לימוד התורה כתפיסת עולם פדגוגית חברתית

החבוי:

הייתי מציע כי תחדד קצת את הרעיון שאתה מציע:

1. רוב לימוד התורה בישיבות היום הוא לימוד התלמוד. חכמי התלמוד, לעומת זאת, ראו עצמם כמפרשי המשנה והתורה.

כעת, איך לדעתך למדו חכמי התלמוד? האם הם פשוט ניסו להבין את דעות קומיהם או את דעת הקב"ה בקשר לעניינים פרקטיים כאלו ואחרים, או שהם ניסו להבין את הרובד המוסרי/אלוקי הבסיסי העומד מאחרי הדברים?

לשאלה זו השלכות חשובות על אופן הלימוד שלנו. ההיתי אומר כי מי שרואה את חז"ל (וכמובן את הראשונים והאחרונים) כאנשים שלמדו בצורה הראשונה, יהיה לו קשה לשמור על כנות אינטלקטואלית כאשר יעבור לפרשנות שלהם בצורה השניה.

2. יש כאן גם בעיה מתודולוגית קשה, מכיוון שה "האמיתות האלוהיות העומדות מאחורי המוסכמות האנושיות" אמורות מצד אחד להיגזר מתוך הטקסט, ומצד שני אינן מופיעות בו בפירוש. האין זה פותח פתח פתוח לרווחה להשלטת דעות הלומד, ובפרט הבון-טון האינטלקטואלי הרווח באותה שעה, על היצירה התורנית שתהפוך לסוג של דרוש לא מחוייב מדי המסביר כיצד המאבק הציבורי הנוכחי הוא הוא כוונת התורה? דומני כי בחוגים מסוימים זהו כבר המצב, ואני אישית רחוק מלהתלהב מזה.

3. גישתך מזכירה גישות של מקובלים רדיקליים (ר"א אבולעפיה, למשל) אשר לעגו ל"רבנים" המתמסרים להלכה ולא למשמעויות ההלכה. בלי קשר לשאלת האינטרפרטציה אותה אתה מבקש, קבלית או לא, אתה הופך את ההלכה ה"מעשית", מנ"ט בר נ"ט דהיתרא ועד שור שנגח, לכלי לצורך חציבת יסודות ברמת המחשבה-כוונות, לפחות במובן הפדגוגי. בעיני זהו צ"ע גדול.

מפיסטופעלס:

בקשתך לחידוד דבריי אכן מתבקשת מאליה, ודומני שאף הדגשתי בהודעתי כי יש דבריי אני מקצר במקום שאמרו להאריך, ובהמשך לכשירווח ארחיב אי"ה בזה.

ולגוף הערותיך:

1. העובדה כי מלכתחילה אני מזדקק אל הטקסט התלמודי מתוך מגמה להתחקות דרכו אל התבונה האלוהית העומדת בראשית ההוויה היומיומית, מעידה ע"כ כי אכן זיהיתי באותם התכנים בבואה של זאת התבונה. כך שאם אתה שואל מה לדעתי הייתה מגמת חז"ל בבירור ההלכות התשובה הנה חד משמעית "התחקות אחר הרובד האלוהי התבוני העומד ביסוד המציאות", חד וחלק !! כמובן שהדבר אינו מחייב א"כ שכל הדעות והסברות העולות בדברי חז"ל הנן שיקוף מיידי של התבונה האלוהית, ולו רק מן הסיבה שדבריהם לא נאמרו בחלל מציאות ריק, אלא בהתאם לאופי ההוויה החברתית קולקטיבית של אותה העת, ורמתו הממוצעת של האיש הישראלי בתקופה ההיא, כאשר הם (חז"ל) במקום עומדם שימשו לא רק כאנשי מעלה השואפים לברר את הצו האלוהי מוסרי, אלא אף כאנשי האוחזים בשרביט ההנהגה הציבורית, ומעצבי אופיו המוסרי של המרחב הקהילתי של תקופתם. ואגב: בעיני "ניסיון להבין את דעת הקב"ה בקשר לעניינים פרקטיים כאלו ואחרים" הנו היינו הך בהחלט ל"ניסיון להבין את הרובד המוסרי/אלוהי העומד מאחורי הדברים". אבל זה כבר מרחיב את דיונינו לנושא רחב ועמוק בהרבה ואכה"מ.

2. החשש שהנך מעלה אודות השימוש הלא נכון שעשוי להיעשות באמצעות הטקסט כאשר זו תהיה נקודת המוצא, הנו חשש נכון ואף הזכרתי זאת בהודעתי שלי, אך כאמור ע"פ ראייתי יצא הפסדושל חשש זה בשכר הכביר של אופן לימוד שכזה אשר משיא את הלומד אשר שם לו למטרה אל הקודש פנימה ולהתבונן ביסוד הסיבה האובייקטיבית שמניעה את מעגל חייו הסובייקטיבי. ושוטים או רשעים שיקלקלו עתידין יהיו ליתן ע"כ את הדין. וכאמור ע"פ ראייתי מסקנה זו אינה עוד שיטת לימוד כזו או אחרת, אלא האופן היחיד שעומד בפני האדם השואף להפיק מלימוד הגמרא מעבר לידע טכני תיאורטי בהל' "שור שנפל לבור" וכיו"ב, וגירוי אינטלקטואלי מצועצע.

אותם ה"חוגים" שהזכרת לא עושים אלא פלסתר לדברי התורה לגחמותיהם הצרות, ואכן נוח היה להם ולעולם שהיו שוללים מעצמם לחלוטין את העיסוק התורני.

3. מבלי שאני מכיר לעומק את דעתם של אותם המקובלים הרדיקליים שהזכרת, דומני שאני יכול לזהות על נקלה את ההבדל התהומי המפריד בין הגישה שהעלתי אני לבין שיטתם הם . ע"פ ראייתי הפשר היותר מכוון ללימוד התורני לא יהא אלא אם הלימוד יאיר את דעתו של הלומד בתוכן התבוני העומד בתשתית הווייתו, דבר אשר יהווה בבחינת "והשבות אל לבבך" אל מקומך והווייתך האישית/חברתית, כך שבערבו של יום שאיפתי אינה אלא הטמעה של עולם האידיאות בעולם הריאלי. המתדולוגיה הקבלית מאידך שואפת אל מגמה הפכית בהחלט, והיא שלילת היסוד הריאלי ממשי מן המציאות והעמדתו במקום שבו אינה אלא בבואה סימבולית של מערכת פנטסטית, ואבסטרקטית בהחלט. אין כאן המקום לדיון אודות ה"קבלה ומגמתה", אך לעינינו נראה כי ההבדל מדבר בעד עצמו, הגם שעל צד השלילה אכן נקודת המוצא הנה משותפת בהחלט והיא שלילת תכלית הלימוד בתכלית שהנה "מיניה וביה".

תקוותי כאמור שהזמן יאפשר לי להרחיב עוד אודות גישה מתודית זו, אך כעת אסתפק בהערות אלו.

החבוי,

תודה על התשובה.

יש לי שאלה בעלת אופי היסטורי. הרי תסכים איתי כי הפרקטיקה הלימודית המקובלת היום היא אותה שתארת בדבריך וממנה אתה רוצה להינתק, או לפחות אותה אתה רוצה לרענן. לדבריך (שאני עדיין קצת תוהה על דעתי ביחס להם) כך למדו חז"ל.

על כמה דורות אחורה, לדעתך, אתה מדלג? מי היה (או היו) האחרון שלמד בשיטה "שלך"? ראשונים? אחרונים? הגר"א (שיש אצלו הטיה של הדברים לכיוון הקבלי דווקא)?

השיטה שאתה מציע מזכירה לי קצת את מה שמכונה בישיבות הסדר מסוימות "תורת ארץ ישראל". (אצלם זה לא מנוסח בפירוש כך, אבל יש דמיון).

בכל מקרה עולה שאלת המתודולוגיה, כלומר כיצד (בהיעדר מסורת לימוד כנ"ל) נצליח לכונן את אופן הלימוד שאתה מציע בלא להכשל בתורות שקר מהסוג שניסיתי להצביע עליהן. האם יש לך דוגמה ממשית, גם קטנה, ללימוד סוגיה באופן המוצע על ידך?

אכן גישתי סותרת את הגישה הפדגוגית המקובלת, ולא ניסיתי לרגע למצוא לדעתי סימוכין בגישות כלשהן, הגם שמתודיקת הלימוד המקובלת מבית מדרשו של הגרח"ס מהווה קפיצת דרך משמעותית בהקשר זה, אך עדיין אינה מציעה את ה"תבונה" כאבן דרך להשגת ה"מה", כאשר ה"למה" האלוהי בערבו של יום נשאר לוטה בערפל שעל הר סיני.

לא עשיתי עבודת מחקר היסטורית אנאלוגית לשיטתי המוצעת, אם יש משו שאני מוטרד ביחס לגישתי זו, אלו הן בעיות שעלולות לצוץ כתוצר לוואי של מתודיקה יומרנית שכזו, ולא אילו שיטות או אישים מזוהים או מתנגדים לה.
מכופיא אני יכול להזכיר שמות כמו "המאירי" "חזו"א" שניתן לעיתים למצוא בדבריהם ניסיון להתחקות "סיבתית" מהסוג שלה שואפת גישתי {בטוחני שבאופן ממוקד ניתן למצוא מפרשים נוספים}. גם בשיטת לימודו הגרג"נ {שכמדומני נדונה פה בפורום} ניתן לזהות אלמנט ברור של ניסיון להתחקות אחר הסיבה הראשיתית של ההלכות, ואכה"מ להרחבה בזה. בספרו המצוין של עמנואל לוינס "תשע קריאות תלמודיות" שתורגם בשנים האחרונות לעברית, ניתן ג"כ למצוא אלמנטים של ניסיון שכזה. אך עדיין לטעמי הניסיון בכל אלו סובל מחוסר דידקטיות ברורה וקולעת.

איני מכיר את שיטת "תורת ארץ ישראל" שהזכרת כך שאין באפשרותי להתייחס לה.

דומני שהבהרתי חזור והבהר, כי בפירוש אין דרך לאמץ שיטה זו מבלי להיות ערים תוך כדי עמידה על משמר נקיות הדעת, שלא יפול הלומד בתעתועי מאוויו וכל כיו"ב. ואין ספק כי יש להכשיר את הלומד היטב קודם שיבוא להציץ באספקלריא מאירה שכזו.

ואכן יש לי דוגמאות רבות לאופן שבו אמצתי בלימודי שלי את המתודיקה המוצעת, ובהמשך אפשר ואביא דוגמאות קונקרטיות לכך.




תוקן על ידי - החבוי - 02/01/2005 0:12:21

החבוי,

בהמשך לדברי מפיסטו -

למושג 'תורת א"י' מובנים רבים ושונים בקרב מספר רבנים צעירים ובולטים בישיבות ההסדר. המשותף לכולם, חוסר שובע מהלמדנות הישיבתית הקלאסית באטמוספירה הלימודית של ימינו.

אחד הביטויים היותר מעניינים לגישה זו ניתן למצוא בספר 'שתי עגלות וכדור פורח' לאחד מחברי הפורום, אשר בניגוד לפורום עצמו, מותר להזכיר את שמו. המחבר, הרב ד"ר מיכאל אברהם, מנסה לחשוף גרעינים פילוסופיים בתוך סוגיות תלמודיות, ואף מציין למספר דוגמאות, יעו"ש בהרחבה (ובהזדמנות זו ננדנד להרב המחבר שיוציא כבר לאור את החלק השני).

ביטוי אחר, שלענ"ד קרוב לגישתו של חברנו החבוי, הוא מושג ה'הלכה הנבואית' מבית מדרשו של הרב יובל שרלו, כפי שנוסח במספר מקומות (ור' למשל במאמרו שהובא בספר 'מסע אל ההלכה' בהוצ' בית מורשה).

_________________

דומני שהשאלה החשובה ביותר היא מה ההשלכה של התהליך שלו מייחל החבוי. האם נגנוז את מסכת גיטין, למשל?

בסופו של דבר, גם עולם הישיבות הקלאסי מתמודד עם קושי של ניתוק בין חומר הלימוד לעולמו של התלמיד הצעיר. הפיתרון הוא בהחדרת החשיבות ברכישת 'מוח של תורה', וזאת ע"י עיסוק בסוגיות ללא חשיבות לרלבנטיות של תוכנן. באותו טיעון אפשר להשתמש גם כאשר סבורים שמטרת הלימוד לשרת תועלת אחרת (למשל, לימוד הגמרא מחנך לגישה מוסרית פרטנית).

מממלא.

אני לא יודע מה גרם לך להסיק מסקנה כ"כ מרחיקת לכת ולפיה לטעמי יש לגנוז את מס' "גיטין", עד כמה שידוע לי הרפורמיסט היהודי האחרון שקם ורצה לשלול מן היסוד את אופציית ה"גירושין" מן הזוג הנשוי, היה אותו אחד שהעולם חגג זה מכבר את הולדתו..
ואגב מס' גיטין הנה מסכת שמכילה בתוכה יותר מאשר סוגיה אחת או שתיים כך שדומני היה עליך לבחון כל סוגיה וסוגיה אל מול גישתי המוצעת ולאחמ"כ להסיק את מסקנתך זו. {ודי להזכיר את סוגיית "יש ברירה" המתלבנת במסכת זו נוגעת ביסוד אופי וטיב הפעולה של האדם במרחב, ואכה"מ}. אם יש דוקא דוגמא למסכת שבאופן בולט הייתי נמנע ללומדה ע"פ תפיסתי זו, זו המסכת הבאה לפני מסכת גיטין וד"ל.

הפתרון שהצעת בהחדרת "מוח של תורה" הנו כאמור זר לי בהחלט, מה גם שאינני מזהה פשר מהותי באותו "מוח של תורה" לכשעצמו שהנך שח אודותיו.

חבוי

קודם כל תודה רבה על האשכול המעניין הזה.

העלו פה לדוג' את מסכת גיטין, אני שואל לגבי מסכת כמו "פאה", שכיום היא לא רלונטית וגם לעת"ל היא לא תהיה רלונטית, מה דעתך ?

רבינו החבוי,

לא חשדתי בך בנטיות רעפורמ"ה ר"ל, או בגניזה בפועל של חלקים מהש"ס, אלא בהחלפת לימודם (לפחות לבני נוער) בתכנים אחרים - שאותם, דומני, תיאלץ ליצור יש מאין.

עם כל הכבוד לע' לוינס, תסכים איתי שחסרה אצלו התמודדות עם טקסטים תלמודיים 'יבשים' שאינם אגדתיים (ודוקא המסכת הקודמת לה משופעת בעניינים אגדתיים שכאלו ). ובאופן אישי, כנער שנתקל לראשונה במסכת גיטין בגיל די צעיר (מה שעורר בי פיהוקים לרוב) אני משוכנע שהייתי מגלה אותו חוסר עניין בגיל זה בעיוניו של לוינס (שאגב, גם כיום קשה לי לעתים קרובות לרדת לסוף דעתו).

גם אני נטיתי לזלזל באותה סיסמת ר"מים על הצורך ברכישת 'מוח של תורה', ואולם, בדיעבד, איני יכול להמעיט בערכה. יש סוג של חשיבה תורנית מסויימת שאכן נרכש בלימוד למדני קלאסי ולא באופנים אחרים (אגב, צורת החשיבה הזו נושאת בחובה גם מטען שלילי, לענ"ד הדלה).

הבבא_בתור.

מס' פאה רלוונטית רק בהיבט הרעיוני ערכי שעומד מאחוריה, פרטי הדינים וענפיהם בוודאי שאינם תורמים לשלימות האישית של הלומד בתקופתינו אנו, כך שהמסקנה מדברת בעד עצמה.

ממללא.

את אותם התכנים אכן אצטרך להמציא יש מ"אין", מאותו ה"אין" שממנו נמצאת החכמה האלוהית.

גם לדעתי תורתו של לוינס לוקה בחסר שהזכרת, מלבד שכאמור לטעמי הנה לוקה גם בחוסר דידקטיות ברורה.

מס' גיטין ואחרות אכן עשויות לעורר לא מעט פיהוקים, ופיהוקים שכאלו בהחלט אמורים להיות התגובה הטבעית לסוגיות מן הסוג הזה. המתודיקה שהצעתי מנסה לבוא אל מאחורי הקלעים התבוני של ההנחות עצמן, ובכך להתחקות בתבונה האלוהית העומדת מאחורי ההויה היומימית. אפילו אם ניקח סוגיא מנותקת וחסרת פשר לכאורה בעבור האדם הנורמלי והממוצע כמו "עדי חתימה או מסירה כרתי", אם נתבונן בהנחות העומדות ביסוד סוגיה זאת נמצאן נוגעות בהנחות ראשוניות של ההוויה היומיומית, "מה מברר קיומה של מציאות כלשהי", "מה הופך אשה ל"נשואה", ומאידך ל"גרושה", ולשם מה נצרך מנגנון כלשהו להגדרת מעמדו הזוגי של האדם?? ועוד ועוד. אני מאמין כי מתודת התבוננות שכזו בכוחה להשפיע על מד הפיהוקים של הלומד {הצעיר או המבוגר}.

הפשר היחיד שאני מזהה באותו ה"מוח של תורה" שהזכרת, הנו בהקניית ה"צורתא דשמעתתא" שבאה שלובת זרוע עם ה"גירסא דינקותא" ותכליתה בעיקר הקניית מיומנות בהתמודות עיונית עם הטקסט התלמודי ושפתו.

החבוי היקר, בעיות מחשב מנעוני מלהגיב עד כה בעניין חשוב זה. תודות לחברנו......., חבר עכ"ח, שיעצני בדרכי תיקון המחשב, אני כותב עכשיו. החברות הוירטואלית אינה תמיד ללא מגע של "עזוב תעזב" ב"ה.

ולגוף העניין, בדבר התמיה בעיסוק בדברי תורה מופשטים ושאינם נוגעים למעשה.

א. ודאי ראוי להשקיע עיקר השקעת הלימוד על הנוגע למעשה, אלא שהלמעשה אינו דוקא מעשה ידיים, אלא כל דבר המטיב את יחס האדם עם עצמו/אלוקיו/סביבתו, להוציא דברים שאינם ממוקדים על הנושאים האמורים. התורה עצמה דורשת מהאדם את ה"למעשה" האמור, הן במצוות האמוניות, הן בנימוקיה לשבת וחגים, והן בלא תחמוד - לא תשנא - לא תתאוה, והן בכוונתה כמאמר הנביא ישעיה על מצוות מלומדה.

ב. לבן תורה וכל שומר מצוה, כל המגדיר עצמו יהודי דתי, יש חשיבות של הכרת כלל מערכת התורה, כדי להבין מנגנונה הפנימי [וזהו הלמעשה הגדול שבלמעשה], זאת ישיג המשיג רק אחר היקף נרחב, גם בדברים שאינם בגדר מעשיים ואף לא בגדר הנ"ל. ולמשל, גם אם בזמן הזה אין מצות ערלה מה"ת ונניח שלא היה כלל מצוה בזמן הזה, עכ"פ היינו למדים את רמת היקף המוסר התוריי.

החבוי,

אני מתנצלת אם אני מטה את הדיון (כדרכי בקודש), ואם כך הדבר, אתה רשאי להתעלם.

לענ"ד נראה כי יש קשר הדוק בין הניתוק של הלימוד ממקור חיותו, גם לכך שחברת הלומדים היא חברה סגורה והומוגנית במידה רבה. האם לימוד משותף של גברים ונשים (בעולם היפותטי ואוטופי), לא היה יכול לעזור בעניין זה?

יהוסף.

סליחה על האיחור במתן התגובה (וכנ"ל להלן ל"אמשלום").

אתה מזהה את מגמת הלימוד שהצעתי בלימוד ה"מעשה". האינטרפטציה שאתה נותן למאמר חכמינו "לא המדרש עיקר,, אלא המעשה" הנו מקורי משו, אך דומני שגם אתה תסכים איתי שבעל המאמר (ואיתו "דרך ישראל סבא" באופן הלימוד) נתכוון לדברים כפשוטם, היינו להורות על הצורך בוויסות הלימוד אל מקום שממנו ניתן להפיק תועלת בידיעת ההלכות ופרטיהן, למען תהא שמירתן אדוקה ומדוקדקת יותר.

אם הייתי צריך לזהות את המתודה שהצעתי בדברי רבי טרפון הגורס כי "מעשה עיקר" או בדברי ר"ע שלדעתו "תלמוד עיקר" (קידושין מ'), דומני שדוקא דבריו של ר"ע קרובים יותר לתפיסתי. ויש להאריך עוד בזה.

אמשלום:

הערתך לדעתי חשובה ביותר. אין ספק כי העובדה שתרבות לימוד התורה נשתמרה בקרב שכבת אוכלסיה מאוד מצומצת והומוגנית (שכבה זו מזוהה בלשון חכמינו "בטלנית" {במובן החיובי} דבר המעיד על עומק ההתבדלות מן ההוויה הנדרשת מן בן התורה)' תרם לאותו ניתוק בינה לבין ההויה הריאלית היומיומית. אני גם מסכים איתך בהחלט שנשים יכולות לתרום תרומה משמעותית לאותה "אימננטיות" תורנית שאני שואף אליה. הדוגמא הבולטת לכך היא בהיבט ה"אינטואנטיווי", שבו ישנו יתרון ברור לאשה ע"פ הגבר, אלמנט זה לכשעצמו הנו חיוני ביותר אם ברצונינו להגשים את המגמה האמורה.



תוקן על ידי - החבוי - 06/01/2005 11:10:39

החבוי ואמשלום:

יש כאן כשל פנימי, שכן כל תרומה של נשים לתלמוד תורה שתהיה בנויה על ה"נשיות" באופן מהותי, (תהא תכונה זו אשר תהא) תיתפס מיד כשינוי וכרפורמה. סוציולוגית, הנשים יוכלו להתקבל לחברת הלמדנים רק אם יראו את גבורתן ביישוב רמבמ"ים מוקשים וב"צוי דינים" בקצות.

החבוי: בכל הנושאים הללו טובה דוגמה אחת מאלף דיונים מתודולוגיים. אני מודה שעד היום, פרט לרעיונות וכיוונים שהיו בנויים על חסידות או קבלה בצורה כלשהי, כל הטענות הלמדניות ששמעתי היו או טכניות הלכתיות, או פסיכולוגיזם בנאלי בחצי גרוש וכיוצ"ב. זה כמובן יכול להיות מקוצר המשיג וממיעוט ביהמ"ד.

החבוי היקר

למרות שבהאופן טבעי אני נוטה להסכים אתך שה"למעשה" בדברי חז"ל היינו המעשים ממש, עיון נוסף אינו מאפשר זאת. התורה אומרת על המעשרות
(דברים י"ד כ"ג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ כָּל הַיָּמִים:
התורה גם אומרת, לא תחמוד, לא תתאווה, ואהבת את ד' אלוקיך וכו'.

ומכאן שלא ניתן להפריד ממעשיות המתבקשת מהתורה, את המעשיות המחשבתית היוצרת יחס נכון יותר בין אלוקים ואדם, וכצוווחת הנביא נגד העושים מצוות אנשים מלומדה.

התורה גם אומרת "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" מהו בלבבך זה אם לא ההשקפה הראויה והנכונה שמצפה התורה שיהיה לנו בגישתנו אל המצוות?

עכ"פ העולה מכל הנ"ל, שקשה מאד להגביל את הדרישה ה"מעשית" של התורה אך למעשים במובן הקלאסי של העניין.

יישר כוח