|
|
| נשלח ב-2/1/2005 13:01 |
 |
| |
לגבי דברי המשך חכמה, כבר השיג עליהם בעל הכלי חמדה ואמר שאם היה מותר לרוצח בשגגה לצאת מעיר המקלט, הרי ברור שלגואל הדם אסור היה להרוג אותו, שהרי הצלת כלל ישראל תלויה בו וממילא לא היה סיכון, ולכן הוא מסיק שהרמב"ם כתב את דבריו בגלל דין מיוחד ברוצח בשגגה שאסור לו לצאת מעיר המקלט.
לגבי מלחמה - הרב קוק במשפט כהן טוען שדיני מלחמה הם שונים מאשר דינים רגילים כי הם נובעים מהסמכות המיוחדת שיש למלכות. כהוכחה הוא מביא את היתר היציאה למלחמת הרשות, שבה נראה שלא עומדת על הפרק הצלת חיים ובכל זאת הותרה המלחמה, למרות סכנת החיים שבה. בגלל שמדובר בסמכויות המיוחדות שיש למלך בישראל יש במלחמה שבירה של הכללים הרגילים המקובלים בהסתכנות רגילה למען אחרים.
הרב ישראלי, לעומתו, טען שמלחמה אינה שונה מהכללים הרגילים אבל במלחמה יש חובה להסתכן בגלל השיקול הכללי שתהיה פחות סכנת נפשות אם יהיה צבא מאשר אם לא היה, ומעבר לכך חייל אינו נכנס לסכנת נפשות אישית (כמו אסתר) אלא לסכנה כללית הקיימת על כל החיילים ומילא אין בעיה בכך.
אבל נראה שגם ללא יסודות של מלחמה יש עניין להכנס לסכנת נפשות למען כלל ישראל. המהרי"ק אמר על אסתר שהיה מותר לה להבעל לאחשורוש בגלל שבעילה זו היתה למען הצלת כלל ישראל (יש מקום לעיין לגבי סינדי...). מכאן שגם גילוי עריות מותר למען הצלת כלל ישראל.
הרב קוק מסביר זאת בדין כללי של מיגדר מילתא, שפירושו שאין קיום לתורה ללא עם ישראל, ולכן יש עניין לבטל מצוות בשביל הצלה זו.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 13:12 |
|
| |
שומע,
משה רבנו רצח בשגגה? הוא הושיע את העשוק מידי העושק, מפני פיקוח נפש, ואם זה דין מיוחד איך הרמב"ם מביא את יואב בן צרויה כדוגמא? שם בהלכות רוצח במשנה...
דבר ראשון טוב יעשה אם נגדיר את ההבדלים המהותיים בגישות שבין שני חכמים אחרונים אלה
מה בין ר' מאיר שימחה הכוהן מדווינסק לבין הראיי"ה קוק?
מהו קדוש קדוש ולא קדוש בתפיסותיהם האמוניות?
____________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
תוקן על ידי - riv - 02/01/2005 13:31:45
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 19:59 |
|
| |
בכדי להבין את השוני בגישות, ראוי לעיין בדבריו של הרמב"ם על הבנת בני האדם המאמינים שמשפט הדרשות הוא כמשפט הדינים המקובלים
וזו לשונו..
הדרשות אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים, חלק אחד נדמה לו שהם אמרום על דרך באור עניין אותו הפסוק, וחלק שני זילזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב. ואותו החלק האחד נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינו שתי הכתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמריהם הפיוטיים.."
הרמב"ם מו"נ חלק שלישי לקראת סוף פמ"ג
_______________________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
|
