדעתי, ממשקלה של "מרכז". הדבר נכון בודאי בשנים האחרונות, בהן פונה עולם התורה של "מרכז" יותר ויותר בכיוון החרדי, בעוד עולם התורה האו"מי מתרחק ממנו יותר ויותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 03:12 |
|
| |
רודף שלום.
שתי הערות. ראשית חוששני
שלא הובנתי כראוי. לא התכונתי
שאין התלבטות רק שאלתי האם ההתלבטות
נעה בין אורטודקסיות לרפורמה,
מה שאני מניח היה בראשית דרכה
של התנועה הרפורמית, או שהיא רק
בין חילוניות גמורה לבין דתיות מסוימת.
שנית. אין זה נכון שיחס הרפורמים למסורת
זהה לשל האור' רק הוא יותר ביקורתי.
שהרי מרפרוף באשכול זה לא התרשמתי
(ואני לא מתלונן) שיש מחויבות כזו
למסורת.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 14:40 |
|
| |
טאטעזיסער,
דבריך הובנו כדבעי ושאלתך נראתה בעיני ראוייה מאוד. דומני גם שעניתי עליה באומרי שלמרות שאלמנטים מסוימים המופיעים בעולם האורתודוכסי בעת החדשה עשויים להיות מאתגרים, אינני משוכנע שהאורתודוכסיה ככלל מציבה אתגר רב משמעות במיוחד בשביל יהודים רפורמים רבים.
ממללא,
קשה, כמובן, להוכיח מי מאתנו צודק שהרי שאלות של השפעה הן חמקמקות ובלתי ניתנות לכימות. עם זאת, לא מספיק בעיני לומר שמדובר בזרמים וכיווני התפתחות מערביים כלליים - דבר שאינני מתווכח עימו כלל - שהרי השאלה היא באיזה אופן הם עשויים להיות "מגויירים" לתוך ההוויה היהודית. לענ"ד, יש משמעות לעובדה שבמרבית המקרים הרפורמים היו הראשונים לעמוד מול שאלות כאלה (זה מתחיל בחקר היהדות המכונה "חכמת ישראל" במאה הי"ט וממשיך בשאלות כמו הפמיניזם הדתי שהזכרתי בעבר או באימוץ של מגמות בתחום הליווי הרוחני לחולים ולנזקקים) ולפתח שפה יהודית להתמודדות אתם. הקונסרבטיבים פועלים לרוב מעט אחרי הרפורמים או במקביל להם והאורתודוכסיה - אפילו זו ה"מודרנית" - באה אחרונה, מאמצת דפוסים שנוסו ונוסחו וטוענת להיות הראשונה בשטח. הצורך בטענה זו ברור לי, אולם יש בו בעייתיות רבה.
אתה צודק, כמובן, בכך, שלצד ההשפעה (שאני טוען לה ואתה סובר שאינה קיימת) יש גם אלמנט של רתיעה ושל חשש לאמץ כיוונים הנראים ראויים משום שהם עלולים לקרב אל הרפורמה. במובן זה, כדאי במיוחד להתבונן בשינויים שחלו במידת הגמישות המחשבתית והמנהיגותית בעולמם של פוסקי הלכה במאתיים השנים האחרונות וד"ל.
שלויימלע,
אענה ברגע זה בקיצור נמרץ מפאת קוצר הזמן ואומר רק שבמידה רבה א שלך סותר את ב שלך. אם יש מערכת שלמה של ערכי חיים (אקולוגיים, חברתיים, תרבותיים) המאפיינים את הרפורמה, הרי שלא מדובר רק בטקסי חיים וכיו"ב. בעוד יומים אשתתף למשל בסמינר פנימי שאנו עורכים בניסיון לגבש "הלכות צדקה" רפורמיות. ייתכן שהתוצאה לא תהיה כ"כ בסגנטון של "הלכות" ויותר בסגנון של "כיווני מחשבה ומעשה". מכל מקום - השאלה מה אנו מצווים לעשות בתחום הצדקה תעמוד במרכז הדיון והדיון יבקש לעבור למעשה ולחזק את מה שכבר נעשה בתחום.
בהזדמנות אנסה להתייחס לשאלה של היחס לתחומים ההלכתיים שאנחנו (מוזרים שכמותנו) איננו מוכנים לנטוש וליחס המורכב שבין הממד הערכי-רציונאלי בין העיגון הרגשי-אירציונאלי במסורת, בשפתה, בדרכי הביטוי שלה ובאופנים שבהם היא יודעת לקדש את חייו של אדם. אבל כאמור, כעת אני יכול רק לנסח את השאלה.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 15:06 |
|
| |
רודף שלום
צריך לגרוס,מעתה, לא ,
'לא הובנתי כראוי' אלא
'לא הבנתי כראוי' צא ולמד
חשיבות "קוצו של יוד".
ובכל זאת, מענין למה אכן
אין האורטודוקסיה מהוה
את האתגר העיקרי עבור הרפורמים.
והאם זה רק אידאולוגית ,או שגם
ואולי בעיקר סוציולוגית.
לגבי הסתירה בדברי שלויימלע.
אין זה סתירה כלל. הערכים
הם מערביים. ואילו הטקסים, יהודיים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 16:12 |
|
| |
אינני בטוח שההבחנה החדה בין "ערכים מערביים" ל"טקסים יהודיים" מקובלת עלי. כל עניינה של הרפורמה, וכאן באמת נעוץ המהלך הנועז שהיא ביצעה - לטוב ולרע - במאתיים השנים האחרונות, הוא בטענה שדת (ישראל) היא עניין חשוב ומרכזי עד כדי כך שאיננה יכולה להישאר מנוערת מעולם הערכים ומתודעת הציווי שהמאמינים (היהודיים) נושאים עימם. חלק מהערכים נולדו בעולם המערבי וזה כוחו-לחיוב. אחרים, כמו תביעה נבואית-סוציאליסטית לצדק חברתי נולדו במקומות שונים וביניהם גם בין דפיו של המקרא. אנחנו כיהודים נושאים ערכים אלה מזה ודוברים בשפה המסורתית-המתפתחת שנובעת מן המשא והמתן בין המקורות היהודיים לבין המקורות האחרים המעצבים את תודעתנו מזה - במתוך כל אלה מגבשים את דרכנו האנושית-דתית לפני אלוהים ואדם.
אם מאמצים, ולו לצורך הדיון, נקודת מבט זו, נראית הסתירה גלויה וברורה. אי אפשר לטעון מחד גיסא שמדובר רק ברובד דק וחלקי של החיים ומאידך גיסא להצביע על מלאות ערכית-חברתית המלווה את הוויית-החיים הרפורמית.
שאלת היחס אל האורתודוכסיה היא מורכבת יותר, ולו מפני שבחלקים גדולים כ"כ של הציבור היהודי (כולל חלק ניכר מהציבור החילוני בארץ) האורתודוכסיה נתפסת כקנה המידה ל"מהו יהודי" (להבדיל מ"מיהו יהודי ...). אני מניח שיש בינינו לא מעטים הרואים כך את הדברים וחלק מן ההתבטאויות הבוטות (לפעמים גם מנוצדקות) כנגד האורתודוכסיה, נובעות ממעיין זה. לדידי, האורתודוכסיה אינה קנה מידה אלא עוד וורסיה מעניינת של חיים יהודיים, שיש לה נקודות חוזק מסויימות וחולשות רבות. היא גם אינה נתפסת בעיני כהמשך ישיר של היהדות המסורתית הפרה-מודרנית, אלא כעוד תגובה למודרנה. משפט אחרון זה, העשוי אולי להישמע כמתריס וכמתמיה בעיני רבים מבאי אתר זה, הוא פרי מובהק של ההתבוננות המחקרית בתולדות היהדות, שעליה אני אמון.
השאלה אפוא היא איזה וורסיות של חיים יהודיים קרובות אלי מספיק כדי לשמש לי כאתגר ואיזה מעניינות ופוריות מספיק כדי לעורר מחשבה ולהוות מושא לכמיהה. הצבעתי בדברים קודמים על תחושת הקרבה והכמיהה שחלק מהעולם הרפורמי היום חש כלפי מה שהוא קולט מן החסידות. ייתכן שזהו חלק מה"ניו-אייג'" ואפשר שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר מבחינה רוחנית. מכל מקום כתבים חסידיים, מספורי רבי נחמן ואמרות הרבי מקוצק ועד ל"שפת אמת" ולבעל התניא בהחלט משמשים בשיח הרפורמי העכשווי. כאלה הם גם דברים של הרב סולובייצ'יק, של הרב קוק ועוד.
מה שהצבעתי עליו, הוא שבכל אלה אין כדי לקבוע שהאורתודוכסיות של האורתודוכסיה משמשת אתגר רב משמעות בשביל יהודים רפורמיים רבים (אם כי בוודאי יש גם כאלה). הסוציולוג ימצא כאן תשתיות סוציולוגיות. אני יכול רק להעיד על מה שמסעיר - או אינו מסעיר - את נשמתי ועל מה שנראה בעיני - או אינו נראה בעיני - כאתגר רוחני מרכזי בחיי.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 16:30 |
|
| |
אני מחכה לקדוש הריפורמי הראשון.
בקשר לרבנים החרד"לים. הם עדיין האופציה היחידה להקמת עולם תורה אלטרנטיבי לעולם החרדי, ולמרות שכיום הרבנים החרד"לים הם שק חבטות נוח בגלל עמדתם הפוליטית הבלתי אופנתית ובגלל היותם נתונים בין הפטיש החרדי לסדן החילוני.
איני רואה את ההשפעה הציבורית הרחבה של בוגרי הגוש ודומיהם, אמנם בגוש דברו לא מעט על שמיעת הבכי של עם ישראל, אבל נדמה לי ששומעים אותו בלשכות עורכי הדין בוגרי הגוש. עדיין לא הוכח שהרבנים שלמדו במוסדות הנחמדים קרבו יותר יהודים לתורה. אפילו למכון מאיר יש יותר הישגים מאשר לגשר.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 16:37 |
|
| |
להזכיר. האשכול הזה הוא אשכול על הרפורמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 16:46 |
|
| |
רודףשלום,
העולם המודרני שינה למעשה את קטגוריות החשיבה שלנו במגוון תחומים. השינוי כפוי עלינו, כאנשים מודרניים. מאידך, כנושאי מסורות עתיקות שנוצרו באקלים אחר, נוצר הקונפליקט שגורר שינוי.
טבעו של שינוי שהוא יתרחש מהר יותר היכן שהגבולות יותר רופפים (באם ישנן גבולות). הרפורמה אינה מציבה פרקטיקה מחייבת כלשהי - ועל כן אין כל רבותא בכך שהיא מסתגלת מהר יותר מתנועות אחרות, לשינויי הזמן. זה דומה בעיני לטענה שהקפטיליזם הקלאסי של המאה ה - 19 הסתגל מהר יותר למציאות של כלכלת שוק מודרנית במאה ה -20, ביחס לסוציאליזם ולקומוניזם.
תמוהה בעיני ביותר האמירה שלך לפיה הרפורמים היו הראשונים שעסקו "באימוץ של מגמות בתחום הליווי הרוחני לחולים ולנזקקים" (?) והדיבור החוזר ונשנה על צדק סוציאלי ועזרה לעני, כמאפיין רפורמי.
לפחות בציבוריות הישראלית מעולם לא ראיתי את קברניטי התנועה הרפורמית או אלפי חבריה עומדים בראש חזית 'חברתית' כלשהי, ולבטח לא באופן שמבחין אותם מה'אורתודוכסיה'.
אני משוכנע שבקרב הציבור הרפורמי יש אנשים יקרים שעניינים כאלו מטרידים אותם והם מקדישים להם מזמנם ואונם. אני משוכנע שיש גם כמה 'אורתודוכסים' כאלו, ושלשאלת קיומה של הרפורמה לא הייתה כל השפעה על היותם כאלו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 17:34 |
|
| |
ממללא,
אתה צודק בהחלט כשאתה קובע שהעובדה שהרפורמה נוחה יותר לאימוץ דפוסי חשיבה מבחוץ ולשינויים הנובעים מאימוץ זה, היא מטבעה. במידה מסוימת זו הגדרתה העצמית (מהלך מתמיד של עיצוב מחדש, re-formning ). השאלה האם יש בכך רבותא או לא תלויה בזווית הראייה ממנה מתבוננים בעניין אולם לא היא העיקר. כל שציינתי הוא, שבתהליך ההיסטורי (המובן) הזה יש עיוות מסוים הנובע מכך, שלתנועות האחרות ובמיוחד לאורתודוכסיה קשה להודות בכך שהיא חבה חוב לתהליך המתחיל לא פעם ברפורמה והמכשיר את הקרקע למעשיה שלה. אינני טוען חלילה לחיקוי או להעתקה. ההקשר האחר - האורתודוכסי - מעניק לדברים לא פעם משמעות אחרת. אין ספק שלעתים ההעזה הנדרשת מן המנהיג האורתודוכסי הבא לאמץ עולמות-ערך וצורות-התנהגות חדשים, רב לאין ערוך מזה שנדרש מהמנהיג הרפורמי. ושוב, אין זה חשוב אם מפרשים אמירה זו לרבותא לרפורמי או לאורתודוכסי. כל שאני אומר הוא, שבאי ההכרה במשמעותו של התהליך ההיסטורי-רוחני ובמקום שנוטלת בו הרפורמה, ההגות האורתודוכסית עושה עוול לעצמה ומונעת מעצמה יכולת להבנה-עצמית ולבחינה-עצמית של ממש.
לא באתי לטעון שרק הרפורמים מתעניינים בצדק חברתי. אני ער עד מאוד למפעל החילוני הענק (שברגע זה נמצא במשבר) של הקמת קהילות שוויוניות הלוחמות על כבוד ערך האדם ושוויון בני האדם הקרוי קיבוץ. אני ער לפריחת ארגוני הצדקה וגמילות החסדים ברחוב החרדי. כל שבאתי לומר הוא, שאנו עוסקים בשאלות שבשבילנו הן בעלות משמעות והחורגות מהתחום הצר של טקסי חיים וכיו"ב.
אשר ל"ליווי הרוחני" (pastoral counseling), יש כאן באמת חידוש. היהדות יודעת כמובן את הערך של ביקור חולים ושל לוויית המת וכיו"ב אולם דווקא הנצרות (והקתולית יותר מהצורות האחרות של דת זו) פיתחו במשך מאות שנים את תחום הביניים שבין דת לרפואה. לא במקרה העוסקות/עוסקים במקצוע הסיעוד נקראים אחיות/אחים. בדור האחרון הולך ומתפתח העיסוק בתחומים אלה גם בקרב אחב"י מעבר לים (בעיקר בארה"ב). המקור הנוצרי של מושג כמו chaplain בבית חולים הוא ברור, אולם כיום "מצויידים" מרבית בתי החולים הגדולים בארה"ב בצ'פלנים יהודיים, העוסקים בסיוע רוחני ונפשי לחולים ולנוטים למות. גם כאן תחילת העיסוק והלמידה היהודית מן המיטב שבעולם שפיתחה הנצרות היה אצל הרפורמים ורק לאחרונה העיסוק הזה חודר גם לחוגים אורתודוכסיים (ממש כשם שעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה חודרים רק לאחרונה לחוגים חרדיים בארץ). אני מקווה שנשכיל לפתח תחום זה גם בארץ משום שהצרכים הם עצומים. אם הדבר ייעשה מכיוונים דתיים ורוחניים שונים - הרי ש"קנאת סופרים" וריבוי מושיטי יד לחולים ולנזקקים תביא חכמה וברכה.
לסיום הערה מתודולוגית: השיחה הזאת מתנהלת בין יהודים מזרמים שונים המנסים להבין זה את זה. משום כך מתערבבים בה תמיד ניסיון לתאר את עצמי "מבפנים" ולהסביר את אורח חיי ומחשבתי, ללא השוואה או הנגדה לזולת, עם צורך מתמיד להשוות, להעריך ולברר גבולות בין התופעות השונות. אי אפשר להימנע מכך אבל ראוי לשים לב, שלא פעם אנחנו נוטים לפרש את דברי הזולת - העשויים להיות ניסיון פשוט לתיאור עצמי - כהתרסה או הנגדה אל מול דרכים אחרות, למשל הדרך שאליה אני שייך. הפתרון היחיד הוא קריאה סבלנית וסובלנית ובעיקר הכרה בכך שלא ייתכן שניצני ההבנה ההדדית לא יהיו מלווים גם באי הבנות ובתחושות פולמוסיות שתעלינה מדי פעם על פני השטח, שהרי לבד מהניסיון להבין איש את רעהו קיים באמת פולמוס נוקב בחברה היהודית היום, ואוי לו למי שאינו מאמין שהדרך בה בחר אינה רק הדרך שבמקרה נמצאה לו אלא גם הדרך היותר נכונה לילך בה.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2005 17:49 |
|
| |
רודף שלום,
אנסה לנסח מחדש שאלה. נדמה לי שאליה מכוון ממללא אלא שאיני רוצה לשים דברי בפיו:
כתבת בעמוד הקודם על המאבק ב"דגש הבעייתי (עד כדי גזענות פרימיטיבית לפעמים) של מוטיב בחירת ישראל וייחודו של היהודי ועולמו התרבותי-רוחני על פני זה של הגוי"
שמתי לב שנזהרת מלומר שצריך להיאבק ברעיון בחירת ישראל, אלא רק בגזענות כלפי הגויים הנובעת ממנו. אני מניח כי גם אתה מבין ששלילת בחירת ישראל היא טענה מהותית שמה שנשאר אחריה כנראה שאינו יכול להקרא יהדות. מצאתי כאן נקודה מעניינת מאד. להבדיל מכל יתר הערכים שהצגת (זכויות להומוסקסואלים, פמיניזם וכו') שאינם אלא הצגה של הבון טון התרבותי המודרני, כאן יש נקודה שאדם מודרני מערבי אמור לחלוק עליה בתוקף: בחירתו של עם על ידי הקב"ה. בלי קשר לשאלה כיצד אני או אתה מתייחסים לגוי, יהיו כאלו שיטענו כי יש בזה גזענות מהותית.
וזו הנקודה שצריך, אולי, לחדד: כשאתה מופיע בפורום הזה אתה יכול לתקוף אותנו בכל הטענות מן הארסנל החילוני. האם אתה חש שיש לך כח עמידה מול החילוני? האם תוכל להגן, לדוגמה, על רעיון בחירת ישראל או על כל רעיון יהודי אחר הסותר את רוח הזמן? אם לא, נמצא כי אתה עוסק, בסופו של חשבון, בקישוט התרבות העכשווית החילונית בפסוקים נאים מן המקורות. אני מודה שזו ההרגשה הפרטית שלי, כמובן על בסיס קריאת ספרים בלבד וללא היכרות אישית עם ריפורמי כלשהו.
|
|
|
|
|
|
