|
|
| נשלח ב-15/6/2002 22:21 |
 |
| |
מירנדה,
ציורך נפלא! האם הכוונה שהיה אמור להיות הרמוניה במציאות ופרי עץ הדעת ערער את ההרמוניה הזו?
מה התכוונת במשפטך: 'אמהות אינה חטא'?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 11:10 |
|
| |
תודה, היה כיף לעשות את העבודה הזאת במחשב.
תפיסת העולם המוצגת בתמונה מרמזת לכך שפרי עץ הדעת עצמו אינו חטא, אלא, שבמובן מסוים זו למעשה מתנה. מתנה, שצריך לעבוד קשה מאוד להנות ממה שהיא מעניקה.
אבל זו מתנת החיים כמו שאת ואני מכירות אותם.
בחיים האנושיים שלנו יש טוב ורע. האם הם רעים? זה תלוי איך מסתכלים. אפשר לבחור לראות את היפה והטוב.
בבחירה שכזאת יש מעין הצהרה לעולם ולבוראו: על אמונה בחיים, בעולם שאנו נמצאות בו. אמונה שהעולם מכוון לתכלית גבוהה יותר ולטוב.
עצם קיומו של הרע בנו ובסובבים אותנו - כאפשרות, מאפשר לנו לעשות תיקון.
ואכן, האמונה היהודית מבוססת על ראיית העולם כסיפור עם תכלית ותוכן של הליכה לטוב.
כאשר אנו לומדים את ההבדל בין טוב ורע, ויכולים להבחין ביניהם ולבחור בטוב, אנו מזככים ומאירים קצת את עצמנו וקצת את העולם ומקדמים את הסיפור. ולמרות שקימים אלו שפועלים כנגד הסיפור ובוחרים ברע -- התכלית הגדולה של הדברים לפי הסיפור היא הגאולה.
בנוסף, תהליך המיון הפנימי שלנו שבו אנו מגדירים לעצמנו את הטוב והרע, יכול להתממש בזכות חופש הבחירה שלנו -- המאפשר לנו להגדיר את עצמנו בתוך העולם.
יש לנו יכולת לברוא את העולם שלנו בדרך בו אנחנו רואים אותו.
***
לגבי האמהות, ווטו העיר לי שאני יכולה להיות אמא שלו, כאילו יש באמהות איזה שהוא גנאי או עלבון מרומז. אני מצאתי את ההערה מרתקת בקונטקסט של הסיפור, מאחר שאנחנו נושאים את משא החטא בעיקר ברגשות אשם שמופנים כלפי האשה. – אותה אם הקדומה, שאפשרה את החיים, על שלל האפשרויות שהם טומנים בחיקם.
בתמונה, התפוח ממוקם גבוהה, קשה להשגה, אך קורץ, כמו מאיר איזו דרך.
מי יתן, ותהיה בנו החוטאים, מספיק דעת כדי לעשות את מלאכת התיקון שמוטלת על הדור שלנו לקידום הסיפור.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 11:18 |
|
| |
מירנדה,
חן חן על עצם הציור ועל משמעותו.
אני מתנצל על הגרימה ומצטער על אי ההבנה את הערתי ש"היית יכולה להיות אמא שלי".
אחרי שכתבת שקראת את איין רנד בגיל 13 הסקתי שייתכן ואת מבוגרת ממני. לא התכוונתי לשום עלבון, אלא אדרבה. כתבתי את זה כעילה להוכיח שעלי לכבד יותר את דברייך.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 12:26 |
|
| |
בהחלט ציור יפה ומרהיב!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2002 00:09 |
|
| |
הארה והערה נוספת להבנה ברורה יותר של הנושא.
הקריטריונים לבחירת האדם הם שניים. האחד המציאות ה"חיצונית" בו יש לו כבר קנה מידה [ההולך ומשתפר] למדידת מה מתאים יותר ומה מתאים פחות. כאשר בחירת הנכון המתאים יותר ברורה וגם מהנה או שאינה דורשת שום מאמץ, אז אין לאדם קונפליקט והוא בוחר בנכון.
הבעיה היא כאשר יש מאמץ, אי נוחות וכדומה שלזה אין לאדם קריטריון המנתח והמפריד ליחידות נמדדות. אין לזרימת ההנאה של טעם, ריח וכו' קנה מידה לקבוע את ערכה. לכן המוסרי לאדם הוא לא להתחשב בקריטריון של המאמץ וההנאה, אלא בקריטריון החיצוני בו יש לו קנה מידה ולוותר על ערך אי המאמץ שהצבתו כערך האחרון. [לעומת זאת למען הנאת זולתו הוא יחמיר.]
קריטריון המציאות ה"חיצונית" לו יש קנה מידה למה יותר נכון ומה פחות, הוא הנקרא משום כך 'אמת ושקר'. לעומת זאת, קריטריון הנוחות לו עדיין אין קנה מידה אובייקטיבי אלא רגשות סובייקטיביים, הוא הנקרא אך טוב ורע.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2002 01:00 |
|
| |
ווטו1
מה קורה כשבמציאות החיצונית יש שני נושאיי בחירה, שאין לנו כלפיהם אמת מידה אוביקטיבית?
אעיד על עצמי שרוב בחירותי (אם לא כולן), כאשר אין הדבר ברור כאמת ושקר, הן בחירות סוביקטיביות. התוכל להמצא נחמה לנפשי?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2002 01:13 |
|
| |
לילה טוב בוקר,
הפתרון הוא הלימוד. הלימוד המנתח, דן ומפענח מוסיף אובייקטיביות בכך שהוא מציב כל ערך על דרגה כלשהיא ולא זרימה שלא ניתן לדעת לשלוט עליה. זה תהליך התפתחות האדם שככל שהוא קולע לאמת ואוחז בה בצורה מדויקת באמצעות מילים או אינטואיציה ברורה, אז אין דרך חזור. התקווה היא שבעתיד יוכל האדם ללמוד גם תחושות זורמות כמו הטעם וכו' כך שתהיה אחידות בין טוב ורע לאמת ושקר.
בשם האריז"ל נאמר שאם אדם הראשון היה מחכה לכניסת השבת הוא כבר היה ראוי לאכול מעץ הדעת. כאשר האדם יגיע לכושר ניתוח ושפיטת כל המזדמן לפניו במדוייק, הרי הוא יהיה השליט ולא תהיה בעיה של 'טוב ורע'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2002 23:18 |
|
| |
מירנדה,
אין משמעות לשאלות למה יש לאדם אפשרות בחירה בין טוב ורע? ו/או למה יש רע בעולם? לשאול זאת זה כמו לשאול למה יש עצים? אין אנו יודעים את התשובה, אנחנו יכולים להסביר שהעצים מספקים חמצן, אך הסבר זה אינו מספק את הסבר היותם, הם פשוט קימים ולנו נותר אלא לחוקרם ולהשתמש בהם. כך גם לגבי אפשרות הבחירה והמצאות הרע (היכולת לבחור ברע), לנו נותר לבחון מה אנו למדים מכך שישנה הבחירה ולמה זה מחיב אותנו. הרמח"ל ב"דעת תבונות" מסביר (תרגום אישי) שמהות השם היא להיטיב "הטוב והמיטיב" ואנו שואפים להדמות להשם, אך כדי שלא נהיה אוכלי חינם – "נהמא דכיסופא" נתנה לנו הבחירה. הרי השם יכול היה לברא אותנו כמשיגים את הטוב ללא עמל, אך אנו יודעים שעמל מקנה שייכות, ולכן נברא הרע שיהיה לנו אפשרות לבחור בטוב מתוך עבודה ואז נרגיש כראויים לשכר. שאם לא הייתה לנו את בושת לחם חינם אזי לא היינו מעריכים את הטוב ולא היינו מסוגלים להדמות להשם שהוא מייטיב עם ברואיו.
עוד נקודה,
למחזיקים בידע יש אחריות על כתפם. מצד אחד, הם מחויבים לידע את האחרים, ומאידך הם צריכים להיות פקחים במסירת הידע. בפרקי אבות (פרק ראשון משנה י"א) "אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם! שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו- ונמצא שם שמים מתחלל".
ראה לי שהסיבה לכך שישנם אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם ידע אמיתי חדש, היא שמסרו להם ידע כוזב והם לא חקרו למהותו ואמצו אותו. מצב מעוות זה דורש מאיתנו זהירות בהעברת הידע ובאותו זמן מחויבות להשמיעו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2002 13:30 |
|
| |
ינטל,
תאורית הרמח"ל על "רצון הטוב להיטיב" באה ליישב את שאלת ה"אי צדק" לכאורה של המצאות הרע, כמו עניין הגלגולים והעולם הבא. לא שאני בא להכחישם כתאוריות לא נכונות [ראה דברי אקדמאי באשכול המשיח], אלא להדגיש את מטרתם. אך רעיונו של הרמח"ל יש בו בעיה כאילו לא היה יכול להיטיב חיובית? זה נשמע כמי שבונה בית חולים ופוצע אנשים כדי שיוכל לעשות חסד!
אל תשיבני ממאמר: "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים", שם הענין הוא חינוכי. על האדם ראוי לשבח ולהודות על כל נשימה ונשימה וצדיקים לפעמים 'שוכחים' אז הקב"ה מזכיר להם על ידי צביטה קטנה.
עדיף לקבל 'גזירה היא מלפניי' וזהו ולא לשעבד את האלוקים לקריטריון של "טוב" שאנו מכירים. ואם איננו מכירים מה זה הטוב השלם אז מה עוזר שמספרים לנו שהאלוקים חותר לטוב ההוא, הלא זו מלה ריקה מתוכן אם איננו מכירים את משמעותה!
מירנדה,
כך הוא האדם שעם כל הרוע שקורה אצל אחרים הוא לא מתעורר מספיק לחפש טוב מעבר לקריטריונו הישן של טוב ורע. רק כאשר הרע נמצא קרוב אליו, אז הוא מתעורר כמו שכתבו בעלי המוסר שהיסורים באים לייאש את האדם מהתקשרויותיו בעולם הזה, כאשר הוא מגיע למסקנה שטובם של התקשרויותיו לא ייטיבו לו כפי שחשב.
הנושא ששניכם עוררתם, שדרושה מוכנות להסתגל לדעות חדשות, נידון באשכול מעלת העקשנות!
תוקן על ידי - ווטו1 - 6/21/2002 1:42:21 PM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2002 00:07 |
|
| |
ינטל
הדברים שהבאת מתוך הרמח"ל הם כה חשובים עד שהם ראויים לאשכול עצמאי, לפי דעתי.
אותו רעיון שהבאת מופיע בתחילת "דרך ה'", ושם הרמח"ל משתמש בו כבסיס להסבר הבריאה כולה וההיסטוריה האנושית.
אני מצטרף לווטו בביקורת על הרמח"ל, ולא רק מהטעם שלו.
בעיני, אין ספק שהרמח"ל תפס משהו יסודי מאד בפסיכולוגיה האנושית, משהו אקזיסטנציאליסטי. האדם רוצה לעשות טוב, ומה שהוא מתאמץ בו הוא בנין עצמי.
כמו שאומר ווטו, האם אנו יכולים לייחס תכליות לקב"ה?
ועוד, לבוא ולומר שנסיונות האדם הם מטרת כל הבריאה...
האם האדם הוא באמת מטרת הבריאה? נזר הבריאה?
האם אין אנו מחשיבים את עצמנו יותר מדי?
בדברי חז"ל אנו מוצאים את שני הכיוונים, אבל כמו שכתבתי באשכולות אחרים, אני מציע לראות בכך לא קביעות אונטולוגיות, אלא עצות פסיכולוגיות איך כדאי לאדם לראות את עצמו כדי שיוכל להתקדם ולחזק את עצמו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2002 12:14 |
|
| |
האם האדם הוא מטרת הבריאה?
· אנו מחויבים להתבונן ולהשתכל (הסתכלות שכלית) בעולם מסביבנו, השתכלות זו מוכיחה את חכמת ואחדות הבריאה או בשפת ווטו "ההוויה" ואת עצם היות האדם מרומם מכל שאר הברואים (יכולת שכלית, בחירה דיבור.... נראה לי מובן). אם נבחן את האלטרנטיבה (ההפוכה מהשתכלות אולי נקרא להסכלות נדמה לי שכבר הוזכר באחד מן האשכולות) שהאדם הוא חלק שווה בבריאה בדיוק כמו אבן, עץ או חתול נמצא שדרך זו מובילה בהכרח לגישה החומרנית שאין בעולם היררכיה (אין דרגות בברואים). אז היינו רואים בנבראים כאמצעי עזר בלבד להשגת צרכי הגוף ואז לא היה קיים מושג הערכים והכל היה לגיטימי. בהשתכלות אנו מבינים שנתן לנו היכולת להתעלות בהבנת המציאות וראית האחדות. ראיה זאת מובילה אותנו להכרה שהאדם הוא נזר הבריאה ושהוא חייב ללמוד מכל שאר הנבראים, ולא לראות בהם אמצעי להשגת צרכי הגוף בלבד, אלא מנוף בהבנתו את העולם ועלית מדרגה במוסריותנו. (נלמד מ"חובות הלבבות")
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2002 13:21 |
|
| |
הי ינטל,
אהבתי את תגובתך לדברים של מיימוני. כמו גם את השאלה שהוא הציג.
כשאנו תופסים את העולם כמורכב מרובדים רובדים ניתן להגיד שהאדם הוא נזר הבריאה ובו בזמן הוא שווה לכל דבר אחר.
מצד אחד נראה כי אנו חלק מסיפור עם מטרה, הכוח שיש לנו הוא בראיה של החיים האנושיים כבעלי משמעות, בפיענוח הסודות שסביבנו. ביצירת חברה שמושתת על ערכים. יצרנו עולם עם סדר חברתי ועם משמעות.
מצד שני, רק מתוך צניעות (ולא מדומה), מתוך הקשבה (ולא מתוך דיבור כופה), מתוך מתן אהבה וכבוד לכול מה שסביבנו, אנו מתקרבים לדרגה שבה האמונה הופכת מתאוריה למשהו שמתקיים מעבר לכך.
לגבי שאלת קיום הרע - הרע קיים בעולם ולפיכך מציב שאלות פרקטיות כגון כיצד נתיחס אליו? כיצד נתמודד בפגישה איתו? כיצד יתמודד צדיק עם הרע? ויותר חשוב, כיצד יתמודד מי שאינו צדיק, אלא בן אדם שיש בו גם רע ואשר מכוון לטוב בפגישה שלו עם הרע?
לדעתי יש להכיר ברע כרע. אבל לא להיבהל מכך. לא לתת לרע לחסל את האהבה שבנו. לא להכנע לו. להכניע אותו. נדמה לי שבזוהר כתוב שאת השטן מכניעים עם מתנות.
מבחינה אישית, הסיפור של עץ הדעת, אינו קיים רק בתורה או כמיתוס או משהו מהעבר. זה משהו שאני ולדעתי כולם חיים גם אם בצורה מטפורית.
בטוב תהיו,
|
|
|
|
|
|
