עץ הדעת

"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ולא דיים זה, עד שאמרו:ששכר המושל בנפשו גדול לפי רב צערו במשלו בנפשו,ואמרו:"לפום צערא - אגרא:. ויותר מזה - שהם צוו להיות האדם מתאווה לעברות, והזהירו מלומר:שאני בטבעי לא אתאווה לזאת העברה, ואף על פי שלא אסרה התורה.והוא אמרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר:לא יאמר אדם:אי אפשי לאכל בשר בחלב: אי אפשי ללבוש שעטנז :אי אפשי לבוא על ערווה - אלא אפשי, ומה אעשה - אבי שבשמים גזר עלי"

(הרמב"ם. שמונה פרקים, פ"ו)

ריב,

מה שהבאת, זה בתחילת דרך האדם שלא יעשה מחמת סיבות חיצוניות אלא מתוך אימון בתורה את ה"שמעיות". אבל התפתחות שכלו שה"שמעיות" נהיות ל"שכליות" הלא זה תכלית האדם.

כתב הרמב"ן [בפ' נצבים עה"כ ‘ומל השם’]: 'אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה [ומל את לבבך] הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית [עה"כ 'ועץ החיים'] וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה "הנה ימים באים וכו' תורתי בקרבם" וזהו ביטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי וכו' ובזמן ההוא אין צריכים ללמד אותם אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי וכו'. וכן נאמר ביחזקאל "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה" וכו'.

מצאתי מאמר נהדר בפורום סמוך שהמסר שלו שייך לכאן כי יש בו מרפואת "עץ החיים" למחלת "עץ הדעת". אני מעתיק חלקים [העוסקים בכלליות הרעיון] ממנו:

כמה פעמים מצאת את עצמך לבד?
ממש לבד?
ואז על מה חשבת?...
בתחילה, יש להניח, עלו במחשבתך מחשבות ורגשות מחיי היום יום, נושאים שהעסיקו את דעתך, אנשים הקרובים לך. ואחר כך?
אולי מחשבות עמוקות יותר על מהות חייך, או אולי סתם שיעמום וריק.

רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי.
במשך היום נפגש האדם, בדרך כלל עם בני משפחתו, עם שותפיו לעבודה, או עם מכרים. את שעותיו הפנויות ממלאים בדרך כלל עתונים, רדיו וכדומה. גם מתוכם מקיפים אותו מילים, צלילים ותמונות, העוסקים בחייהם של אחרים -לא בחייו שלו.
גם כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כשהוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת יחד איתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוסיקה, ספר...

נמצא, אם כן, שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שאינו רוצה לחוש ריק!
בהיותו לבד, מנותק מגירויים חיצוניים אינסופיים, יכול האדם לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המירוץ הרגילים של חייו.
ודוקא אמיתות אלו הן שיוכלו להובילו אל האושר.
כי האושר שמבקש האדם אינו אמיתי, אלא אם כן הוא נובע מתוכו.
"אושר" -התלוי בארוחה טובה, או בבילוי חיצוני אחר -נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני.
בתוך האדם פנימה, אין "אושר" מדומה זה נוגע כלל.
אולם אותו אדם, אשר אושרו נובע מערך פנימי, ממליאות -אינו זקוק לגירויים מבחוץ.
אושרו אינו פוסק אפילו בשעת צרה או חיסרון. אושרו תמיד עימו.
לזאת יקרא אושר אמיתי.
אנשים, אשר נפשם היתה צמאה אל אושר כזה, בלתי תלוי בדבר -הבינו כי אין למצאו במקום יישוב בני אדם, ועל כן יצאו אל המדבריות והיערות, להתבודד שם עם נפשם ולקנות שם שלימות....

כשם שאדם זקוק לזולתו, הוא זקוק באותה מידה להתייחד עם עצמו, לחוש את פנימיותו -ולצבור "דלק רוחני" עבור כניסה מבוגרת יותר לתוך החיים ושאונם.....

במפגשים הראשונים עם ה"לבד" באות ומצליפות באדם תחושות חדשות רבות. הוא עשוי לחוש קטן מול כוחות ויופי הסובבים אותו. תחושת חיסרון עמומה, געגועים לדבר מה נעלם.
סדקים מתגלים בתמונת העולם ה"ברורה" שלו, ומתוכם נובעים סימני שאלה לגבי חייו ותכליתם.

למה אני חי?
מהם בכלל החיים? ולאן הם מובילים?
מהו אלוקים? ומה בכלל הקשר איתו?

ואז - רוצה האדם לברוח.
לחזור אל שמיכת פוך מחממת, אל אשליית הבטחון של קרבת אדם, חיוך ותמיכה, דיבורים וצחוק, -כל המוכר. העיקר - לשכוח.

הנמלט -נמלט. אך הנותר, הצמא ללמוד את סודות השקט, המניח להצלפות הבדידות לקלף מעל פניו כמות מכבידה של איפור, מגלה דבר מה.
קצהו של קול פנימי, הדיו של עולם עמוק לאיו ערוך מן החיצוניות הדלילה. אמיתות רדומות מתעוררות ומבקשות הגשמה.

כך -אפשר להתחיל.
וההמשך -הרבה שערים לו, והרבה גוונים.
עיקרם -לחשוף את פנימיותו....
בהעדרו -תחלחל בלב תמיד מועקה לא מובנת, והנפש במסתרים תבכה.
בהמצאו -תבוא הרווחה, תבוא ההתבהרות.

ווטו,
נראה לי שלא בדיוק הבנת אותי: אינני מתכוונת שאדם צריך לחטוא. נהפוך הוא. רצוי להרבות במעשים טובים, לפחות לנסות.
באופן אישי, אין שום סיכוי שאעשה משהו "רע" מתוך כוונה תחילה.

הכוונה שלי היתה לחטא הראשוני. לאכילה מעץ הדעת. שכן היא שאפשרה לנו את החיים האלו על הטוב והרע שבהם.

חיים לפי השכל אפשריים רק בגן עדן, רק כבנים להשם, מאחר ולשכל אין אפשרות להכיר את המציאות באופן ישיר ובלתי אמצעי. במקום מוגן השכל יכול למשול (ראה את האקדמיה), אבל יכולתו בעולם האמיתי מוגבלת. גם הגאונים הגדולים ביותר טענו שהדרך לידיעה עוברת בדימיון (איינשטיין).

להכרת הטוב והרע יש מחיר כבד מנשוא
אולם גם גמול של אפשרות החופש והעצמאות.

ומעניין שהגעת מנושא זה לבדידות כחבר טוב לחיים.
גם לדעתי מצבו הטבעי של האדם הוא אושר.
וכשהוא לוקח פסק זמן לעצמו, מהבלי העולם
מסביב, הוא יכול להגיע למצב הזה.

אולם הרעיון שהאושר הוא המטרה בחיים הינו רעיון מאוד מערבי.
החיים הם עבודה, מסע, דרך ולימוד ויש בהם מכלול של דברים שגורמים לרגשות קוטביים כמו אושר וכאב, סבל והנאה.

אם נתקדם, קיימת השאלה מה עשה הנחש בגן עדן?

וגם, בחירת האישה היתה במובן מסוים מתבקשת כאשר מה שהנחה אותה היה השכל:
באופן פרדוקסלי, רק לאחר אכילת הפרי
היא יכלה להבין את מהות האיסור....

הסיפור הזה אוצר בתוכו תילי תילים של משמעויות
שהשפיעו ומשפיעים על צורת המחשבה שלנו. כך למשל האשמת האישה ברע בעולם (במיוחד בנצרות).
השאלה היא האם זה לא היה אמור לקרות? שבניה אמיתית אפשרית אחרי שבר.
מה המשמעות של גן עדן אם אינך מכיר את הגיהנום?
ולמה יש רע בעולם?

שבת שלום לכם!!

מירנדה,

שוב, קשה לספקל מה היה לו חטא עץ הדעת [לאו דווקא של הסיפור האגדי, אלא של כל אחד מאתנו כאשר נחלשה מודעותו].

כל שהשכל מכיר במציאות הוא באופן ישיר ובלתי אמצעי. המיסטיקה יצרה את החורבן שכאילו "יש" מעבר. [הייתי ממליץ לך לקרוא את איין רנד.]

נכון שבינתיים יכולתו של השכל לגבי שליטה מליאה על כל עקרונות הווה, מוגבלת אבל אנו מתקדמים.

הנחש הפתלתל כנראה מייצג את הדמיון המזייף ואולי גם משהו הדומה לו במראה.

בעצם החטא, ישנה השוואה בין האיש והאשה שלשניהם היה חוסר בהירות חוויתית ישירה. הוא שידע על הציווי ישירות [לכאורה] לא ידע ישירות שזה מהעץ אלא באמצעות האשה ואילו האשה שידעה ישירות שהפרי מהעץ לא ידעה ישירות את הציווי.

שבת שלום ומבורך!

שבוע טוב מיימוני,

הודעה:
את ויכוחנו בנושא הקרבנות, אני ממשיך באשכול "מפגש לימודי".

עוד הערה חשובה בנושא.

"טרם החטא" היה האדם בלתי קשור לישים מסויימים אלא לכלל הווה. משחטא, הוא נקשר, כי הלא זהו החטא.
משנקשר יש לו "נגיעות" לשמור על מה שהוא קשור אליו ומפחד לאבדו. נמצאים רצונותיו "דפקטיביים" דהיינו פחד מחיסרון. אבל קודם לכן שהיה משוחרר לגמרי היה רצונו חפשי מהתקשרויות ועוקב את שכלו לתוספת טוב מאהבה טהורה "אפקטיבית"!
Affective versus Deffective love

תוקן על ידי - ווטו1 - 6/11/2002 4:29:44 PM

ןןטו,
את אין רנד קראתי בגיל 13. עד כמה שזכור לי לא מלמדים אותה בחוג לפילוסופיה (ומהסיבות הנכונות).
(שלא לדבר על כך שהיא עצמה לא יכלה לחיות לפי הפילוסופיה שלה, ועל כך שכתיבת רומן מנוגדת לתזה השכלית שהיא מעלה בכתביה.)

לפי השכל -- התנועה לא אפשרית (ראה פרמנידס/זינון).


מה שאני יודעת זה שהעולם מורכב וקסום יותר ממה שהשכל שלנו יכול להשיג ולהבין.
ואל תעלב, אבל אני לא רואה את עצמי מתדיינת עם מי שיוצא מנקודת מבט שכלית.
אין לי מה להוכיח לעצמי או לאחרים.
והמבין יבין.

עוד הערה!

שוני המנטאליות שנגרם מעץ הדעת הוא, שאחר ה'חטא' נהייתה נקודת המוצא של מודעות האדם עיוותיו ורצונותיו וכשהעמידו לפניו את העובדה שזה לא מתאים לאמת, תשובתו בצידו "אין אמת" הכל יחסית. יחסית למה? יחסית למה ש'בא לי'.

מירנדה,

קיצרת!

האם הבנתי נכון שאת מתדיינת עם מי שנקודת המוצא שלו היא לא-שכלית? אז באמצעות מה אתם מתדיינים? השמעת קולותיהם של אחרים? ואחרים אלו מניין קולותיהם מהג'ונגל או משכל יד שניה של מישהו אחר? ובכן מיהו ג'ון גאלט?

ווטו,
ראשית הרשה לי להתיחס להודעה האישית שלך:
זה שאתה חושב שאני יכולה להיות אמא שלך זו מחמאה עצומה לעצמך!

ולדברים עצמם:
אתה מנסה להגיד לי שלהתדיין על סיפור כמו עץ הדעת הוא לצאת מנקודת מבט שכלית?????????
סליחה, יש כאן משהו שאני לא מבינה. אתה בטח לא רציני. נכון?

השכל הוא כלי נפלא ונהדר, אבל כל דיון שכלי יוצא מנקודת הנחה -- הנחת יסוד שאיננה שכלית.

השכל הוא כלי. אבל לנסות להבין את העולם באמצעותו בלבד מצחיק אותי.
תסביר לי באמצעות השכל את התו דו, את הצבע הכחול.
בעיסוקי, הצד המדעי/טכני/עובדתי מוכר לי לחלוטין. הוא עוגן, משענת, דרך אבל לעולם לא יכול לבד לבאר/לנגוע במהות.
לסיום, כידוע מילותיו של אדם קצובות לו....
לעיתים עדיף לשתוק.

מירנדה,

אם הבנתי את וטו,
למרות שאיני מסכים איתו בהכרח בנקודה זו,
יש דברים שהשכל משיג מתוך התבוננות בעצמו, לא מתוך התבוננות בעולם, שזו אמנם דרך רכישת הידע המדעי ורוב אם לא כל הידע שלנו בכלל.
השכל מפתח מתוך עצמו את מושג המציאות.
מתוך מושג המציאות ניתן לפתח הלאה את מושג המציאות הכללית וההכרחית. לפי שיטת וטו, שהולך בעקבות פילוסופים מכובדים כמו דקרט ושפינוזה, המציאות ההכרחית הזו מביאה אותנו אל מושג האלקים.
מושג זה אינו ריק ועקר, למרות שהוא לכאורה חסר תוכן. הוא חסר תוכן וגם העשיר ביותר, מפני שהוא מכוון כלפי המציאות באשר היא מציאות.
הרעיון זה גם מלמד אותנו אתיקה. איך להשתמש בקיומנו כדי להגשים את המציאות שלנו.

(וטו, הבנתי אותך?)

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תודה מירנדה,

כנראה שאנו משמשים במלה שכל בצורה שונה. בעוד את מתכוונת לתהליך התבונה החישובי שלא שייך על צבע הכחול ש"הוא הוא", אני מתכוין להשתכלות הישירה במציאות הכוללת גם מושג פשוט כמו כחול.

מכיון שאת מאשרת את ההנחה שאת יכולה להיות אמי, לא תיחשב לי לטירחה להעתיק עבורך את שנכתב בעמוד השני של אשכול 'הזיקה בין שכל למוסר', כדי להבהיר את משמעות המלה 'שכל'.

"'סכל' הוא המצמצם את הסתכלותו ליש מוחשי מורכב מצומצם [הסמ"ך אות סגורה וראה אשכול 'חטא עץ הדעת']. 'שכל' לעומתו מרחיב את השתכלותו במבט מופשט כללי הכולל את כל הישים [השי"ן אות פתוחה]".


מיימוני, בעקבות הודעתך אני מוסיף.

לא נראה שהובנתי בדיוק.
אין "התבוננות השכל בעצמו" או "מתוך עצמו" בנתק מהמציאות. "אני" רק מורה על "לקט" כלל ידיעתי שהיא חלק מהמציאות [ליתר דיוק הווה]. על זה נסוב אשכולו של אורבערפל 'מטאפיזיקה ואפיסטמולוגיה'. בתגובתי של השעה 0:04 טרחתי ללבן את הנושא שהוא מאד עקרוני וצריך להיות מובן מאליו לאחר העמקה ודווקא דלא כמשמעות דיקרט.

תוקן על ידי - ווטו1 - 6/14/2002 8:45:56 AM