אין ענבים בגפן

אין ענבים בגפן,

ויפן,

ובתאנה,עלה תאנה,

ואינה.

ובגן, קול אלוקים

מתהלך,

מלחך,

מגחך.



והעלה נבל,ואבל.

ושירת ציפורים

עצורה,

ציפורי מצורע,

ציפורים של צורה,


וחומר.


ועשן של קטורת מאפיל מכסה,

מהסה,

והחי נותן אל ליבו,

את ליבו,

וצל עובר,


וקובר.

(קהל של איקונים צופה בשקט אבל בהתלהבות. מחיאות כפים סוערות. עוד. עוד!).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מחיאות כפיים
נוספות..עוד!

אייכה
יהודה?

שהיה במקום שאין.
והשתדל.

ואין יודע מה,

ושואל על מה,

באימה,


ודממה בוכה,

הלכה ואבדה,

לבדה,


וגנן,בענן

עוצר וקוצר,

נשמות אמולות,

קמלות,



מטפח,על לבבן

ערוגת אדמה,

ערוגה הרוגה,

ומפה ארוגה

וארון,

ונר זיכרון,

אחרון.



וקוצר,ומוחה,

דמעה,

סוררה,

שוררה,


ורוקד,ועוקד


ופוקד.

ויובל התאמץ בתום לבבו
להוסיף ולתת מרוחו על תלמידיו
ובראותו פעם בפעם את הגבולים
אשר יבואו עדיהם איש מהם ולא יעברם
ויהי הדבר לחידה ולמקור תוגה לו.
ויאמר אל נפשו:
הנה יום ואיקרא ללכת בדרך כל הארץ
ולא יהיה איש, אשר אוכל להפקיד בידו את חלילי אשר אהבתי ולאמור עליו:
זה יירשני. ויהי בודד במעמקי נפשו ויחיד בעצבונו.

ולא יכול יובל נשוא את התלונה החרישית, המציצה אליו לעיתים מעיני תלמידיו החכמים: למה תכסה ממנו את סודך הגדול!?

ובשבתו פעם בין תלמידיו, וקהל רב מסביב, וכלי השיר כבר הירבו להשמיע קולם וידמו אחד אחד לנגינת חלילו, העולה ומנצחת יחידה בעולם, ובראותו את פני התלמידים, ככלות שירו, והם מוכים בתמהון, וירעדו עפעפיו, ואחר השיב את פי חלילו אל שפתיו ויוסף לנגן את סוד החליל ואת כאב יחידותו החתום בו,

ושירו הבקיע עד למעייני בראשית ויפתחו פיהם ויזמרו ויהגו נכאים. וכהתימו לנגן ותשקענה ידיו בלא כוח ועיניו נסגרו. והתלמידים הביטו אל פניו החיורים והנה אגלי דמעה מזהירים עליהם באור הירח.




תוקן על ידי - riv - 06/01/2005 12:38:47

ריב, זה נשמע קצת מוכר.

ביאליק? או ריב מקורי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

ביאליק? הזה ביאליק? תודה על המחמאה, קטונתי.

זה כולו ריב אוריגינל, יש לציין - בהשראת 'ספר הישר' הקדוש יש לציין.

כאש,-לֵמה?

רבה האבדה.


ועץ החשכה

מריח טוב ורע.


שלכת של אורה-

יורדת ועולה.


ומתוך העננה-

זולגת אך עולה

דמעת תקווה שקופה

ללב הלהבה.
.

העץ- אדם.

לא,האש-אדם.

הֵעשן-נדם.


שככה הלהבה

מהדהדת צעקה

"יה אש לֵמה רבה"...

לא נותר לו אלא לעודד

ליהודי הנודד

ויהי כהד

לא בודד

ֹשחתה

חרבות לשונם

ראתה ראתה.

יאה נאה

תבואתם.





(מי?)