עץ הדעת

מה השלילי בתוספת דעת?

תוקן על ידי עצכח ב- 17/03/2008 13:59:28

אם כי ה"מחלוקת הגדולה" היא ספקולטיבית, יש להניח שממבט היסטורי כשאנו מדברים על האישיות של המיימוני וזאת של הנחמני כפי שהן משתקפות בכתביהן [נוגע למחלוקת האחרת שהוזכרה בינינו היום בין רציונלים ומיסטיקנים], מסתבר כדבריך.

אבל אני התכוונתי במה שזה "אומר לנו". אנו מבינים היטב ש"אלו ואלו" אלא שכל אחד דיבר מנקודת המבט שלו "מר כי אתריה".

אם כך נסכם את התפתחות הדיון עד כאן:
1. שאלת מהות הרע בידיעה.
2. תשובה שידיעה יכולה להזיק לאדם שאינו מוכן לה.
3. הרחבת ה'ידיעה' לידע הגוף.
4. העמדת חטא הידיעה באופיה המתמקד שיוצר הפרדה בעולם
5. התמקדות בקורבן וברגש האשמה לפי הרמב"ם והרמב"ן
6. נראה לי שיש סעיף 6 אבל עבורי הוא סמוי.

אם נשוב לשניה להתחלה, קיימת השאלה אם הידיעה באמת קשורה לחטא באופן מוחלט? הרי יש הגורסים שאכילת פרי הדעת היתה מעשה טוב,
בסופו של דבר היא גרמה לחיים של כולנו, על הטוב והרע שבהם.

וסליחה מראש אם אני מטה את הדיון לכיוון קצת שונה...

תודה מירנדה!

לחיזוק הדברים שלמעלה!

היום התבוננתי באיזו אהבה וטוב מתייחסים הורים לילדיהם הצעירים ומתוך כך התבהרה לי ההכרה שכאשר "יש" מסוים קרוב למודעות האדם, אז הוא מוסרי. כך גם לדוגמא, לא נמצא היום בכלל או כמעט מי שיבוא על אמו. ברגע שערך זה קורב כ"כ לנפש האדם, הרי אין הוא מתאווה לעשות את הבלתי מתאים להווה.

בעית עץ הדעת, היא פיצול הדעת בין חלק קרוב אינטנסיבי והרחקת נקודות אחרות משדה המיקוד להזנחתן.

הירידה מהאמת והשקר אל הטוב והרע

במורה נבוכים, חלק א, פרק א, עוסק בנושא: "צלם ודמות" שבפרשת בראשית, והוא מבוסס על הפסוקים: נעשה אדם בצלמנו בדמותינו (בראשית א' ט' ) כי בצלם אלוקים עשה את האדם (בראשית ט' ו' ) " בדמות אלוקים עשה אותו (בראשית ה' א' )
צלם אלוקים שבאדם זוהי תבונתו, אשר בה הוא מוגדר כאדם. האדם כיצור המכיר את האמת, מלכתחילה נועד האדם להיות שלם, ובתור שכזה אין לו בכלל יצרים, ומימלא אין הוא צריך להאבק בהם, או לכבוש אותם. האדם השלם כשהוא עומד לפני עץ, הריהו מבין אותו מבחינה בוטנית, או מבחינת צורתו, אין צריך לומר שהאדם יצביע על עץ ויאמר עליו , שהוא נחמד. משום שהמלה נחמד אינה משמעותית מבחינת השכל. אלוקים ברא את האדם באופן כזה שתכליתו היא לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע.האדם השלם יודע את מה שיש והוא יודע גם את מה שאין, הגדרת התבונה היא ההבחנה בין אמת לשקר,
בפרק ב' עוסק הרמבם בנושא עץ הדעת טוב ורע, שבפרשת גן עדן, והוא עומד בפרק זה על הטעות הרווחת אצל בני אדם לחשוב, בשבגלל חטאו זכה האדם לתבונה האנושית. האכילה מפרי העץ אינה החטא, אלא התוצאה של החטא, החטא חל ברגע שבו ראתה האישה " כי טוב העץ" " וכי תאווה הוא"
"ונחמד העץ" ומזה נשתלשלה האכילה, ומזה נשתלשל רצח קין את הבל, ומזה נשתלשל " ותמלא הארץ חמס". וכל ההיסטוריה האנושית משתלשלת מאותה ראיה של טוב,תאווה, נחמד,
והשאלה כיצד האדם, שהוא יצור בעל שכל, בעל תבונה, בעל חוכמה, הגיע אל הטוב והרע, כאשר באמצעות שכלו מן ההכרח שיגיע אל האמת והשקר בלבד,ותשובת הרמבם על כך היא: משום שהאדם החליט שלא להשתמש בשכלו, אלא השתמש בכוח הדמיון שלו (המדמה), בשכלו מגיע האדם אך ורק לאמת ולשקר, אך ברגע שמתחיל לפעול באדם הכוח המדמה, השכל נפגע.מבחינת השכל האדם לא נזקקלהערכת מה שהוא רואה, הוא רואה את מה שהוא רואה, בו ברגע שהאדם מבחין בין "לעשות כך"הרי שהוא צריך לקבוע מהו טוב כדי לעשותו.ובמצב כזה הועמד האדם בפני הכרעה מוסרית
(שיפוט ערכי), שהיא הרמה שכפויה כיום על כולנו משום שאין אנו שלמים.
את אותו פרק ב', מסיים הרמבם בניסוח מיוחד ויחיד ,"ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחוכמתו" העובדה שיש לאדם רצון חופשי, היא דבר "לא טיבעי" אין אנו מוצאים במציאות הטבעית שום רצון:הכוכבים, וכדור הארץ, בעלי החיים, והצמחים, כל אלה פועלים כפי טבעם, מכל המצויים בקוסמוס, האדם הוא היצור היחיד שהוא בעל רצון חופשי, כי כל דבר שבעולמינו נועד להיות כפי שנועד להיות, ואילו לאדם ניתנה היכולת להיות לא כפי
שנועד להיות,תפקידו של האדם הוא להיות יצור בעל שכל, אך הוא גם יכול לסטות מתפקידו, באשר לאכילה מפרשה הרמבם:כהליכה אחר הכוח המדמה,
לא תאכלו ממנו פירושו: להימנע מדמויי טוב ורע, ואין מדובר כאן על התנהגותו החד פעמית של האדם בעבר הרחוק, אלא זוהי התנהגותו של האדם בכל הזמנים, ובכל התקופות ובכל יום ובכל שעה, האדם שמדובר בו זה, אני ואתה
"החיים" הם הכרת האמת, ואי הכרת החיים היא "מות"ומאחר והאדם נתפס לאותה ירידה הושמו "הכרובים" " ולהט החרב המתהפכת" לשמור על דרך
"עץ החיים"(בראשית ג' ).אותה החרב המתהפכתהיא החוסמת בפני האדם את מציאת הדרך אל עץ החיים, ובעזרת הרצון (המתעורר), צריך האדם להתגבר על כוחו המדמה, ולמצוא את דרך עץ החיים
כושר הזכירה והדימויי נקבעים בכל אדם מטבעו, יש בעלי זכרון טוב, ובעלי זכרון חלש, בעלי דמיון מפותח, ובעלי דמיון מוגבל, ותכונות אלה אין האדם
יכול לשנותם מרצונו, אבל הכיווןשבו פועל הדמיון והתכנים שהוא מעלה בתודעתו של אדם, אינם קבועים מראש.והם נקבעים על ידי גורמים התלויים ברצונו. התכנים שבדימיונותיו הם התכנים של חיי המעשה וחיי ההגות שלו, המעסיקים או שהעסיקו את תודעתו

ריב, ברוך בואך!

דברך אמת [לעומת טוב]!

סיכום מאד יפה של הרמב"ם.
אם שמת לב, בתור דבריך מסתתרת שאלה גדולה, על הרמב"ם:
מי ואיך קיבל את ההחלטה להשתמש בדמיון ולתור אחרי הערכים במקום רק בשכל?
בתנועת המוסר (נדמה לי שזה היה בנובהרדוק) דנו בשאלה זו בהקשר שונה במקצת, ושם נולד הסבר מעניין מאד. האדם בחר לרדת מדרגת ההבנה, ששוללת למעשה בחירה (כי אין בחירה אלא בין טוב לרע, אבל בהבנה המסקנות כפויות מבחינה שכלית), אל דרגת הבחירה, מפני שחשב שכך תהיה עבודת ה' גדולה יותר.
שיטה זו רחוקה אמנם מאד מדרך הרמב"ם. התשובה לשאלה שהצגתי בראשית דברי היא שהרמב"ם כנראה לא למד את סיפור אדם, חווה והעץ כסיפור היסטורי, אלא כמשל ליחסים בין המרכיבים השונים בתודעה האנושית. אדם לא בוחר להשתמש בדמיון ובכוח הבחירה. השכל והדמיון הם שני מרכיבים באישיותו, וזה מה שנרמז בסיפור ליודעי חן.
כמובן, הרמב"ם לא כתב זאת בגלוי, והיתה מחלוקת גדולה אם הבין את הסיפור של גן עדן כפשוטו או כמשל על כוחות הנפש. אלו שצידדו שהרמב"ם הבין זאת כמשל תקפו אותו על שהוציא את דברי התורה מפשוטם, והמחלוקת בנושא זה מפורסמת.

התלבטתי אם להגיב, כי נראה לי שאני באה ממקום קצת שונה מחברי הפורום. ואינני רוצה לפגוע כאן במישהו עם צורת המחשבה שלי
מצד שני אני מוצאת את הנושאים המועלים כאן מרתקים...

בהתייחסות לדברי riv, הוא נוגע כאן בנקודה חשובה.
סוג הדעת שבעץ היא דעת טוב ורע. כלומר אין כאן את הידיעה הרגילה שאדם נולד איתה בצלם השם ואפשרה לו את יכולת החשיבה המופשטת -- שכל.
(מתן שמות לכול דבר).
ידיעת הטוב והרע אכן הביאה את הרע. אבל היא גם עשתה את האדם דומה יותר לאלוהים, ואפשרה לו בחירה.
לפי השכל אין בחירה. הדברים הם ברורים לחלוטין.
באמצעות ידיעת הטוב והרע מתאפשר שינוי ונדמה לי שאולי גם אפשרות הגאולה.

כלל גדול בהעברת מסר:
בדיבור המעביר מסר דרך סיפור לכאורה לא כל כך משנה אם הסיפור קרה במציאות המוחשית או רק בדמיון, שהרי המכוון הוא קליטת המסר.
בכל זאת יש הבדל לכאן ולכאן.
סיפור מהדמיון שנוצר רק עבור המסר, הרי הוא כולל רק את הדרוש למסר במישרין או בעקיפין.
סיפור מהחיים מועבר בצורה חיה יותר וישנן נקודות שבעל הדמיון לא היה חושב עליהן וגם מצטרפים עובדות לוואי בלתי משמעותיים למסר [ויש לדון אם כלפי התורה זה גם שייך].

בנושא עץ הדעת:
אצטט מרשימת שיעור שנאמר מפי חכם ושהגיעה לידי.
לפני הציטוט, הקדמה פשוטה.
כדי שהאדם יתקדם במוסריותו, עליו לבחור במוסריות גם אם זה רק "קצת יותר נכון" להתנהג כך. לדוגמה הרמת לכלוך מהרצפה [כשאין בכך הפסד זמן, כוח, כבוד וכדומה] הוא דבר מוסרי שראוי לבחור בו על פני העצלות.
כדי להיות ערני גם ל"קצת יותר נכון" דרושה דעת המתחשבת בכל ידיעותיה. דעת שנקשרת לישים מסוימים יתר על המידה, הרי אינה פנויה להתקדמות מוסרית וכל שכן אם היא נקשרת לבלתי מוסרי. התקשרות המודעות המונעת מהאדם להתקדם בהליכה בדרך האמת, היא המסר שבחטא עץ הדעת טוב ורע. לולא החטא, היו החיים גן עדן עלי אדמות שהכל היה "דופק" כראוי.

והרי הציטוט בתוספת הסבר בסוגריים כאלו [].
הרמב"ם [מו"נ ח"א פ"ב] עונה לשאלה איך ייתכן שבעקבות החטא עלה האדם בדרגת דעת? הוא מסביר שהיתה כאן ירידה. השכל [דעת] היה לאדם לפני כן, מעת שנברא בצלם אלוקים. ללא שכל ובחירה, לא היה יכול לחטוא [שהיא חוסר התאמת הבחירה לידיעה השכלית]. האדם לפני החטא היה יצור שכלי ותועלתי. הוא היה שוקל כל דבר במאזני השכל: מעשה זה יביא תועלת, או לא יביא? מובן שהיה עלול לטעות, אבל השיקולים שלו היו שכליים. אמנם, היה לו רגש ודמיון, אך הוא לא נתן להםפ לשלוט בו. לעומת זאת, אחר האכילה מעץ הדעת הוא נמשך אחר [שיקולי] טוב ורע [לעומת שיקולי אמת ושקר].
'טוב' [האדם שלא כטוב האלוקי] הוא מה שמורגש כטוב ללא דיוק שכלי, וכן "רע" מה שמורגש כרע. הרמב"ם קורא לכך "המפורסמות". הליכה עירום אינה דבר פסול מבחינה שכלית. קודם החטא ידע האדם שהוא עירום וראה שהוא עירום, והדבר ללא הפריע לו. כמי שיש לו פה לאכול יש לו גם איברים אחרים. אחרי האכילה מעץ הדעת טוב ורע, הרגיש פתאום לא נוח מהיותו עירום. ניקח דוגמא אחרת: אהבת ממון. אדם שכלי עושה שיקול: כמה ממון אני צריך לפרנסתי ולילדיי וכו'. אבל כשאהבת הממון הופכת להיות 'טוב' כשלעצמה [ללא הקשר האמת] - אין לה גבול, "אוהב כסף לא ישבע כסף". כך בתאוות השלטון וכד' [בכל התקשרות נפשית שהיא]. באכילה מעץ הדעת חל שינוי במנטאליות של האדם, הוא החל ללכת אחר דמיונותיו [שהדמיון הוא הזייפן של השכל]. גם לפני כן הוא היה עלול לדבר כזה, אך אז הוא לא נמשך אחר "המפורסמות" [או הטוב השטחי], זה לא עניין אותו. אחר האכילה [שכנ"ל הכבידה על מודעותו] השתנה בו משהו. אנו יודעים גם כיום שישנם מיני צמחים העלולים לגרום לשינויים מנטאליים, כגון צמחי סמים וכד'. אפשר להבין את תכונות 'עץ החיים ו'עץ הדעת טוב ורע' במסגרת הטבע.

כשכר הקלדת הציטוט, אשמח לשמוע אם היה לתועלת



תוקן על ידי - ווטו1 - 12/25/2002 8:59:36 PM