נמצא הסבר לדעת חכ' התמוהה (מהלך השמש)

לתועלת הדיון הרי קטעים ממאמרו של הרי"ג ווייס, על שיטת רבנו תם בשקיעת החמה, אור ישראל, גליון כז, תשרי תשס"ב, בתוספת כמה שינויים והוספות. אוסיף עוד שהמחבר, הוא תלמידם של הגר"א קוטלר והגר"מ פיינשטיין, ועבר אח"כ לעולם החכמות. הוא פיזיקאי ומהנדס. מחבר הספר הנפלא: מדות ומשקלות של תורה (בעניין רמ"מ לעפין, אביא מדבריו בהודעה נפרדת).

י. דעת חכמי ישראל במהלך החמה בלילה
עוד כתב [+המערער בגליון כ"ה, מתשרי תשס"ב, על מה שכתב הרב זילברשלג בגליון כ"ד, מתמוז תשס"א, של אור ישראל, בו הוכיח שתחילת השקיעה של ר"ת היא לפני מה שאנחנו קוראים שקיעה], שדעת חכמי ישראל (שרבי יהודה הולך בשיטתם בפסחים צ"ד ע"א) היא שהחמה כשהיא שוקעת עולה על גבי הרקיע שעל ראשינו וחוזרת ממערב למזרח באופן שהרקיע מסתיר את השמש מעינינו. כוונתו כנראה לומר שכל זמן שלא שקעה חמה מתחת לאופק אי אפשר לומר שהיא עולה אל מעבר לרקיע שהרי אנו עדיין רואים אותה. הנה אף לפי מה שהבין הוא בדעת חכמי ישראל לא היה לו לומר כן, שהרי עינינו הרואות שעוד לפני שקיעת האופק, השמש נראית כאילו היא הולכת ונבלעת בתוך עובי הרקיע ותוך כדי כך אורה הולך ונספג ברקיע כאילו עוברת דרך מסכים שקופים-חלקית, והיא נראית כמו כדור שנופל לחבית מים שככל שהוא שוקע במים יותר ויותר הוא נראה פחות ופחות, וכך שוקעת השמש בעובי הרקיע ועדיין ממשיכה בדרכה מערבה. וכשמגיעה לקצה המערב או לאיזו שהיא נקודה מעבר למערב היא גומרת לשקוע בעובי הרקיע ועולה מעליו, ואז היא חוזרת למזרח דרך מעל לראשנו כפי שהבין הרב המערער, או מעברו השני של הכדור אבל מעל לרקיע כפי שהבין המלבי"ם בהערת השולים שבתחילת ספרו, ארצות החיים. כל זאת לפי הבנת הרב המערער, שנראה שזאת גם הבנת מהר"ם אלאשקאר ז"ל (סי' צ"ו). אבל כל מי שהבין כך דחה את דברי חכמי ישראל בשתי ידים וכתב שגם הם חזרו בהם ונצחו חכמי אומות העולם. אבל בשיטה מקובצת כתובות י"ג הובא משום ר"ת שהנצחון היה רק בדברים ובאמת צדקו חכמי ישראל, וא"כ איך נייחס להם שיטה לא אמיתית?

והנראה לע"ד שאין מדובר בשמש עצמה כפי שחשב הרב המערער ואחרים, אלא בקרני השמש היורדים ביום אל מתחת לרקיע ומאירים את הארץ, ובלילה כאשר השמש יורדת מתחת לארץ, עולים קרניה מסביב לארץ, ואילו היו מגיעים לרקיע האוירי המקיף את הארץ היה בדין שיחזיר את האור לארץ כפי שהוא מחזירו בנשף, אלא שאין רקיע זה (האטמוספירה, כפי שכתב הרב המערער, וכן פירש ראב"ע את הפסוק "יהי רקיע", "וזה הרקיע הוא האויר", וכן כתב בתהילים י"ט על "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", וכן מתורגם הפסוק בתהילים, "ועובדי ידוי מחוין דמדיקין באוירא", והמפרש בריש פרק ג' מהלכות יסודי התורה כתב שהרקיע הראשון מהרקיעים שמנו חז"ל הוא גשמי והוא באויר, מתחת לרקיע או רקיעים שבו או בהם חמה ולבנה [+ והרד"ק כתב במלכים ב' ב' י"א: "ופירוש השמים לענין הגוף, האויר(י), כמו אשר תעוף בשמים…". וכיוצא בזה כתב בפסוק א' שם הרלב"ג: "אבל הכוונה בו בגובה האויר כאמרו ערים גדולות בצורות בשמים ומגדל וראשו בשמים", והמתרגמים כתבו בשניהם: "צית שמיא.][+ וכן כתוב: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים. ואני מצאתי: משלי ל' י"ט - דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה – וכן דברים ד' י"ז -תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם) עבה דיו, כלומר שאין שכבת האויר המקיפה את הארץ עבה דיה בכדי שקרני השמש העולים מצדי כדור הארץ יפגעו בה מעל האופק כאשר השמש שוקעת ביותר מכ°18 או °19 (ויש גם שכתבו פחות ויש שכתבו יותר אבל אין זה נוגע לעניננו פה).והנה ידוע שחכמי או"ה סברו שהאויר מגיע עד יסוד האש הסמוך לגלגל הירח, וכשראו שאור השמש חוזר לארץ בנשף ואינו חוזר בלילה החליטו שהאויר עצמו שקוף לחלוטין והאור החוזר בנשף מוחזר על ידי קיטורים העולים עד לכ51 מיל מעל לארץ ומחזירים משם את אור השמש כל עוד השמש אינה מעמיקה יותר מכ19 מעלות מתחת לאופק. אבל החוקרים האחרונים המצוידים במכשירים חדישים מצאו שגם האויר מפזר אור. גם קבעו שטיפות מים אינם מגיעים לגבהים כאלו (ובספר הברית ח"א פי"א כתב שגם דעת חז"ל היא שאין העננים עולים ליותר מג' פרסאות מעל הארץ והוא אמרם בב"ב ע"ה היא עיבא תלתא פרסא מדלי, וכתב שזה הגובה המרבי ועל הרוב נראה בחוש שהוא נמוך מזה הרבה) גם דחו את דברי הקדמונים שחשבו שאין מקום ריק בעולם, ומצאו שהאויר נעשה יותר ויותר דליל עד שמעבר לגובה שממנו מוחזר אור הנשף אין מספיק אויר להחזיר אור במידה שיהיה מורגש לעינינו, וזה בעצם מה שניתן לקרא לו סוף האטמוספירה או סוף עובי הרקיע האוירי. תיאוריית הקיטורים מובאת בפירוש המשניות לרמב"ם בתחילת ברכות בשם חכמת הלימודים. כוונתו לאגרת בעמוד השחר שנכתבה סמוך לזמנו על ידי חכם ערבי ותורגמה לעברית. את התרגום העברי פרסם המהנדס ר' טוביה כאץ ואני מתוך כ"י, בכתב העת מוריה בטבת תשנ"ו. יתכן ולפני תיאורית הקיטורים ניסו חכמי או"ה, או חלקם, למצוא הסבר אחר איך כדור הארץ מסתיר את כל קרני השמש מהרקיע שמעל ראשנו עד שאינו מחזיר לנו את אור השמש בלילה. אולי חשבו שכשם שהרפרקציה של קרני השמש הולכת וגוברת לקראת השקיעה כך היא הולכת וגוברת עוד יותר אחר השקיעה עד שבשלב מאוחר יותר כל קרני השמש מתכופפים כלפי כדור הארץ ואינם עוברים לרקיע שמעליו שלדעתם הגיע עד כדור הירח או סמוך לו. בין כך ובין כך לדעתם אין עובי הרקיע הסיבה לחושך בלילה. לדידנו אין עניננו כאן אלא להבין את דעת חכמי ישראל, ואת הבנתנו בזה כתבנו.
ונראה שגם רש"י כך הבין, שאין המדובר בחמה עצמה שהרי על מה שאמרו חכמי ישראל, שביום מהלכת למטה מן הרקיע כתב: "זורחת על הארץ כאשר אנו רואין", הרי שזריחתה היא שמגיעה אל מתחת לרקיע לא היא עצמה, ומשום כך גם הגיה בדעת חכמי או"ה וכתב: "ה"ג וחכמי או"ה" אומרים ביום למטה מן הרקיע", והיינו לאפוקי מהגרסא שבעין יעקב, שהיא: "ביום למעלה מן הרקיע", ואם היה מדובר בחמה עצמה הרי אפשר שהם סבורים שהיא למעלה מן הרקיע ושהרקיע שקוף, כפי שבאמת הקשו הגאונים המובאים בשו"ת מהר"ם אלאשקאר על חכמי ישראל שאם בלילה החמה מעל לרקיע היה לנו לראותה שהרי הרקיע שקוף. וכך יש לפרש גם מה שכתב רש"י בדעת חכמי ישראל "ובלילה חמה למעלה מן הרקיע זורחת ואינה נראית למטה, שכל הזריחה העוברת את האופק עולה מעל לרקיע ואין למעלה מן האופק כל מקום בעובי הרקיע מתחת לפנים העליונים של הרקיע, הרואה את החמה, ולכן אין עובי הרקיע מחזיר לנו את אורה, ולכן אין אורה נראה בארץ בלילה.
גם הסיוע שנסתיעו חכמי אומות העולם מכך שביום כל העולם חם ומעינות צוננים, ובלילה העולם צונן ומעינות חמים, תמוה ביותר. אף שהחמה נמצאת בלילה מתחת לארץ, כיצד יתכן שחומה יחדור דרך כל קוטר הארץ ותוך יום יחמם את המים שמתחת לשכבות העליונות של הכדור, ובפשטות נראה שאם המים התת קרקעיים חמים יותר בלילה מאשר ביום, יש ליחס זאת לפיגור תרמי (thermal lag בלע"ז), והיינו שהמשטח העליון של האבנים מתחמם ביום מהשמש והחום עובר לאיטו כלפי מטה, כך שלמים שמתחת לאבנים אלו מגיע החום רק בלילה. מאידך בלילה מקרינים האבנים או האדמה את חומם אל החלל החיצון ולאט לאט הם מעבירים את צינתם כלפי מטה עד שרק ביום מורגשת הצינה במים התת-קרקעיים. פיגורים קלים מסוג זה מורגשים בכל בית, כאשר החום היומי המרבי בתוך הבית הוא בדרך כלל בין שעה 2 ל4 אחר הצהרים, ובבתי אבן אף יותר מאוחר, למרות שהקרינה המרבית של השמש היא בחצות היום. מבחינה זאת יכול להיות איזה יתרון בהשקפת חכמי אומות העולם על השקפת חכמי ישראל המתוארות למעלה, שכן ככל שנחשוב את האויר המקיף את הכדור כ"יותר גשמי" ובעל כושר להחזיר הקרנה, כך נצפה ממנו יותר להתנהג כמבודד חום (insulator בלע"ז) ולשמור יותר טוב על יציבות תרמית בכדור ולמנוע הפרשים משמעותיים בטמפרטורה בין יום ללילה. כאמור לדעת ר"ת אין זו הוכחה ניצחת. אויר עומד הוא אכן חומר בידוד מצוין, ואילו היו שכבות האויר שוקטות במקומם אכן היה האויר שומר על חום הארץ ומונע הבדלי טמפרטורה ניכרים, אבל מטבע האויר הוא שכשהוא מתחמם הוא עולה ואויר קר יורד במקומו ומתחמם גם הוא וכן הלאה, וכך מושך אתו האויר את חום האדמה ומצננה במהירות.
יש להוסיף שאף שאין אור השמש מוחזר אלינו ע"י הרקיע האוירי, שכאמור אינו מגיע לגבהים המאפשרים לו לקלוט את אור השמש כשהיא עמוק מתחת לארץ ולהחזירו אלינו, הרי שאור השמש מוחזר אלינו ע"י הירח, הנמצא הרבה יותר גבוה. גם בזמן של לקוי ירח, שעה שהירח מוסתר לגמרי מהשמש ע"י כדור הארץ, אנו רואים בו מעט אור אדום. ההסבר לכך הוא שכשהאור עובר דרך האויר שבצידי הארץ, הוא מתכופף קצת פנימה ופוגע בירח. הוא שאמר ר בי אליעזר (ב"ב כ"ה), שכשהשמש מגיעה לקרן (-צפונית מזרחית)[+מערבית צפונית], היינו בשקיעתה, נכפפת, כלומר קרניה נכפפות, ועולה למעלה מן הרקיע.#[+ מלשון הגמרא תחת לקרקע משמע יותר שמדובר במחילות תחת הקרקע ממש. זה גם מסביר את הסברא שהדבר קשור לחום המים בלילה. זה מה שמצאתי בספרים שיכול לתמוך בביאור זה בחכמי אומות העולם:
באנציקלופדיה בריטניקה מהדורה ,11 כרך ,8 ע' 799 מצאתי תיאוריות עתיקות שונות על צורה הארץ. לפי אחת מהן, יש בתוך האדמה תעלות אשר דרכם עוברת השמש והכוכבים. קופרניקוס (ע' 513 בתרגום האנגלי של ספרוי בהוצאת אנצ' בריטניקה) מצטט את אנקסימנדר כמי שהאמין ש הארץ הנה ללא סוף בתלקה התחתון. יש להניח שמי שהאמין שתחתית הארץ הוא ללא סוף, הוכרח גם להאמין שהשמש עוברת בתעלות בתוך עובי האדמה.

י"א. עוביו של רקיע
כך יש להבין גם את החלשות האור בעוביו של רקיע. השמש בצהרים עוברת שכבת אויר דקה יחסית עד שהיא מגיעה לארץ. שכבה זו סופגת ומפזרת רק מעט מעצמת הקרינה של השמש. ככל שהשמש נוטה יותר כלפי האופק היא עוברת יותר ויותר באלכסון ושכבת האויר המפריעה לקרינה נעשית יותר ויותר עבה, ואולם השינויים הם קטנים יחסית. לקראת ערב נעשה השינוי בעובי האויר מהיר יותר והשמש מאבדת את כחה במהירות, ונעשית כהה עד שאאפשר להסתכל עליה בעינים (יש להזהר בזה!). בזמן זה מגיע אלינו רק חלק הולך וקטן מאור השמש. השאר מתפזר בעובי הרקיע. זה הוא שאנו אומרים שהשמש, כלומר אורה, מהלכת בעובי הרקיע. בשעה זו אנו כאילו איננו רואים את כל השמש אלא רק את מקצתה. אנו רואים את אותן נקודות בשמש שקרני האור מהן הצליחו להגיע לעינינו מבעד למסך האויר, ואילו אותן נקודות בשמש שקרני האור שלהן נספגו בעובי הרקיע או פוזרו על ידו לכל עבר, הן כאילו נסתרות מעינינו (היינו באותו רגע. ברגע הבא ישתנו הנקודות הנגלות והנסתרות וכיון שזה נעשה במהירות יהיה נדמה לנו שראינו את כל השמש כל הזמן). אנו יכולים א"כ לומר שתחילת השקיעה הוא הזמן שחלק מהשמש, דהיינו אור השמש שבמשך רוב היום מגיע אלינו, נכנס לעובי הרקיע, וסופו כשכל השמש נכנסה לעובי הרקיע. בזה מבואר מה שכתב המאירי המובא ע"י הרב זילברשלג שתחילת השקיעה היא כשהיא עדיין נראית מעט, וסופה שתכנס כולה. גם תוס' הרא"ש ונמוקי יוסף בשבת ל"ד-ל"ה, אורחות חיים הל' יו"כ אות ג', תוס' הרא"ש ותוס' רבנו יהודה משירליאון בריש ברכות, כתבו שסוף השקיעה הוא כאשר נכנסת החמה כולה בעובי הרקיע, והרי לא יתכן שבין כניסת מקצתה לכניסת כולה יהיה מהלך ד' מיל.
[+ דוגמאות לשימוש במילה חמה לקרני השמש: בבראשית ג' ה' לרוח היום פרש"י לאותו רוח שהשמש באה משם וזו היא מערבית שלפנות ערב חמה במערב והם סרחו בעשירית. הרי במה שכתב שהחמה באה משם כוונתו שקרני השמש בא משם, ומה שכתב המגיה בחומש רב פנינים הוצאת לוין-אפשטיין שבספרים אחרים כתוב לשם וכתב שכך עיקר, היינו מפני שחשב שמדובר בגוף החמה, ליתא, שהרי כל היום החמה עצמה הולכת ממזרח למערב ולא רק לפנות ערב. ובלשון המשנה: סוכה שצלה מרובה מחמתה]
י"ג. הנץ החמה
כך יש לפרש גם את מה שכתבו האחרונים שכל גוף השמש עולה במשך שעה מתחילת הנץ החמה ושכך הוא גם ע"פ חכמת התכונה. גם כאן הקונספציה היא שהאויר מסנן חלק מקרני השמש. כל קרן באה מנקודה אחרת בגוף השמש, כך שכל עוד השמש עדיין קרובה לאופק איננו רואים את כולה בבת אחת. את המילה עולה יש לפרש לפיהם כמו שמפרש הגר"א בסי' תקס"ב את עלייתה ירח, זורח (בכח) כלומר מתחזק ומתעצם, וכמו שמבדיל רש"י בבמדבר ט', י"ז, בין העלות הענן בהפעיל לבין אותו שורש בבנין הקל שפירושו צימוח.

תוספת (לא של המחבר): ולמלגלגים ולמפקפקים אל תהי תקווה...

רי"ג ווייס הואשם בחוסר יושר, מפני שהעיז להגן על רמ"מ לעפין, ולטעון שלא היה משכיל פסול. פשעו היה שניסה להציל את היחס הטוב והחיובי שמגלים כלפיו וכלפי ספרו חשבון הנפש, גדולי המוסר וחכמי ישראל, מאז ר' ישראל סלנטר. 'פשעם' של גדולי ישראל אלו הוא שבלעו את העובדה הנוראה והאסורה שלעפין השתמש הרבה בספרו של האינו יהודי, פרנקלין רוזבלט! נשאר לחכמי הפורום לדון האם פשע זה חמור יותר או פחות מפשעו של הרב נתן שזה עתה הוחרם על ידי שורה של רבנים, ראה יתד נאמן שהובא באשכול סמוך!

והרי מדבריו של ריג"ו כפי ששלחם אלי בדוא"ל:

לגבי ויזל, ידוע שהיו בקרב החרדים חילוקי דעות לגביו בעבר וכן בהווה. לפני כשנה או שנתיים הוציא מן דהוא לאור את הספר יין הלבנון של ויזל. היו רבנים שחתמו על כרוז נגדו. רבנים אחרים סירבו לחתום על הכרוז. בין אלה שסרבו לחתום היו הרב שלום יוסף אלישיב שליט"א, הרב אהרן לייב שטיינמן שליט"א וכן הגה"צ רב דב יפה שליט"א. מבין החותמים הקבועים נעדר גם הרב שיינברג. גם שמו של הגה"צ הרב שלמה וולבה לא הופיע שם. שאף התנגד נמרצות למכתב וכפי הנראה הוא מרבה להשתמש בספר, כפי המלצת מורו ורבו רב אייזיק שר ז"ל. לדעתי התיאור המדויק ביותר לאופיו של ויזל ניתן ע"י ר' יעקב ליפשיץ שעל אף היותו נחשב בחוגי המשכילים לקנאי חשוך או "הלשכה השחורה" כלשונם, כתב בשם מי שהכירו היטב שהוא היה יהודי ירא שמים אלא שהיה תמים מדי והאמין לכל דבר ובטבעו היה כמו כינור וכהלבש עליו הרוח חשב כאילו שורה עליו רוח הקודש. ליפשיץ אף מסר שבסופו של דברו ויזל עצמו ניחם על המעשים שבגינם בא במאבק עם גדולי הרבנים. גם פרופסורים המתעסקים בנושא, אשר אתם דברתי אינם חושבים את לפין למשכיל מסוגו של מנדלסון וויזל אף שהיו לו קשרים אתם.
ההבדל בין לעפין לויזל הוא כרחוק מזרח ממערב. לעפין היה אדם שקול. התנגד נמרצות לכל התבוללות ואף לשינוי בלבוש המסורתי. כתב בעברית ובאידיש (ז'רגון בלשון המשכילים) והתנגד לגרמניזציה של מנדלסון. בניגוד לויזל הוא התנגד לכפית חינוך כללי על עם ישראל ועל גזירות ממשלתיות בעניני לבוש, זקן וכדומה. הוא לא עבד למען "שויון זכויות" שפירושו המעשי לדעתו היה לקיחת בני ישראל לצבא ואף התבטא בחריפות על שויון הזכויות של יוסף השני מאוסטריה שלדבריו כל כוונתו לא היתה אלא להעביד את בחורי ישראל בצבאו ולהכותם במקלות. לא ידוע על כל אימות בין לעפין לבין גדולי תורה כלשהם, מלבד התנגדותו החריפה לחסידות, התנגדות שבה השתתפו רוב גדולי התורה של ימיו.
ה"טענה" היחידה של לעפין ל"השכלה" היא תרגום ספר רפואה לעברית, בדומה למה שעשו אחדים מתלמידי הגר"א בעצתו, וכן המלצה על ידיעה של נפלאות הבורא כאשר כל הידיעות שבחבוריו הן ידיעות שכל ילד בחדר החרדי ביותר יודע אותם. אמרתי פעם לרב שמואל דויטש שיתכן שלעפין לא היה "בני ברק"י, והוא שאל אותי אם לפחות היה "פרנקפורטי". לדעתי אין ספק שהיה יותר "חרדי" מהחרדים של פרנקפורט. אם נשמור את המונח "משכיל" במובן השלילי שלו למי שחתר תחת סמכות ההלכה והרבנים, ולא נגנה את מי שהוא בגדר "יש משכיל ירא אלקים" הרי שלפין היה רחוק מאד מההשכלה במשמעותה המגונה. מקובל עלי הגדרתו הקולעת של הגה"צ רב יצחק ירוחם בורודיאנסקי על לעפין, "צדיק מושל ביראת אלקים".
בהזדמנות זאת אני מבקש לגנות בכל לשון של גנאי את שיטת הויכוח של השמצות אישיות שאין להם כל קשר לגופו של ענין. יש אנשים שפרנסתם בהפצת דברים בטלים באוניברסיטאות על דברים טריביליים, בלגלוג על חכמים כפי שכתב הרמב"ם בסוף הלכות נגע צרעת וכדומה. אחרים פרנסתם בחינוך ילדי ישראל למידות טובות, וכואב להם כשבאים אנשים לא אחראיים ומטילים רפש על מחברי ספרים העוסקים בכך. אין ספק שהרעיון לספר חשבון הנפש לקוח מפרנקלין כמו שגם אין ספק בכך שלעפין שכלל את השיטה ואף הפכה לספר המתאים לעם ישראל.

דגים

התגובות באשכול זה התייחסו לדבריו של הרי"ג ווייס, כפי שאתה הבאתם ולא למה שכתב הנ"ל בעצמו. נראה שיש מרחק עצום בין השניים...

דגים
תודה על הדברים שהבאת. אין כנראה גבול לנסיון לעקם ולסבב את הדברים שיתאימו תמיד לגילויים המדעיים החדשים ( אני תוהה עדין למה לא מסבירים את דברי חכמי ישראל על פי תיאוריית הקוונטים) . הדברים כל כך מנותקים מהמציאות ורק מי שאינו מעוניין להתבונן וללמוד או הולך בעיניים עצומות מתלהב מגיבובי הדברים הללו. שיערב לו !

מציץ ונפגע
אני מודה שיש מי שיש להם קושי לרדת לסוף המחשבה, אם הדברים נכתבים בקיצור ובתמציתיות (ק"ו מקשיים שישנם אפילו כאשר הדברים נכתבים בהרחבה, באריכות ובביאור כל הצורך), ומשום כך טרחתי להביא הדברים בלשון הרב!

באשכול סמוך הפציץ מישהו ב'תגלית', שלדעת הגר"א, העולם הוא שטוח. בתחילה התרשמתי מן הבקיאות שלו בדברי הגר"א, עד שהבנתי שהוא פשוט הלך בעקבות הערותיו הגר"ר מרגליות, על הזוהר, על אתר. אך כאן נחשף גם חוסר יושר חמור. לפי שבחפצו להטיל צל על דמותו של הגר"א העלים מהקוראים שבאותה הערה (זוהר, מהדורת מוסד הרב קוק, ויקרא י ע"א, הע' י) הביא הגרר"מ פירוש לכך, שדברי הגר"א הם על שטח הישוב (כמובן עד כמה שהיה ידוע בימיו), על פני חצי הכדור העליון, שעל זה מתאים הביטוי ארבע כנפות הארץ, במובן ארבע קצוות, ארבע רוחות, ואף הביא ראיה ממנחות מג ע"ב שציצית בת חמש ושש כנפות עדיין נחשבת למרובעת.

בוודאי יהיו חכמים בעיניהם, שיעקמו את אפם העדין והרגיש מאוד, ויאמרו זו אפולוגטיקה, אך לטעמי קשה ביותר, ואולי מן הנמנע, לקבל שנעלמו מעיני הגר"א הידיעות בחז"ל על כדוריות הארץ, כ"ש וק"ו לומר שכתב דברים בטלים.

דגים,

יש לך אפלוגיטקה על עצמך, אין דמיון לבין מה שאתה כתבת בטעות, לבין הנאמר על ידי המחבר.

ועוד דבר דגים,

תינח אם אתה ניגש ברוה"ק, שכל דבריהם ברוה"ק נאמר מילא, אך מצד ההגיון, שלא יתכן שטעו וכו', מחר תכתוב פירוש על אריסטו, שחכם גדול הי' בוודאי ולא סתם ילד, שהרי לא יתכן שטעה בדברים כה ברורים שיכול הי' לברר.....