עץ הדעת

יהוא,

לאחר הודעתך שמתי לב שהתחזיתי כ"שר המסכים", אני מתנצל. לא לזאת היתה כוונתי. אם תקרא את הודעותיי לאורך כל האשכול, תסיק שהשתדלתי להעביר את המסר שבדבריך ולא הייתי בטוח אם המסר עובר לקוראים. כאשר קראתי אותו בדבריך שמחתי והתבטאתי בכוונה לומר שאני שמח ששנינו כיוונו לאותה הנקודה מסגנונות שונים.

מיימוני
מעולם לא ציירתי דמות של אדם דתי
מהסיבה שאין אבטיפוס
העולם הדתי והחרדי עשיר בזרמים שונים , בעלי איפיונים יחודים.
כנ"ל לגבי המגזר החילוני, שגם אותו אי אפשר לאפיין באב טיפוס מסוים.
מה שניסיתי לאמר, ואולי נכשלתי בהסבר
שגם אם הדתיים בודקים ומתפתחים
גמישות הגבולות שלהם די נוקשה.
ברגע שיפרו גבולות מוסכמים , מיד יזהו אותם ויקראו אותם לסדר.
מדובר גם על גבולות חיצונים כמו לבוש, אוכל, מקווה וכד'
וגם גבולות פנימים, נפשים,
מערכת האמונה הדתית, נובעת ראשית מחינוך בבית,
ולאחר מכן קבלה והמשך אמונה,
כמה מכם קיבלו את האמונה אחרי שבדקו אותה ובדקו את החיים ללא האמונה החרדית המוגדרת על ידכם?
אתם בקיאים ממני בסנקציות כנגד בוגרים שמנסים לטעום מהעולם כזה.
אדם שהיה בשני הצדדים והחליט להיות חרדי, זה אדם שמבחינתי בדק את הגבולות, והגיע להשלמה שאלו הם חייו
זה בעיני אדם מאמין
אבל מערכת הפיקוח החברתי של הממסד הדתי עובדת כל הזמן
עינו של האח הגדול פקוחה
זה אומנם מבטיח הליכה בתלם המצופה, ואולי סטיה חברתית מועטת יותר, אך היכולת האמיתית של הבדיקה, מהי האמת לוקה בחסר מבחינתי
ולכך התכוונתי
אבל אני מניחה שזהו ויכוח של שני תפיסות עולם
האמונה באדם עצמו, ביכולות הנפשיים והאישים שלו להתגבר על קשיים, מכשולים ופיתויים
היכולת שלו, כל אחד יחסית לעצמו להיות במסע לתוך עצמו ועם עצמו.

ווטו, אל דאגה ,הרושם הנכון התקבל.

לגבי החלוקה של אפי בעמוד הקודם, בין העולם המערבי -עץ הדעת הטכנולוגי- והעולם המזרחי -עץ החיים המוסרי- יש להעיר שהעולם המזרחי אמור לכלול רק את הבודהיסטים והתאואיסטים, שמחזיקים בצורה מעשית בפילוסופיה מוסרית.
אך בל נשכח שבעולם המזרחי יש גם את סאדאם חוסיין ודומיו.
ניתן להשתמש בחלוקה אחרת שאולי הוזכרה כבר בפורום.
זו בין שם, יפת וחם.
שם, מקביל למוסריות המזרחית ואכן ישנם האומרים שעמי המזרח, הם מבני שם ואפילו מבני אברהם שנולדו מקטורה.
יפת, מקביל לעולם המערבי.
חם, מקביל לפרימיטיבים העושים שמות, אם ניתן להם להשתמש במכשירי טכנולוגיה מפותחת.
גם לתת אינטרנט לפונדמנטליסטיים פרימיטיבים, יש את הבעיה שיש במתן פצצת אטום בידי סאדאם.

הרב הירש ז"ל במאמר על חנוכה, מצביע שהרעיון של 'שם, חם ויפת', מעוגן בשמותיהם.

'שם' הוא העומד על שמם של דברים, דהיינו על המשמעות המדוייקת של האמת.
'חם' הוא ההיפך הלהוט על מה ש'חם' ולא איכפת לו מהאמת.
'יפת' איכפת לו מהיופי כולל היופי של האמת. לכן הוא לא ילך על מה ש'חם', סתם ככה בגסות. הוא יעגן את זה בתיאוריות יפות, כפי שאנו עדים לגבי השחיתויות של העולם המערבי.

ובכן, קטונתי מכל הכותבים ומכל האמת העולה ופורצת מכתביהם המלומדים, אך ברצוני להאיר זוית נוספת בחטא עץ הדעת.
לדעתי, המשמעות היא חטא "הסקרנות ללא גבולות". לדעת גם מה שעדיף אולי שלא לדעת. להגיע למחוזות שמעבר לגבול.
האם מישהו מאיתנו התנסה פעם ברצון ללמוד איזשהו דבר שציפור קטנה לחשה לו שאולי לא כדאי להכנס לזה? זה חטא עץ הדעת! ההתפכחות כואבת, ואין דרך חזרה. רק דרך העבודה בזיעת אפים, תוך קצירת קוצים ודרדרים בדרך. אדם וחוה בחרו בדרך הזו. ולכן, אי אפשר לתת להם לחזור אל התמימות שלפני הידע, וללכת בדרך האחרת, בדרך עץ החיים.
האם מי מאתנו שבסופו של דבר למד את אשר למד, חש בהתפכחות הזו? התחושה שעד עכשיו הייתי תמים ומצומצם, והנה נפתחה בפני ארץ הדעת? אותה תחושה נחלת אדם הראשון עם טעימת פרי עץ הדעת? ובמבט לאחור, מה איבדנו? האם היה כדאי? ואולי נצטרך למסע ארוך, רצוף דם יזע ודמעות, קוצים ודרדרים, כדי להגיע אל מקומנו הראשון, אך שלמים יותר. יודעים יותר. מבינים יותר. ותמימים פחות?



תוקן על ידי - אצת_ים - 8/25/2002 3:34:21 AM

אצת ים
ברוכה הבאה, והבאת רעיון גדול איתך.

הענקת לנו ניסוח יפהפה לרעיון חשוב. ידיעה היא תהליך בלתי הפיך, ויש לו מחיר.
אבל כבר אמר סוקרטס שמוטב להיות סוקרטס עצוב מאשר פרה מאושרת.

עוררת בדבריך נושא שלא נידון למעשה אצלנו. האם יש ידיעות אסורות? שיטת וטו היא שאין כאלו. חטא עץ הדעת לא היה בידיעה כשהיא לעצמה, אלא בידיעה חלקית ומטעה. כלומר, בטעות ולא באמת או בהשגת האמת.
אמנם, כלל ידוע הוא בפסיכולוגיה שחשיפה מוקדמת מדי של אדם לאמת שכבדה מדי עבורו רק תזיק לו.

מצד שני, המסלול שציירת בדבריך - האם באמת הוא שגוי? האם באמת עדיף להישאר תמימים כילד? אולי יש מעלה בייסורי הידיעה, גם אם בסוף הדרך מגיעים לאותו מצב לכאורה שלפני התהליך?

כמובן, השלכת רעיונות כזו היא רק הקדמה לניתוח זהיר של האפשרויות ושל סוגי הידיעה והמחיר שאנו נדרשים לשלם. פתחת נושא, וכדאי להמשיך בו!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואולי,
"על כרחך אתה נוצר (נר דלוק על ראשו ומלאך מלמדו תורה [-מסנן לו יין וצולה לו בשר])
ועל כרחך אתה נולד (בא מלאך ומפסיק על שפתו ושוכח כל מה שלמד [-גירוש מגן עדן])
ועל כרחך אתה חי (וקוץ ודרדר וגו')
ועל כרחך אתה מת (להט החרב המתהפכת)
ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אם יגעת בזעת אפיך, תאכל לחם ותשוב לאכול מעץ הדעת [-חיטה])
המסקנה, הדרך חד סיטרית, ואם רוצים לשוב אל נקודת ההתחלה Welcome to the Via doloroza

והיום עלתה במוחי מחשבה נוספת.
יש שתי דרכים ללמוד, מהספר בצורה מתודית מסודרת (למשל קורס) או מהנסיון (למשל שוליה) ההבדל בין הדרכים הוא שהלומד מהנסיון, לא תמיד צריך להבין את הסיבה לעובדות שלמד להכיר. די לו בעובדות וביכולת לפעול לפיהן. כך ילמד מנסיונו שכדאי לזרוע לפני הגשם וכד'. החסרון הגדול של דרך זו היא המוגבלות בהבנת העקרונות. המעלה היא שבד"כ אין "סברות כרס".
הדרך השניה היא דרך ההגיון. לימוד שיטתי והסקת מסקנות. החסרונות והמעלות הפוכים מדרך הנסיון. בגן העדן התבקש האדם להשאר בגן העדן, לא לדעת יותר מדי, ולהסתמך על נסיונו. אך הוא בחר בעץ הדעת. לאחר שבחר בדרך הזו, שוב אי אפשר לאפשר לו לאכול גם מעץ החיים.
טוב הרעיון עוד לא ממש מגובש אצלי.

מתוך ניסיון להבין את מהות הרוע, ערכתי סקירה קצרה על ההתיחסות לנושא בתקופות קדומות, ואני מקווה שתמצאו את הכתוב רלוונטי לנושא וגם מענין:
התפיסה הניאו-אפלטונית (ניאו-פלטוניזם)
אפלטון חילק למעשה את המציאות לשניים: העולם החומרי בו אנו חיים ועולם האידאות.
האידאות קימות לגבי כל דבר שאנו מכירים כאן בעולמנו, אולם מהותם בעולם האידאות היא מושלמת וכלילת יופי ולכן אומרת אמת וטוב. העולם החומרי הוא העתק מעולם האידאות. עולמנו הוא הטוב שבעולמות האפשריים אולם הוא לוקה בחסר מאחר והוא עשוי מחומר. בניגוד לעולם האידאות, המורכב מתבניות קבועות ונצחיות של הדברים, האדם והעצמים השונים בעולם החומרי נידונים לפגימות וכליון. קיומנו הראשוני לפי אפלטון הוא בעולם האידאות כנפש. הנפש יורדת לעולם כגוף אולם היא משתוקקת לחזור לעולם השלמות של האידאות.
את התורה הניאו-אפלטונית פיתח פלוטינוס והוא ביסס אותה על תורתו של אפלטון. אולם תורתו של פלוטינוס היא מוניסטית. פלוטינוס לקח את רעיון האידאה ויצר ממנו תמונת עולם היררכית. בקצה העליון שלפירמידת היש נמצא האל שהוא הטוב המושלם. מקצה עליון זה נובעים כלפי מטה כוחותיו של האל ויוצרים אגב כך, עולמות אחרים. עולמנו החומרי נמצא בבסיס אותה היררכיה, מקום שם הכוחות האלוהים חלשים ביותר. התפיסה הניאו-אפלטונית רואה בעולם רק את קיום הטוב. החומר שממנו מורכב עולמנו הינו תוצאה של העדר, לכן קיים בחומר חוסר שלמות, שהוא לפי התפיסה הניאו-אפלטונית הרע.
הרע אם כך אינו קיים בפני עצמו, ואינו קיים למעשה כלל. הוא בא לידי ביטוי כתוצאה ממחסור בלבד.
הרעיון הגנוסטי
הכתות הגנוסטיות הושפעו מהתפיסה של הדת הפרסית שחילקה את השליטה בעולם לשתי רשויות של טוב ורע הנלחמות בניהן תדיר ואין רשות אחת מצליחה לגבור על השניה. הכתות הגנוסטיות הושפעו מרעיון הדואליות ואמצו אותו. אולם לפי הדת הגנוסטית אין לשתי הרשויות השונות כוח שווה. העולם שאנו חיים בו נוצר לפי הגנוסטיים עלי 'יוצר בראשית', הוא דמיורגוס, והוא האל הרע. האל הטוב – אלוהי הצדק הינו פסיבי ואינו מתערב בנעשה בעולמנו. זוהי תפיסה שרואה את העולם החומרי שלנו, כעולם שהוא רע במהותו. תפיסה פסימית זו של העולם דומה ההלניסטית של עולם החומר. הרצון של האדם הגנוסטי הוא להשתחרר מהעולם החומרי שהוא בית הכלא של הנשמה העשויה לפי הגנוסטיים בידי אלוהי הצדק והרוצה לחזור אליו.
התיחסות המקרא והתלמוד
הרעיון המרכזי במקרא הוא הרעיון המונותאיסטי של "ה' אחד". יש הבדל תהומי בין תפיסה גנוסטית של שתי רשויות ותפיסה מקראית הרואה בה' שולט על שמיים וארץ כאחד ("קונה שמיים וארץ.") המקרא רואה לכן את שליטתו ואחריותו של אלוהים לקורה על פני הארץ כמוחלטת: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע."
התפיסה המקראית מודה בקיומו של הרע (בניגוד לניאו-אפלטוניזם ולתפיסתו של הרמב"ם). ומאחר ותפיסה זו רואה בה' את האחראי לקיום הרע ניתן לבוא אליו בשאלות וטרוניות כפי שעשה איוב.
ההסבר שנותן המקרא לתופעת קיומו של הרע הינו העמדת האדם בניסיון. האדם שעומד בניסיון מתעלה. האדם שאינו עומד בניסיון נידון לשלטון הרע כעונש המופעל עליו על ידי ה'.
המקרא רואה את המתחבט בספקות ובקרירות כמאפשר ליצר הרע להשפיע ליו ולגרום לו לעשות מעשים רעים. ברגע שלא נותנים ליצר הרע לחדור הוא מאבד שליטה. ברוח זאת מפורש המשפט: "הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ". לפי 'מלא העומר' – אם תטיב את מעיך אז תתנשא למדרגה גבוהה יותר, אך אם לא תטיב את מעשיך הרי דלת החטא פתוחה, לשקוע במצולות הטומאה.
הרע והטוב קיימים לפי המקרא לשם הטוב, אולם יש טובה מתוך טובה ויש טובה מתוך רעה.
ההסבר לפי הרמב"ם
הרמב"ם הושפע מהפילוסופיה הניאו-אפלטונית. גם הוא קושר את קיום הרע להעדר. הרמב"ם שולל את התפיסה הדואליסטית. הוא מתאר מציאות שבראשה כוח אד בדלב. הרע מסובר כהעדר של אותו כוח. ההעדר אינו קיים כיש בפני עצמו, אלא כחסרון בלבד. הדוגמא לכך היא שלא ניתן "לעשות חושך" אלא להפסיק את האור.
את הפסוק מדברי ישעיהו "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע", הוא מסביר על דרך הניגוד – באופן טבעי עם יצירת האור נוצר גם החושך, עם בריאת הטוב האפשרות של הרע. העולם, לפי הרמב"ם נמצא במצב של פשרה: הקיום הוא טוב מיסודו אך מאחר ועשוי מחומר קימת בו חוסר שלמות. הסבל באדם ובקיום הינו לפיכך תוצאה של העדר. אצל האדם מופיע ההעדר בצורת הדימיון וחוסר ההיגיון. האדם הנתון לשליטת של אלו גורם נזק לעצמו ולסביבתו. אילו היה נתון האדם לשליטתו של הרציונל היה הסבל נמנע. הרמב"ם גרס שיש לאדם בחירה חופשית והחכמה היא הדרך לגאולה.
הרמב"ם נוטל מהאדם את התפקיד של נזר הבריאה. לפי הרמב"ם לא נברא העולם למען האדם. כל דבר נברא למען עצמו. ולכן העולם כולו הוא טוב. ההשקפה האגואיסטית והאגוצנטרית של האדם גורמת לשיפוטו המוטעה של האדם את המציאות כרעה. אפילו המוות לכן יכול להשפט כטוב, מאחר והוא מאפשר תחלופת החיים בחיים אחרים.
בעית הרע הקבלה המוקדמת
בקבלה של המאה ה- 13 קיימות שתי דעות עיקריות בקשר למהות הרע:
מקובלי חוג קסטיליה (ביניהם המקובל אבולעפיה) מצאו שיש לרע קיום נפרד מעולם האלוהות למרות שקיומו הראשוני נובע מעולם האלוהות. עולם הרע מוצג כבעל צורה מקבילה לעולם האלוהות (בעל עשר ספירות). לעולם הרע יש השפעה על העולם התחתון שהוא עולמנו ממש כמו שיש לעולם האלוהות. מכאן הקרבה להשפעה גנוסטית דואליסטית.
מקובלי חוג גירונה (ביניהם גם הרמב"ן) מצאו גם כן שלרע יש קיום ממשי, אולם מקורו הישיר הוא באלוהות. לפי חוג גירונה הרע נובע מספירה אחת באלוהות שהיא ספירת הגבורה. מאחר והאדם בנוי בצורה מקבילה לספירות מצוי אצלו יצר הרע במקביל לספירת הגבורה האלוהית. האדם ההולך בדרך הרע מפעיל את הגבורה בצד השמאלי האלוהי.
הרע בזהר
בזהר מציג לפני הקורא תפיסה סמלית ומורכבת ביותר ובה תאור מערכת כוחות הנקראת הסטרא אחרא. הזהר מבין את הרע כמערכת הפועלת בצורה מקבילה למערכת הקדושה. למרות ההשפעה הגנוסטית אין לשייך לזהר עמדה דואלית לחלוטין (מלבד מאמר אחד המתרכז בשלטון כוחות הרע בעולמנו). ניתן למצוא בזהר מגמה דואליסטית רכה, בצד מגמה הרואה ברע כוח משני וטפל לטוב. המגמה הדואליסטית רואה בכוחות הרע כוחות מקבילים לטוב כך שמהתבוננות בהם ניתן להכיר בכוחות הטוב. מגמה זו רואה מלחמה בין הכוחות שסיומה הרצוי הוא ביעור כוחות הרע באחרית הימים. המגמה המשנית רואה ברע חיקוי. אומנם יש הקבלה סימטרית בין כוחות הרע לכוחות הטוב אולם הסטרא אחרא קיים כישות התלויה באלוהים ולכן כוחו משני. דימיונו לקדושה הוא כדימיון הקוף לבני אדם. הרע מקביל לקליפה העוטפת את הטוב. כנחש השומר על אוצר אלוהי. כוחות הסטרא אחרא הם מלאכי החבלה של הקב"ה ופעולתם הרסנית מאחר שמטרתם לעורר יראת חטא. בשעה שהעוונות מתגברים מסיר ה' את פקוחו מכוחות אלו ונותן להם לפעול בחופשי, אולם אין הוא מתיר את הריסת העולם. מטרתו של הסטרא אחרא היא לבחון את האדם ולהעמידו בניסיון וגם לשמש כור זיכוך למטרת עליה בדרגה. המבחן אם כן הוא העמדה בניסיון הקליפות ושמירה על מסירות לאלוהים.


ניתן לראות התיחסויות גרפיות לנושא הרוע והטוב בקישורים הבאים:
http://stage.co.il/Stories/136270
http://stage.co.il/Stories/138721

טוב זהו לשעה אקדמית להיום...
מירנדה

תוקן על ידי - miranda - 8/29/2002 4:45:48 PM

אצת_ים,

כתבת שרעיונך עדיין לא מגובש, אבל הוא נאה להפליא. הוא מזכיר קצת את חלוקת אפי_ברק בעמוד הקודם בין התחכום המערבי והפשטנות המזרחית.

אכן, כדי שהתחכום לא יקלקל את האינטואיציה הישירה על ידי סברות כרס, דרוש שעל כל צעד ושעל של ההשתמשות במילים המנתחות את התחושות והמחשבות, לשוב ולבדוק, איפוה רואים את זה במציאות, כדי שהדיונים לא ייהפכו לאלג'ברה ערטילאית.