דיון במאפיני התנועה הרפורמית

אידגי,

כבר טענתי שאיני היסטוריונית ולחלוק עליך דומה עלי כמי שמורה הלכה בפני רבו, ובכל זאת אבקש להגיב לדבריך –

לגבי גייגר, אני סבורה שיש לחלק בין גייגר התיאולוג ובין גייגר המנהיג והרב. כתיאולוג, דעותיו היו קיצוניות בהרבה ממה שבא לידי ביטוי בסידורים שהוציא ובאופן שבו ניהל את חיי הקהילה שלו.
מזכיר לך אולי כמה מחברינו בפורום שנושאים במשרות רבניות ו"מיישרים קו" ככאלה ורק בינותינו מרשים לעצמם לבטא את דעותיהם בקיצוניות?
מה שבא לידי ביטוי ציבורי הוא גייגר המנהיג שהיה אכן מתון למדי.

פטוחובסקי שבדק 171 סידורי תפילה רפורמיים הוא זה שטבע את המונחים: 'רפורמה רדיקלית' ולעומתה – 'רפורמה מבפנים' (Reform from within). ראה בספרו Prayerbook Reform in Europe
הצד המשותף לכולם היא ההבנה שלכל דור יש זכות לעשות שינויים בחומר הליטורגי שהגיע אליו כמורשת העבר. הרפורמים הקיצוניים פרשו מן הקהילות הגדולות והקימו בתי כנסת נפרדים. הראשון שבהם היה ה'טמפל' בהאמבורג.
הרפורמים המתונים ביקשו לקיים את התפילה בלשון המקום, להמעיט בקדישים, לקצר את המישבירכים ולא היססו לחבר תפילות ותחינות חדשות המבטאות את רוח הזמן. רוב השינויים שלהם נגעו בDecorum של בית הכנסת . הם לא פרשו מן הקהילות הקיימות וגישתן נתקבלה על קהילות בשלמותן (מה שמכונה ה Gemeinde).

סיכום נאה לספרו של פטוחובסקי אפשר לראות בספר מאמריו של היינימן 'עיוני תפילה' מעמ' 180 ואילך.

אתה כותב שמתקפתו של החת"ם סופר נבעה כתגובה ליוזמה הרפורמית. אין ספק שאתה צודק, כשאנו מדברים על תנועת מטוטלת, אנו מדברים על תנועה מתמדת ולא על הליכים חד פעמיים. תנועה לצד אחד לא רק הזינה את השני, אלא גם הגבירה את מנעד התנועה.

כפי שכתבתי לעיל, אכן הצלחתה של הרפורמה הרדיקלית בארה"ב דווקא, אינה נהירה לי לחלוטין ודומה שזו סוגיה שיש לחקור. ייזכר נא (מה שכמה מחברים מקפידים לשכוח) שבעשורים האחרונים נוטה תנועת המטוטלת הפנים רפורמית לכיוון יותר ויותר מסורתי. דומה שרבים הרגישו שהרחיקו לכת.

צמח יקר,

כתבת:
"הקיצוניות הגדולה ביותר שבאולטרה אורטודוקסיות - עודנה נמצאת בתוך מסורת ישראל. תמיד יתלו את החומרה הקיצונית והביזארית ביותר דווקא בהצמדות לאותה מסורת, ותמיד ימצא איזשהו מאן דאמר, תנא או אמורא, שכך נהג והורה, אולי ליחידי סגולה - אבל זה דבר שהיה קיים. משא"כ הקיצוניות הליברלית".


אני מסכימה לכל מילה שלך בתוספת קטנה -"הקיצוניות הגדולה ביותר נמצאת בתוך מסורת ישראל ברמה הרטורית".

כלומר, הפרדת נשים וגברים באוטובוס כהחזרת עטרה ליושנה למשל, היא טענה מוצלחת וטובה ומשכנעת שאינה שונה בהרבה מן הטענה שיעקב למד בבית המדרש של אדם הראשון או מן הטענה שבלכתו להר המוריה, לבש אברהם את הספודיק הטוב שלו.


במקרים רבים, היתלות על תקדימי העבר אינה אלא אסטרטגיה[מודגש]. אסטרטגיה אפקטיבית ואף לגיטימית, אבל אסטרטגיה.



תוקן על ידי - שחרית - 04/01/2005 22:45:17

אשר למידת הרדיקליות של הרפורמה: זו איננה נמדדת רק בנוסח סידורי התפילה (גם הם, כמו כל טקסט, מבטאים דרגה גבוהה יותר של רשמיות, וממילא של זהירות), אלא מה"שטח". אפילו רפורמי-מוקדם כמו אליעזר ליברמן כבר לימד זכות על יהודים שאינם מתפללים כלל בימי החול (אם זכרוני אינו מטעני), ללמדך שיהודים כאלה היו בנמצא, והתנועה הרפורמית נתנה להם לגיטימיות. ב"היכל" של המבורג (או אולי בטמפל אחר, אני כבר לא בטוח, תבדקי אצל מיכאל מאייר), המזון שהוגש לא תמיד היה כשר. ועוד.

באופן בסיסי, אני מסכים ל"תיאוריית המטוטלת", אבל נראה לי ששורש ההבדל בינינו נעוץ בעיקר בשאלת הסימטריה. אני יודע שזה נשמע קטנוני ומשוחד, אבל לדעתי הפורמה היא הדרך כלל הגירוי והאורתודוקסיה היא בדרך כלל התגובה, ולא להיפך. אם להיות תינוקי עוד יותר - "אתם התחלתם". הנימוק: האורתודוקסיה הגיבה בעיקר מתוך צרכים "פנימיים", בעוד שהתביעות הרפורמה הוזנה לא במעט מן הרוחות ש"בחוץ" (רציונליזם ואח"כ רומנטיקה), ולפיכך האורתודוקסיה הייתה "צריכה" את הרפורמה כדי שיהיה לה על מה להגיב, מה שאין כן להיפך.
(אני יודע שסימטריה היא דבר אלגנטי, אבל מה לעשות, החיים לא תמיד סימטריים).

התמקדנו בעיקר בטענה הצדדית של "מי אשם", אבל כמעט שלא הגבת על טענתי העיקרית, שהרפורמה מותירה את היהדות (=היהדות שעל פי גירסתה) ללא מסר משלה, וכל-כולה אינה אלא כאור הלבנה מאור החמה (המודרנית-ליברלית).

אידך גיסא

שחרית,

היית יכולה להביא דוגמאות טובות יותר...

את הקשר של הספודיק הפולני לאברהם אבינו האנטולי, לא הבנתי. אבל אני לא חושב שמופרך לומר שבימי קדם כשנסעו קבוצה גדולה של נוסעים ישבו הגברים בעגלת הגברים והנשים בעגלת הנשים. אולי לא שמו על כך דגש - אבל סביר בהחלט לומר שזו היתה הנורמה המקובלת. אינני חושב - לא בדקתי אמנם - שהיה זה דבר מקובל שנשים וגברים זרים ישבו יחד בעגלה אחת.

ובל נשכח, כי הפריצות השוררת ברחובות היום גם היא לא היתה קיימת אז, וה"סיבה" לריאקציה שמרנית חזקה יותר.

מעניין להעלות את הציטוט הבא בהקשר הדיון שלפנינו:

הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"א:

"...כיוון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות לתוספת במקצתן או גרעון במקצת לפיכך הזהיר על התוספת והגרעון ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'...."

(יבוסי - זה אני, אל תילחץ).

שימו לב לארגומנטציה המעניינת: ברור שהתורה צריכה לעבור שינויים בכל דור לפי הנסיבות, ודווקא לכן הוזהרנו על לא תוסיף ולא תגרע !! כלומר ראית יחסי תורה-מציאות היא לגמרי ריפורמית (במובן המתמשך של מושג הריפורמה, כלומר לא שיש איזו רפורמה שחייבים לעשות ואז נגיע ליהדות האידאלית, אלא צריך לרפרם כל הזמן).

ודווקא משום כך בא האיסור של "לא תוסיף ולא תגרע" - כדי למנוע קריסה כללית שתבוא מדינמיקה של שינויים! יש כאן ראייה אורתודוכסית, אפילו "חתם סופרית" של הבעייתיות בשינוי באשר הוא שינוי. דת היא דבר הבנוי על מסורת, ומסורת היא לעשות היום מה שעשו אתמול (כל מי שהולך לתפילות יום העצמאות, כמוני לדוגמה, חש את הצרימה הבוטה של מלאכותיות וצרמוניאליות שיש בטכסים הללו שאנשים בדו מליבם בדור האחרון. אני מניח שגם חנוכה ופורים נראו כך בדורות בהם הונהגו). שינוי מתמיד, מעצם טבעו ובלי קשר לכיוון שלו, חותר תחת ההרגשה שאתה קשור עם דבר נצחי הבא מכח בורא עולם.

(אחת התוצאות המוזרות של התופעה הזו קשורה לתעשיית החומרות החרדית בדור האחרון. יש בחברה החרדית מנגנון הכחשה אדיר, דומה קצת למיניסטריון התעמולה ב 1984 של ג'ורג' אורוול, במטרה לטעון שאכן אין שום שינוי: באמת, גם לפני שני דורות חיפשו תולעים בתירס והניחו תפילין "מקשה".)

דומני כי תולדות התנועה הקונסרבטיבית הן ההוכחה המובהקת לטיעון הסוציולוגי של הרמב"ם. הקונסרבטיבים מכירים בהלכה, אלא שהם סוברים שיש בידי הגופים המוסדיים שלהם כח לשנות אותה ככחם של סנהדרין ויותר (עין בהמשך דברי המורה נבוכים הנ"ל שמסביר כיצד ניתן לשנות בסנהדרין וכדומה). מה שקרה בפועל, לפי מה שהסבירו לי, הוא שבשנות החמישים היה גרדיינט חזק מדי של שינויים (שהעיקרי שבהם, שהתחייב עקב נדידת האוכלוסיה היהודית ממרכזי הערים לפרברים, הוא ההיתר לנסוע בשבת לבית הכנסת) וזה שבר לגמרי את שמירת המצוות בציבור שלהם בכלל [לא בדקתי את הדברים, כך אמרו לי אנשים שמכירים קהילות כאלו, ואולי טעות בידי].

איך שלא יהיה, אני סבור שיש כאן נקודה חדשה, שכן מה שהרמב"ם לא עושה הוא להצמד לטיעון האורתודוכסי ה"קלאסי" לפיו התורה היא נצחית וטובה לכל מקום ולכל מצב מפני שניתנה מיד בורא עולם.

וראה מאמרו של קופל ב"אקדמות" האחרון.