עץ הדעת

נפתח אשכול נוסף עם אותו השם ולשם ריכוז נצרפו לכאן.


ההודעה הפותחת היא של ינוקא.


ינוקא:

הסיפור על עץ הדעת הוא מוזר מאד, ואנסה להצביע על מה שנראה לי כקשיים העיקריים:

1. אם ה' לא רצה שאדם יאכל מעץ הדעת, למה הוא נטע את העץ הזה בגן עדן?
2. מדוע לאיים במוות על האדם? האם אין עונשים קלים יותר?
3. איך אפשר לצוות על מי שאין לו דעת? ומה זה "דעת טוב ורע"? מה בין אינטליגנציה סתם לבין "דעת טוב ורע"?
4. האם ה' ידע שהנחש ינסה לפתות את אדם וחווה?
5. איך האכילה השפיעה על האדם? מדוע התוצאה הראשונה היתה שהוא התבייש שהוא עירום?
6. מה ה' תיכנן לעשות עם האדם אילו הוא לא היה אוכל מעץ הדעת?

שאלה 3 נראית לי כמפתח לכל הסיפור.
ברור שלאדם היו שכל והבנה. אבל שכל והבנה כאלו שאינם גורמים לו לחוש בושה על זה שהוא עירום. מדוע? זה יכול לנבוע משני מצבים אפשריים. זה יכול לנבוע מחמת הגדולה שלו, שהוא מבין שאין שום דבר פסול בעירום מחמת עצמו, אלא רק בפירוש שאנו נותנים לו – ואז האכילה מעץ הדעת היא בעצם ירידה (נדמה לי שכך מפרש הרמב"ם במורה נבוכים). מצד שני, זה יכול לנבוע מחמת כך שהוא לא הבין עדיין מה שכל ילד מבין, שלא יפה להיות עירום.
אני חוזר: זה המפתח לפרשה.

נראה לי שאדם הראשון היה ברמה של ילד קטן. כי הרי מיהו זה שאינו מתבייש בעירום שלו? ילד קטן, פעוט, שלא אכפת לו ללכת בלי תחתונים ליד האורחים, וצריך להגיד לו: לך תתלבש, זה לא יפה.
האכילה מעץ הדעת מסמלת אם כך את תהליך ההתבגרות, רכישת הדעת. זו התשובה לשאלה 5.

מכאן הגעתי לרעיון נוסף, תשובה מקורית מאד לשאלה 2.
האדם לא נענש במוות על האכילה. מה שהאכילה עשתה לו הוא להביא אותו למצב שבו הוא החכים והבין שסוף האדם למות.
השינוי שחל באדם מקביל לשינוי שחל בילד כשהוא גדל, ומבין שבעצם הזמן חולף, והוא ומשפחתו משתנים. שהוא יגדל, והוריו יגדלו, ואחר כך הוא יהיה בוגר והם ימותו. ואז יגיע תורו.
הילד הפעוט מבין בשלב כלשהו שהוא גדל. הרי הוא בן שנתיים, ושלוש, וארבע, וחמש. ועושים לו יום הולדת כל שנה. אבל אם היינו מסוגלים לנהל איתו שיחה של ממש, הוא היה אומר שהוא יגדל, ותמיד תמיד יהיה אצל אבא ואמא. (זה לפחות הנסיון שלי מהילדים של אחותי, ונדמה לי שזה היה כך גם אצלי, כשהייתי קטן, אבל איך אפשר לזכור?).

לפי זה, מה שה' הזהיר את האדם מפניו, הוא שאם הוא יאכל מעץ הדעת, הוא פתאום יבין שהוא ימות. הוא יצטרך פתאום להתמודד עם פחד המוות. אפשרות אחרת לפרש היא שלא היה ניתן להגיד זאת לאדם, ולכן ה' אמר לו שאז הוא ימות. אבל הכוונה היתה כפי שכתבתי.

לפי זה, התשובה לשאלות 6 ו1 היא שה' רצה לחסוך מאדם את יסורי המודעות העצמית לסופיותו.

בנוגע לשאלה 4, אין לי ממש תשובה על זה. כמובן, אנו יודעים שה' יודע הכל, אבל האם זו הנחת היסוד של הסיפור? בכל אופן, אני רואה שני כיוונים ושתי תשובות אפשריות:

א. ה' תיכנן שהאדם יתבגר וילמד על סופיותו, יגיע למצב של דעת טוב ורע, אבל באופן אחר, בריא יותר.
ב. אולי ה' רצה שהנחש יפתה את האדם. כי כל אדם חייב להתבגר פעם ולעמוד מול ייסורי החיים. אלא שהוא ריחם על האדם, כמו שאב מרחם לפעמים על בנו ומנסה לחסוך ממנו התמודדויות, והנחש אילץ את האדם להגיע למצב הזה של התבגרות, והוא כאילו הוכיח לאלקים שהאדם מסוגל כבר לעמוד מול המציאות.
ואולי האפשרות השניה היא כבר פרשנות מודרנית מדי לסיפור?

שאלה שלא ברורה לי בכלל היא בנוגע לסופיות האדם.
מלשון הסיפור בפרשה נראה שהחיים נגמרים בעולם הזה. מעפר באת ואל עפר תשוב. זהו זה. "ויפח באפיו נשמת חיים" איננה הנשמה – SOUL – אלא נשימה. היכולת לנשום. שמסמלת את המעבר ממצב של גולם אדמה למצב של נפש חיה. ברגע שהנשימה נעלמת, אין חיים. אין כלום. רק גוף שישוב לעפרו.
אבל מההמשך נראה שיש אפשרות לחיי נצח. ה' הציב שמירה בשער גן העדן כדי שהאדם לא יוכל לאכול מעץ החיים. מדוע? לפי הפרשנות שלי, ה' רצה שהאדם יתבגר. שיבין שהוא סופי. אבל יש גם אפשרות של חיי נצח, אז למה לשלול זאת ממנו?

ואולי כל הפרשנות שלי לא נכונה? סוף סוף, אני לומד את הפרשה לבד, בלי רש"י, בלי מדרשים, בקריאה עצמאית לגמרי.

(תודה למיימוני על העידוד, וכמובן על העמל וההשקעה לעזור לסדר את כל מה שכתבתי).

zachiz:

כל הכבוד שאתה מנסה ללמוד את הפרשה לבד. אני ישבתי עליה היום יותר מארבע שעות, וניסיתי להבין לבד פסוק פסוק. אני כבר עושה זאת במשך 16 שנה ובכל פעם מגלה שאלות ותשובות חדשות כאילו זו הפעם הראשונה שאני קורא את הטקסט.

ראשית התייחס בקצרה לשאלת חיי הנצח בסוף הודעתך. הפנה אותך לפסוק "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".

עכשיו לגוף ההודעה:
אכן נראה שהאדם היה חסר דעת בין טוב ורע. השאלה היא מה זה טוב. לענ"ד, טוב זה מיצוי התכלית של הדבר. בקבוק שתיה מזכוכית הינו טוב כאשר הוא משמש אותי לאגירת נוזלים לשתיה. אם הוא שבור, הוא כבר לא יהיה בקבוק שתיה טוב, אם כי הוא יכול להיות סכין טובה.
כך שמעשים טובים או אדם טוב, מוגדרים על-פי מילוי התכלית שלהם, שמן הסתם היא קשורה לתכלית שלשמה נברא העולם. האדם הראשון לא ידע מה היא התכלית, אז כיצד יכל להבדיל בין טוב ורע. שהרי אם היה יודע להבדיל בין טוב ורע לא היתה בידו הבחירה החופשית ולא היה חוטא. משמע שלא ידע בין טוב ורע, וגם לאחר אכילת הפרי לא ידע זאת.
אין זה אומר שלא היה ביכולתו לברר זאת. מה ידע האדם הראשון?
הוא ידע שה' בראו ונתן לו שתי מצוות. לעבדה - מכל עץ הגן אכל תאכל, ולשמרה - מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

היה על האדם לבטוח בה' שהוא בוראו והוא יודע מה טוב ורע, ולכן מצוותיו הם ללא ספק דבר טוב. היה עליו לקיים מצוותיו ללא התחשבות בדעתו שלו וללא תלות בכך האם הוא - האדם מצליח להבין למה זה טוב. כל עניינו של האדם הראשון בגן עדן היה מבחן אמונה , כלומר מבחן בטחון בה'. האדם חשב שטוב יותר יהיה לו אם הוא יוכל גם הוא להשיג דעת בין טוב ורע ולהיות כמו אלהים. אז הוא יוכל גם להפלפל עם האלהים בענייני הלכה ובכך לקחת אוטונומיה לעצמו בקיום המצוות, ואף להיות סלקטיבי בהם.

אכילת הפרי מביאה ליכולת מוגברת להבחנה בין טוב ורע, ולכן אם האדם יחיה חיי נצח הוא בסופו של דבר יגיע לזה. משום כך ה' אמר "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם".
עץ הדעת הינו טוב ורע מפני שידיעה זו מביאה לעשיית הטוב, ורע מפני שידיעה זו מצמצמת את הבחירה החופשית, ואז למעשה לא ניתן לעשות טוב.
לענ"ד השגת הידיעה של טוב ורע הינו תכלית האדם, אם כי עליו לעמול רבות כדי להשיג זאת. האדם חיפש קיצור דרך לכך, מפני שעניינו היה לא עשיית טוב, אלא כיצד להשיג טוב לעצמו.

תהליך הבריאה הינו תהליך של הבדלות. המהר"ל מפראג מפרש "ויהי ערב ויהי בקר" כתהליך של מעבר ממצב מעורפל של עירוב למצב ברור ומבוקר. נראה שסיפור גן עדן הוא גם חלק מתהליך הבריאה, כאשר אנו עדיין מצויים בעיצומו של תהליך זה שמטרתו לעשות בירור בין טוב ורע.

הפנחסית:

ינוקא

נהניתי מהפירוש החדשני שלך. יש בו מהעומק הפסיכולוגי של תובנה של המפגש של האדם עם עצמו, עם האיסור ועם ההוויה של היקום. כלומר, שהוא קיים, ושהוא ימות.

בכל אופן, אני רוצה להציע תשובות אחרות לשאלותיך:

א. למה ה' נטע את העץ - כדי שהאדם ילמד שיש מקום שלשם אסור לגשת. שידע שיש גבול. כי זה כל האדם. האדם בפנימיותו שואף לפרוץ, ליצור, לכבוש, להקיף את העולם. הקב"ה רצה ללמדו שיש דברים מותרים ויש אסורים. וזו כל עבודת האדם, לשמור על הגבול בין מותר לאסור.

ב. למה עונש מוות? כי זו השפה היחידה שהאדם יכול היה להבין. להיות או לחדול. האדם לא היה קיים. פתאום היה קיים. האדם לא הכיר מציאויות אחרות שבהן ניתן היה ליצור עונש.

ג. אין לי תשובה.

ד. האם ה' ידע? - למאי נפקא מינה? זה לא משנה.

ה. מדוע האכילה השפיעה כפי שהשפיעה? שבירת הגבול גורמת למודעות של חטא, ומודעות של שבירת מוסכמות, ותחושה של אי נוחות. האדם הופך למודע יותר למוות, וממילא גם לגופו.
לכל נושא ההתבגרות וההתגברות יש מחיר כואב של ניתוק מהעבר. אמנם יש תקוות חדשות ואופקים חדשים, אבל עדיין ההיפרדות מהעבר כואבת. וגם כאן, כשהאדם קיבל מודעות חדשה, נותר פחד. האדם מרגיש ריק ועירום ממה שהיה לו.

ו. מה היה קורה אילו האדם לא היה אוכל מעץ הדעת? מה היה קורה אילו לסבתא היו גלגלים?

ינוקא,

לגבי השאלה הראשונה, שים לב שדווקא לא כתוב שעץ הדעת היה בתוך הגן: "וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע" וגם: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ"

מהפסוקים הללו נראה שעץ הדעת היה מחוץ לגן, ושהאדם היה צריך לחרוג מטבעו [היינו, לצאת מהגן] כדי לאכול ממנו. וזה מעין מה שכתוב בקהלת: "לְבַד רְאֵה-זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר; וְהֵמָּה בִקְשׁוּ, חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים"

לגבי "מות תמותון", ייתכן שיש לומר שטבע האדם מעצם בריאתו הוא שבסופו של דבר הוא ימות ויתפרד למה שהורכב ממנו, ולא מדובר כאן בעונש על האכילה מעץ הדעת [בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב, לא מוזכר כאן כלל החטא של האכילה, והמוות מנוצג כטבע האדם].
לכן ייתכן שיש לומר שהעונש הוא שהאדם נהפך להיות מודע לעצם העובדה שהוא עתיד למות ומתחיל לעסוק במותו שלו עוד בחייו.

ינוקא

אני גם אנסה לתת לתשובות לשאלותיך , וזה על סמך הרמב"ם מורה נבוכים חלק א פרק ב'.

ה' נטע גם את עץ הדעת כי זה העץ נטוע בעולם כמו : שהחלק המדמה נטוע כחלק מנפשו של האדם, הוא קיים, אך אין להשתמש בו במקום שהשכל אמור לעשות את זה, וכמו שווטו אמר, ישנם דברים שהם איסור, מפני שהם מזיקים לאדם, בדיוק, כמו שנראה ש"תפוח תמים" מזיק לאדם.

עונש המוות הוא תוצאה ישירה של החטא זה העונש הטבעי = מידה כנגד מידה = החטא הוא העונש.
ברגע שהתפוח היוה תאווה לעיניים, במקום היותו עץ פרי למאכל.

הבורא שברא את האדם יודע את חלקי נפשו, ויודע למה הוא מסוגל ולמה לא.

אינטיליגנציה = כושר חשיבה של כל החלק השכלי. הפוטנציאל המחשבתי הטמון בשכל, יכול להיולד אדם כשכושר החשיבה שלו הוא גבוה, אך אם ישקיע אותו באפיקים לא נכונים, לא ישא שכלו פרי, וכל הפוטנציאל יורד לטמיון ולא שווה שום דבר,כדברי הרמב"ם "וכשלא תבוא לה הצורה יהיה תכלית כוונה הבל ללא כל ספק" (ש"פ פ"א)ציטוט מהזכרון.
ויכול אדם להיולד עם חלק שכלי פגום, וכושר מחשבתו הוא נמוך, אם אדם זה ישקיע את המחשבה הנמוכה שלו בשכל העיוני ויתרגל, הוא יעבור את האדם עם האינטיליגנציה הגבוהה.

דעת טוב ורע, נמצא בחלק השכלי המעשי של האדם, לעומתו ישנו חלק שכלי עיוני בו אדם אמור להשתמש,כדי לבחון את המציאות.וזו הירידה מאמת ושקר לטוב ולרע. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" אונקלוס מתרגם והייתם כרברבין...כרבנים. אדם, היות והוא בצלם ה' נוצר, הוא יכול לשפוט בחלק השכלי מעשי שלו מהו הטוב ומהו הרע. גם אם הוא אינו משתמש בחלק השכלי העיוני שלו כדי להגיע לאמת ולשקר.

ה' ידע שהנחש=הדמיון עלול לפתות את אשה = ביטוי לאדם באשר הוא אדם, מצד שני הדמיון חייב להיות כמרכיב בחלק הנפשי של אדם כדי להגיע להכרת ה' כדי להקרא אדם – כך שמבלי החלק הזה האדם הוא אינו אדם, אך כדי להגיע לאמת צריך השכל להיות הדומיננטי, וכך קורא שהנבואה הכרת ה' באה לנביא במדמה בזמן שהוא כפוף לשכל.

את פרשת גן עדן פותח הרמב"ם ומספר על קושיא שנשלחה אליו מאלמוני
"אמר המקשה, נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לבין רע, וכאשר המרה הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והוא שיהא לו כח ההבחנה המצוי בנו... והנה זה תימה? שיהא עונשו על מריו לתת לו שלמות שלא היתה לו קודם? והוא השכל?...אין זה אלא דברי מי האומר שאחד מבני האדם המרה והרבה לפשוע ואז נלקח ונעשה כוכב בשמיים


תוקן על ידי - איקה - 26/10/2003 8:37:47

לפי בקשת הכותבת:

תוקן על ידי - ווטו1 - 26/10/2003 10:08:51

אני חושב שריב כבר ענה את עיקר התשובה , ובכ"ז
אכתוב במילים קצרות ...
להבנתי הבעיה היא לא בהוספת הדעת , אלא באיכות
הדעת שנוספה ... (דעת "טוב ורע")

אפשר לאמר את זה גם בלשון קצת אחרת (הזהרו זה קצת מבלבל) שהבעיה היא "הוספת" הדעת , כלומר הפיכת הדעת לגורם ***כמותי*** במקום לגורם איכותי . (שהרי המציאות נבראה באופן מסוים , אותו האדם מכיר מרגע שנולד [אם לא קודם לכן...] , השינוי שצריך לעשות הוא ב***קשר*** בינו ובין המציאות , וזה קשור בעיקר לאיכות החשיבה , ופחות לכמות ... [בהקשר הזה נראה לי מתאים להזכיר את המדרש על כך שהולד לומד את כל התורה במעי אמו , וכשיוצא משם מלאך סותרו על פיו...] וצריך יותר עיון ....)
חדש טוב .

איש ציפור

תשובתה של איקה היא תמצית עיקר דבריו של ריב!

אם כך מה היא הדרך לרכישת דעת באופן איכותי?

נראה לי שעל-ידי עשיית המצוות תחילה, ע"פ העקרון של נעשה ונשמע. כשהאדם התחיל לקיים את לעבדה ולשמרה, הוא התחיל גם לרכוש דעת. לא סתם דעת, אלא דעת אמיתית שהתגלתה מתוך פנימיותו, ומתוך התבוננות פנימית על המציאות. בדעת זו הוא חשף את שמותם של החיות שה' זימן לו בגן. לכן הרמב"ם ראה חשיבות גדולה שאדם לא ילמד תורה על חשבון אחרים. עליו לחלק את יומו כך ששליש יעבוד, שליש ילמד ושליח ינוח.

האברכים בישיבות כיום מנסים להשיג דעת באותה צורה שהאדם הראשון ניסה להשיג זאת.
תורה לומדים מתוך קיום מצוות.