דיון במאפיני התנועה הרפורמית

ממללא,

צר לי על ההעידרות הארוכה ואנסה לענות לשאלותיך ולהגיב לדבריך. אני מבין היטב שבתודעה של מי שגדל במוסדות דתיים לאומיים (ומן הסתם, הוא הדין במוסדות חרדיים) נתפסה הרפורמה כלא רלבנטית. תודעה זו היא בין השאר פרי של תעמולה מכוונת, המבקשת להסתיר את העובדה, שמן הרגע הראשון היית הרפורמה אתגר מורכב ודיאלקטי שהאורתודוכסיה לגווניה הגיבה עליו באופן מאוד מורכב.
אתה כותב, בצדק, ששאלת שוויון המינים והיחס להומוסקסואלים לא הייתה חלק מסדר היום הרופמי הקלאסי (על יתר חלקי המשפט ההוא אגיב בבהמשך). אקח, לכן, כדוגמא, נושא שבהחלט עמד על סדר היום בעשורים הראשונים של התהוות הרפורמה (החל מן העשור השלישי של המאה הי"ט) והוא היחס לחקר מדעי היהדות ולשאלת הקשר בינם לבין הדתיות היהודית דהאידנא. מדעי היהדות בארצות דוברות הגרמנית היו רובם ככולם עניין ליהדשות העליברלית - מה שמקביל כיום ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית - וההתנגדות האורתודוכסית לחקר התלמוד, שלא לדבר על חקר המקרא, הייתה חד משמעית. ברור, שכיום, מדעי היהדות בכלל וחקר הספרות התלמודית בפרט, הם עניין שהאורתודוכסייה הלא חרדית תורמת לו תרומה מכרעת. בחינה של תהליך השינוי הזה תראה בבירור, כיצד הלכה האורתודוכסיה ואימצה חלקים ניכרים מן התובנות שרק דור או שניים קודם נתפסו כמאפיינות את הרפורמה וכעומדות "מחוץ לגדר" בשביל האורתודוכסייה.הצרה היא, שבמקום להכיר בערכו של תהליך זה ולהתברך בו, האורתודוכסיה נוטה להתכחש לו ולהניח שכל המחדש בתחומי האורתודוכסיה על דעתו (ולא על דעת ההשפעות והמשא ומתן הרוחני עם הרוחות הנושבות מבחוץ) מחדש.
אתה רשאי כמובן לראות ברפורמה התרסה כנגד המסורת. מנקוד'ת מבט פנימית, הרפורמה היא תגובה מורכבת למודרנה ודרך להמשיך ולפתח את המסורת. מנקודת המבט הזו האורתודוכסיה תיתפס לא פעם כאי מתן כבוד של ממש למסורת, כאיבונה וכפגיעה בערכה בבחינת החוט שעליו יש לשזור את תופעות החיים המתחדשות והמתפתחות. זה עניינו - הפילוסופי והאידאולוגי - של רעיון ה"התקדמות" והרה-פורמה.



לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

מפיסטו,

עמדת נכונה על מידת הזהירות שנקטתי בה ביחס לשאלת בחירת ישראל והשלכותיה על חיינו הדתיים ועל השקפותינו. אינני רוצה להיכנס לדיון זה עצמו ואומר רק שכאן ניסיתי לדבר באורח אחראי על קשת הדעות וההשקפות במחנה הרפורמי ולא רק על עמדתי שלי. אולי כדאי פעם, לאו דווקא בקשר לזרם זה או אחר, לפתוח דיון בשאלה זו לגופה. מה שחשוב בעיני, הוא ההכללה שעשית, היינו הצגת שאלת ההתמודדות עם אלמנטים מסורתיים להבדיל משאלת היחס לגופי-תורה הנובעים משהקפת עולם הומניסטית-מודרנית (ואינני מקבל את הנימה בדבר "בון-טון וכיו"ב), אבל זה אינו חשוב).

צריך לומר שבמשך כמה וכמה דורות הייתה התחושה בין ההוגים הרפורמיים, שתפקידנו העיקרי הוא להתאים את הדת לדרישות רוח-הזמן. מתוך תודעה שהאנושות הולכת ומתקדמת - ושהתקדמות זו היא ביטוייה העיקרי של ההשגחה האלוהית - הם הסיקו שכדי שהדת לא תפגר, לא תימצא נחותה ולא תאבד את משמעותה הרוחנית העמוקה, עלינו לבחון תדיר איזה מביטויי הדת עדיין עומד במבחן ערכי הרוח הנעלים שאנו יכולים לשאוב מרוח-התקופה. הוויכוח העיקר בתוך המחנה הרפורמי היה על קצב ועל מידת האיזון שבין הדבקות העקרונית במסורת לבין הצורך הדתי-רוחני בהתחדשות זו.

אנו עומדים היום במקום שונה, ואת זה חשת היטב וניסחת בשאלתך. כבני אדם שעברו את המאה העשרים - אולי הנוראה שבמאות אנוש - אנו מתקשים לדבוק באמונה הנאיבית בהתקדמות ובנאורות של האנושות. אנו עשויים עדיין לדבוק בצווי להיות נאורים ולהאמין שבהקשרים מסויימים האנושות, או חלקים בה, אכן עשויים לצעוד קדימה. אולם אנו יודעים היטב, שהתרבות האנושית אינה רק בבחינת תובע המציב דרישות - תחת הכותרת "רוח הזמן" - בפני הדת; אדרבא, גם לדת, לחוכמת אנוש הניצב לפני האלוהים והיודע עצמו כמצווה לקדש את חייו ולעשות רצונו-של-מקום לרצונו, צריכה להיות תביעה מן התרבות בת ימינו. להיות יהודי רפורמי היום, פירושו להיות זהיר ומדוד בשני הכיוונים: לדעת שלעתים לא כל מה שהמסורת פיתחה הוא צודק, נכון ורלבנטי לחיינו החברתיים, הרוחניים והדתיים מצד אחד. ומצד שני לדעת שלא כל מה שהתרבות העכשווית מספקת לנו ומציעה לנו לקנות ולמכור אכן ראוי לו לאדם ושלעתים קרובות יימצא במאגר החוכמה של הדת והמסורת תריס ראוי כנגד הסכנות שהמחר האנושי מזמן לנו. זו עמדה מורכבת מאוד ולעולם אורבת לה הסכנה של סטייה לצד זה או אחר ואובדן הדרך. משום כך אנו חשים לא פעם, שליהודי האורתודוכסי קל הרבה יותר לקיים את המצוות מאשר לנו. אולי זו רק תחושה סובייקטיבית, אבל היא קיימת.

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

רודף שלום,

מעניין מאד. אם כבר הגענו עד הלום אנסה להתעניין בנקודה הבאה.

מהי המתודולוגיה שבה העימות/דיון הזה (בין רוח הזמן ומצוות התורה) אמור להתנהל? יהודי שואל עצמו אם לעשות לבנו ברית מילה, ענין הלכתי חשוב מאד וגם טכס הנושא מטען היסטורי עצום, ומצד שני דבר שאינו מתישב אפילו בדוחק עם הסתכלות מערבית מודרנית (בה הוא נתפס כהטלת מום בילד קטן בניגוד לרצונו ובעל כרחו). איך הוא אמור להכריע? אני לא שואל מהם כללי המשחק, כי אני מניח שאין כאן כללם, אבל איך בכלל אני (או לצורך העניין רב ריפורמי) אמור לגשת לבעיה?

תוקן על ידי - מפיסטופלעס - 28/02/2005 23:25:40

מפיסטו,

שאלת שאלה הנוגעת ללב ההוויה היהודית המתקדמת. גם הנחתך, שאין בדיוק "כללי משחק" מעין הלכתיים היא נכונה. עם זאת אבקש לתקן שני ניסוחים בשאלתך:
א. השאלה אינה של רוח הזמן וכבר ניסיתי להבהיר ש"רוח הזמן" נעשתה לנו עניין מורכב ומסובך הרבה יותר למאבותינו הרוחניים. השאלה היא בתחום האמונות והדעות. כשאתה משוכנע בכל לבך שדבר מסויים הוא אמת או דבר-צדק (או לחילופין: שקר או דבר עוול) האוטוריטה של שכנוע זה אינה נובעת מכך, שהרבה אנשים חושבים כך, שהתרבות המערבית מחזיקה באותה דעה או שהאופנה העכשווית היא כזו. יכול המתבונן לומר, שלכל אלה השפעה על השכנוע הפנימי שלך, אבל לאמירה (נכונה, אולי) זו אין שום נפקא מינה לשאלת מעמדו הדתי והמוסרי של שכנוע זה.

ב. השאלה אינה עומדת דווקא לפתחם של רבנים (ורבות) מתקדמים, אלא באופן זה או אחר לפתחו של כל יהודי/ה מתקדם/מת. תפקידנו כרבנים אינו לפסוק ולשמש סמכות, אלא ללמד, להדריך, לסייע בפיתוחו של דיון זה.

ולעניין: כל מערכת משפטית או ערכית יודעת מצבים של התנגשות ערכים, לפחות בתחומי המעשה. החוק המערבי מכיר בערך של חופש הביטוי אבל יודע היטב שלעתים יש להגביל חופש זה לשם שמירת ערכים אחרים (דוגמה מפורסמת היא שאסור לי לצעוק באמצע אולם מלא מפה לפה: "שריפה", למרות שממש מתחשק לי לעשות זדאת, משום שאני עלול לגרום לאסון); ההלכה מקדשת את שמירת השבת אבל קובעת שפיקוח נפש חשוב ממנה ושבה ומסייגת אמירה זו במקום של שמד. העיקרון בכל הקונפליקטים הללו, ששני הערכים המתנגשים באורח מעשי נתפסים כחלק אורגני מאותה מערכת עצמה, ששניהם יונקים את סמכותם מאותו מקור ולכן הפשרה או קביעת ההיררכיה ביניהם - היא טבעית.
הדרך היחידה לגשת לשאלות כאלה בעולמנו הדתי-המתקדם היא לאמץ אותה נקודת מבט. העוול שבהדרת נשים (עוול כלפי נשים וגברים כאחת) מחיי החברה ומחיי הדת, איננו עניין בתחום אחר מאשר הכמיהה לינוק ממעיינות המסורת, הלוקה לא פעם (להשקפתנו) בעוול זה; העיוות שבהדרת הומוסקסואלים אינו עניין דתי-ערכי פחות מן הערך-שבקדושה שבעמידתנו נוכח בוראנו באמצעיה של השפה הדתית היהודית. ולכן צריך לשקלל את הדברים, להכריע מה חשוב יותר, מה משמעותי יותר מבחינה דתית ואנושית. פעמים רבות יהיה זה הערך, שאתה היית מגדיר אותו כביטוי של העולם המערבי המודרני; לא תמיד. פעמים רבות יהיה זה השיקול הרציונלי; פעמים לא.
ניסיון כזה לשקלל ערכים דתיים נעשה על ידי אחינו הרפורמים שמעבר לים בתחום לשון התפילה (ואינני נכנס לשאלת מעמדו ההלכתי של דיון זה). חשוב עד מאוד שהמתפללים יבינו את דברי תפילתם, שלא יהיו בשבילם כמלמול מנטרות חו"ח. ובמציאות שבה רובם אינם מבינים עברית, הייתה המסקנה לכאורה צריכה להיות אימוץ צלא של ש/פת המקום ותרגום כל התפילה ללשון זו. אבל אל מול שיקול רציונלי וראוי זה עומדת העובדה, שקשה לתת בה סימנים בכלים רציונליים, שתפילה היא יותר מן הטקסט הנאמר, שלשון התפילה היא יותר ממה שהיא מבטאת (וראה "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא"), שהעברית היא לשון-הקודש של היהדות ושהניתוק ממנה הוא ניתוק ממקורות הווייתנו. מה עושים בכגון דא? מנסים למצוא איזון בין שני הצרכים. לעתים מרבים באנגלית, לעתים בעברית. הכל תלוי בתחושה ובנקודת ההתבוננות. וכפי שכתבתי בעבר, היום מרבים יותר בעברית מאי פעם בעבר. למה? כי יודעים שכך צריך. איך יודעים? כי הלב אומר כך.

בכלל, לא עומדת כאן רק השאלה של ערכים ודרכי חשיבה רציונליים אל מול מסורת שאינך יודע למה לתת לה סמכות. עומדת השאלה של דרכים שונות - שכליות, רגשיות, ערכיות, רוחניות - שבהן אדם מבקש לקדש את חייו ולעמוד נכונה (ככל יכולתו) לפני ריבונו של עולם.

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

בס"ד
הרפורמים הם תנועה שולית שהתחילה בתקופת המשכילים
באירופה ,הם רצו לשנות את ההלכות בשלחן ערוך
ואחד האדמורי"ם אמר להם שאתם תעשו שלחןערוך משלכם
גם הגרמנים יעשו שלחן ערוך משלהם וירצחו בכם.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=568105&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0


מתוך הכתבה:

מי שישגיח במליסה סיימון חולפת ברחוב ירושלמי לבושה בחצאית ג'ינס ובסוודר יניח ללא הרהור נוסף שהיא אחת ממאות הצעירות האורתודוקסיות שבאו לעיר הקודש כדי ללמוד תורה. אבל הוא יצדק רק למחצה. מליסה אכן נמצאת בירושלים כדי ללמוד תורה, אבל היא עושה זאת במסגרת תוכנית בת חמש שנים של "היברו יוניון קולג'" (HUC). היא תשהה כאן שנה ואת ארבע השנים האחרות תשלים באחד משלושת הקמפוסים של HUC בארה"ב. בסופו של התהליך היא תסיים כרב מוסמך של התנועה הרפורמית.

מליסה, המדברת בביטחון עצמי של מורה מלידה אך קצת נבוכה מההתנסחות הרהוטה לעילא שלה, רואה באימוץ הלבוש של תלמידה מן השורה בישיבה לנערות אורתודוקסיות צעד "חתרני", חרב פיפיות המיועדת לחתור תחת הנחות היסוד והדעות הקדומות שהן נחלתם של יהודים רפורמים ואורתודוקסים כאחד. בדומה לרוב חברי התנועה הרפורמית, מליסה פעילה למען זכויות הומוסקסואלים ולמען הזכות להפיל והיא פמיניסטית נלהבת. אבל, היא אומרת, "החלטתי לפני שנים מספר, עוד בזמן לימודי בקולג', לחזור לכללי הלבוש והגישה של 'צניעות' ולהטמיע אותם במנהגים והערכים של התנועה הרפורמית. "בקולג' היה ידוע שמליסה לובשת חצאיות כי היא יהודייה, ונוכחתי שזה גרם לי לחשוב על יהדותי בכל פעם שהתלבשתי. זה היה בשבילי מהלך שפתח לי אפשרות להרחיב את תפישת היהדות שלי, להתבונן במשמעות של היות יהודי".

מליסה שומרת שבת וכשרות ומגלה עניין עמוק בתחומים אחרים של ההלכה שהוזנחו תקופה ארוכה על ידי התנועה הרפורמית. בנוהגיה אלה היא משתייכת לזרם הולך ומתרחב, המשנה את פניו של אוונגרד התנועה ומגדיר מחדש מהי המשמעות של היות יהודי רפורמי. אמנם כמה מחבריה לכיתה במכללה לרבנות אינם חובשים כיפה אפילו כשהם מתפללים, ומקוננים על קשיי המגורים בעיר שבה "קשה למצוא פירות ים", אבל אחרים חובשים כיפה ואף לובשים ציצית גם כשאינם מתפללים, ומאושרים משפע המסעדות הכשרות שבזכותן הם יכולים סוף סוף לאכול בחוץ כמעט בכל מקום. התנועה בכללותה, ולא רק יחידים וקהילות בתוכה, היתה לסובלנית בכל הכרוך בקיום ההלכה ואף מקדמת מגמה זו בברכה. בכך היא הופכת על פיה היסטוריה בת 150 שנים שבמסגרתה היא הגדירה את עצמה, בין השאר, על ידי דחיית המנהגים המסורתיים.

מעבר לסוציולוגיה (המעניינת כשלעצמה), האם יש כאן איזה שהוא טיעון "תיאולוגי" חדש, כלומר תפיסה חדשה על מחויבות היהודי הריפורמי לשמירת מצוות כאלו או אחרות ?

1. אמשלום כתבה:

התנועה [הרפורמית] בכללותה, ולא רק יחידים וקהילות בתוכה,
היתה לסובלנית בכל הכרוך בקיום ההלכה
ואף מקדמת מגמה זו בברכה.
בכך היא הופכת על פיה היסטוריה בת 150 שנים שבמסגרתה היא הגדירה את עצמה, בין השאר, על ידי דחיית המנהגים המסורתיים.

2. שימו לב לגילוי הלב המרשים של אמשלום.
עד לאירוע המסעיר האחרון, בו סטודנטית לתיאולוגיה בסמינר הרפורמי שבאופן חריג מקפידה על לבוש צנוע ובכל זאת הורשתה להמשיך,
עד להופעה הזו, התנועה הרפורמית איננה ולא היתה סובלנית לכל קיום הלכה בין שורותיה !

3. מעניין מאד כי

האשכול הזה התחיל להתפתח לפני הידיעה המסעירה על נכונות התנועה לאפשר לבודדים בשורותיה לקיים כמה הלכות, כמו הלכות צניעות.

איך זה שלא שמנו לב לחוסר הסובלנות ההיסטורי של התנועה כלפי שמירת הלכות?


ר"מ

האם מישהו ניסה להסתיר עובדה כל כך חשובה מעיניהם של יורדי האשכול?

ולמה דווקא הדבקות באימוץ הלכות צניעות? זה אולי בגלל שהיהדות (האורטודוכסית)הפכה לדת הצניעות?

ר"מ,

כישורים קלים של הבנת הנקרא לא מזיקים לעולם:
לא אני כתבתי את הכתבה, אלא מיכה אודנהיימר, כתב "הארץ". אני רק הבאתי את הציטוט משם ואת הלינק. לא אודנהיימר ולא הדברים שבחר לכתוב (למרבה הפתעתך אולי) אינם מחייבים אותי.
מעבר לכך - הלוגיקה של הניתוח שלך שגויה בעליל, אבל את ההוכחה לזה אשאיר בידי המומחים המקומיים.



מפיסטו,

יש הטוענים כך.
באופן אישי, אני חושבת שיש כאן שתי נקודות מעניינות:
1 - הוכחה ברורה לכך שיש "רפורמה גם בתוך הרפורמה". כלומר, שאלה הבוחרים במחוייבות לבדיקה ולתיקון, מוכנים להחיל זאת גם על עצמם. מבחינתי, זה חשוב ביותר.

2 - ההלכה כשלעצמה (בין כאוסף חיובים ובין כמתודה חשיבתית) אינה נתפסת עוד כאיום על התנועה הרפורמית (כפי שנתפסה במשך זמן רב ע"י א/נשים רבים/ות), אלא כאפשרות להעמקת הקשר עם א-להים, ולפיתוח היהדות והעצמתה בלב א/נשים (על תופעה זו הצבענו - אני והכותבות האחרות כאן - לאורך כל האשכול).
אני בטוחה, שלא/נשים אשר צמחו והתחנכו בתוך תפיסת עולם הלכתית, הדברים עשויים להישמע מוזרים, ולכן גם החידוש שבהם ייתפס כחסר חשיבות. ובכ"ז, כאלה הם: חדשים ומאתגרים.

אגב, כפי שהוכח בפורומנו לא פעם (ואפילו באשכול זה), סוציולוגיה ותיאולוגיה מתערבבות זו בזו, ומשפיעות זו על זו כל הזמן. הפרדה והבדלה ביניהן, עלולה לעשות עוול לשתיהן, ובעיקר למושא הלימוד עצמו.



ריב,

שאלה מצוינת. תשובתי האישית נמצאת לעיל, בדברי לר"מ.





תוקן על ידי - אמשלום - 25/04/2005 8:25:05

אמשלום,

אם כישורי הבנת הנקרא שלי עדיין אל נשתבשו באווירא דחוץ לארץ המטפיש, תרשי לי חלוק עלייך.

"ריב, שאלה מצויינת"? - ממש לא. כל ההתייחסות אל הצניעות היה בהקשר של המראה החיצוני של הבחורה הנדונה. הוא פשוט רצה לכתוב "היא נראית דוסית לכל דבר". אז מה הוא יכול היה לכתוב? "הופעתה אומרת כשרות?" "הופעתה אומרת תפילה?" "הופעתה אומרת שבת?" לא יותר הגיוני "הופעתה אומרת צניעות?"
להיתלות בזה כדי לפתח את הוורט על "דת הצניעות" - מה אומר ומה אדבר - זה קצת חלש.

ומנגד, ר"מ כשל בהבנת הנקרא? - גם אני סברתי כך תחילה, עד שקראתי את הכתבה המלאה (בעזרתו האדיבה של הלינק שצירפת). מן הכתבה עולה בבירור כי עד לאחרונה לא רק שהתנועה הרפורמית לא הייתה מחוייבת להלכה, אלא שהיא גם התייחסה בשלילה אל אלו בתוכה שרצו בכ"ז לשמור אותה (לפחות במישור של לחצים חברתיים וכד'). אני מסכים איתך שאין צורך לדרוש לשון הדיוט על כל תג ותו בכתבה, אך עיקר שאלתו של ר"מ עדיין מנסרת: היה או לא היה?

אידך גיסא

אידך,

חלש? אני לא חושבת, כנראה שבכל זאת מדובר בהבנת הנקרא. זה הכל מרוב רצון טוב להגן על מה שהפכה להיות דת היהדות בעיניי רבים וטובים. מותר להכשיר את השרץ, ואז גם מותר ליחס לכתב כוונות או הקשרים ביחס לנאמר גם אם הקשר בינם לבין האמת אין לו ולא כלום. כל האמצעים כשרים?- אם קראת את הכתבה המלאה, הרי שנתלתי על ציטוט מפי הנערה עצמה:

"החלטתי לפני שנים מספר, עוד בזמן לימודי בקולג', לחזור לכללי הלבוש והגישה של 'צניעות' ולהטמיע אותם במנהגים והערכים של התנועה הרפורמית."




תוקן על ידי - riv - 25/04/2005 16:30:07

הכתבה הזו מציגה חלק ממהלך שליבו במקום אחר (לגבי התנועה הרפורמית להבדיל מהקונסרבטיבית) השינוי באופי הלימודים במוסדות להכשרת אנשי דת בתנועה הרפורמית הוביל לחזרה לטקסט. השינוי שקשור מחד לשינוי פרסונלי של המרצים ומאידך ליתר נגישות לטקסטים בזכות מהדורות ידידותיות למשתמש שאיננו מסוגל עדיין ללמוד באופן עצמאי. חלק מהטקסטים הללו היו חסידיים והפניה אליהם סימנה חזרה למקורות יותר מכל דבר אחר. תהליכים דומים מבחינה מסוימת התרחשו גם ב- JTS ובמקבילו בלוס אנגלס. ובאופן מעט שונה בבתי הספר של רשת סולומון שכטר שבוגרים רבים שלהם פונים למוסדות חינוך אורתודוכסים אמריקאים. כך למשל שלח הנשיא של ההיברו יוניון קול'ג המוזכר בכתבה את ביתו למוסד אורתודוכסי. במידה ממשית בעל הברית החשוב ביותר של היהדות ההלכתית במהלך התשובה בקרב חברי התנועות הללו הוא בתי הספר שלהן.