למה התורה זוקקת אלוקים?

ספרן היקר, אכן עיקר הדיון על אחרים היא דרך לדון על עצמנו שכן מעצמנו אנו מקישים על זולתנו.

ובדבר אישיות בעלי חיים, איני מבין מדוע כה ברור להניח שאין להם אישיות. אני משער שמגדלי כלבים וחתולים יכולים לאפיין אישיות והבדלי אישיות בין כלב לכלב, טיפוס עצבני או נוח, שמח יותר או פחות. מחקרים חדשים מצאו כבר גם את משכן רגשותיהם של בעלי החיים באיזורי המוח, כפי שבאדם רק לאחרונה הגיעו ליכולת הצבעה על איזור מסוים במוח האחראי לרגשות.

אך גם אם נניח שהמילה המקובלת אישיות אינה תואמת לבעלי חיים, נחליף א"כ את המילה ב"חשיבה" בהנחה שאין מניחים שהכל אינסטינקט אצל הבהמה, מה שכבר מזמן הוכח לא כך [כמו במחקרי פאבלוב ועוד חדשים יותר].

וגם אם נניח שלחי אין "חשיבה" א"כ הרי שמה שמאפיין את האדם כחושב הם הרמות של אותם המאפיינים שציינתי, ועל אותה רמה נדון א"כ.

אם יש קריטריונים אחרים, יהיה לתועלת להעלותם.


______________________

"בראשית שנות השישים, כשהשתמשתי בעזות-מצח במילים כמו 'ילדות', 'גיל התבגרות', 'מוטיבציה', 'התרגשות' ו'מצב-רוח', ספגתי קיתונות של ביקורת. פשע חמור עוד יותר שהואשמתי בו היה העלאת הרעיון כי לכל שימפנזה יש 'אישיות'. ייחסתי מאפיינים אנושיים לבעלי-חיים לא אנושיים, ולפיכך נמצאתי אשמה בפשע האתולוגי החמור ביותר - אנתרופומורפיזם."
(מצוטט בתוך: מאסון ומקארתי, עמ' 13-14)


ההגדרה הרווחת למושג "אנתרופומורפיזם" היא "ייחוס תכונות אנושיות לדבר שאינו אנושי". אם אומרים על סלע, למשל, שהוא מרגיש רע, ברור שזו שגיאה, כי ייחסנו תכונה אנושית - הרגשה - לדבר-מה שכלל אין לו תכונה כזו. אבל בחקר בעלי-החיים, התמונה שונה. הרגשה רעה היא אמנם תכונה אנושית, אך לא רק אנושית - היא משותפת לנו ולבעלי-חיים אחרים. על סמך נתונים רבים ושונים, מוסכם כיום כי לבעלי-חיים רבים (ובכללם כל היונקים, העופות והדגים) יש כישורים נפשיים מסוימים, כגון יכולת לחוש כאב והנאה, פחד ועוד. ולכן, אם נייחס להם תכונות אנושיות מסוימות, אין זו בהכרח טעות: מכיוון שיש לחיות מצבים נפשיים מסוימים, לא ברור מתי נגמר האנתרופומורפיזם ומתי מתחיל תיאור מדויק. למעשה, המושג "אנתרופומורפיזם" לא מצביע בהכרח על שגיאה, אלא אם נצמצם מאוד את ההגדרה של המושג: "אנתרופומורפיזם הוא ייחוס של תכונה אנושית לבעל-חיים, אשר לא יכולה להיות לו". לפי ההגדרה המתוקנת, אי-אפשר עוד להאשים מישהו בתיאור "אנתרופומורפי" פשוט כי הוא ייחס לחיה כלשהי תכונה, שיש לבני-אדם; כעת צריך המאשים לטרוח ולהוכיח, שאותה תכונה קיימת בבני-אדם בלבד ולא באף חיה אחרת.

מתוך:
http://www.anonymous.org.il/anthropomorphism.htm

הנה עוד מאמר עם סמכות מוכרת יותר:
http://www.petnet.co.il/animalsoc/articles/article_soc.asp?id=563



תוקן על ידי - יהוסף - 11/01/2005 16:05:14

מעניין...



תוקן על ידי - עצכח - 11/01/2005 16:00:27

על המינוח בודאי שניתן להתפשר.אולם לא הוא הבעיה.

התכונות שהצגת אינן מצביעות על מודעות עצמית,אלא

על מודעות,שבודאי קיימת ברמות שונות בבע"ח.

גם במאמרים שציינת אין הוכחה להיפך.

האם אתה מכיר בע"ח שמקיים בעצמו "יזכיר לו יום

המיתה" או בכלל מהרהר על עתיד רחוק שלו.

אתה,כמובן,יכול להאמין שהם עסוקים בכך...

יהוסף יקר

הערת אגב, בתצפיות על שימפנזות נתגלה שהם גם יוצרים כלי.
וזה ודאי מאפיין אנושי.

ביקשת ממני להרחיב בנקודה מסוימת שאותה ראית בכיון שלך.

אני מתיחס רק לנקודת מבטו של המאמין[באלוהים כישות חיצונית כפי שתיארת.] לא למחשבותי שלי או למחשבותיך.
הצגת שאלה מדוע צורת אורח חיי המאמין -לצורך זה הרמב"ן לדוגמא- בנוי על אלוהים ולא על יחס עצמי ומשוחרר כלפי המוסר.
על כך עניתי -אמנם יכול להיות שיש טעות יסודית באמונותו והאל לא ברא ומנהיג את העולם, ובודאי אם לא ניתן ליחס לו רצון.- שבעיני המאמין הזה לא תתכן דרך אחרת. מוסרו הוא רצון האל. ולא חשוב הדרך בה הוא השיג את רצון האל מהתורה [גילוי] או לחילופין מהטבע, כל עוד שיש הסכמה שהאל הוא זה שמנהל את העולם, רק רצונו יכול להחשב כנכון. זה לא באופן פשטני כי הוא יודע יותר או כי הוא כופה את רצונו.[הגם ש זה קיים] אלא שזו המערכת היחידה שניתן לראותה כנכונה .אין דבר אחר.
אני גם חושב שבאימוץ גישה זו יש מן הצדק כי בסופו של דבר אין פיתרון אמיתי [בצורה המתיישבת על הלב] בסיבת החיוב המוסרי.
ומה אכפת ליה בין שוחט מן הצוואר או מן הרגל. הגמרא תמוהה,
נכון שלא אכפת לו. אבל לנו זה הרי אכפת מאד ,שהרי זה הדבר "הנכון" לעשות. אלא שרואים מכאן, לעניות דעתי, את תפיסת הגמרא שלא אכפת ליה-לקב"ה ,הוא גם לא אכפת לנו. ואין להפריד בין השנים.
אני מקוה שהובנתי.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

יהוסף יקירי

נראה לי שאתה נופל למלכודת בה מסיקים מן התוצאה על הסיבה, "שיכשלו בו הרבה מן הפילוסופים, ויתחייבו בזה הרחקות ודעות בלתי אמיתיות" (שפ, פא)

על מה שמשותף לנו ולבעלי החיים,לצומח ולדומם, כמדומני שכולם מסכימים.וכבר הסכימו על זה הפילוספים הראשונים ובתוכם הרמב"ם - אותם הם קוראים "הנפש הטבעית"(הזן) "הנפש החיונית" (המרגיש) ו"נפש הנפשית" (המדברת)= המיוחדת אך ורק לנפש האנושי ואינה מצויה לא בבעל חי ולא בצומח.

בעל החי והצומח מתנהגים לפי מה שה' יעד להם - הם 'אוטומטים' צמח לא יכול להחליט שהוא אינו רוצה להתרבות, והקוף לא יכול לחקות את הבן אדם עד כדי כך שיתכנן טיול נופש חצי שנה בהוואי.וודאי שלא יוכל להחליט ללמוד קרוא וכתוב לתקשר לקבל עליו "דת" ולהיות בן תרבות.


אולי תנסה להסביר את המפריד והמבדיל?

נדמה לי שמה שספרן מנסה לומר הוא, ויתקן אותי אם אני טועה, הוא שמה שמפריד בין הנפש האנושי= המדבר,האדם, לנפש הבהמי= המרגיש, שאר בעלי החיים, זה הרצון להתעלות אל מעבר מה שיועד לו- בניגוד לכל הנבראים האחרים. ובעזרת צלמו האלוהי, השכל, יוכל להגיע האדם לרמת מודעות בו הוא מסוגל לתכנן את עתידו,ועתיד העולם.

"ואמנם יאמר על הכל : "נזון" בשיתוף השם לבד, לא שהעניין אחד בעצמו. וכן יאמר על האדם ושאר בעלי החיים: "מרגיש" בשיתוף השם לבד, לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בשאר בעלי החיים. ולא ההרגש אשר בזה המין, הוא ההרגש בעצמו אשר במין אחר - אבל כל מין ומין מאשר יש לו נפש, יש לו נפש אחת בלתי נפש אחר. ויתחייב מנפש זה פעולות אלה, ומנפש זה פעולות אחרות. ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו - ואין הדבר כן!

והמשל בזה: שלושה מקומות חשוכים. האחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני זרחה עליו הירח והאיר...והשלישי, הודלק בו הנר והאיר. הנה כל אחד מהם נמצא בו האור, אבל סיבת האור ופועלו- השמש, ופועל אחר הירח, ופועל אחר האש.
כן פועל הרגשת האדם הוא : נפש האדם, ופועל הרגשת החמור - הוא: נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר - הוא: נפש הנשר, ואין להם עניין שיקבצם אלא בשיתוף השם בלבד. והבן זה העניין הנכבד, שהוא עניין נפלא מאוד, יכשלו בו הרבה פילוסופים, ויתחייבו בזה הרחקות ודעות בלתי אמיתיות"

רמב"ם, הקדמה למסכת אבות , שמונה פרקים, פ"א

הנפש המדברת המיוחדת לאדם עליה נאמר "נפש כי תחטא" (ויקרא ד/ב) אינה יכולה להאמר על בעל חי מאולף ומחונך ככל שיהיה.




תוקן על ידי - riv - 11/01/2005 18:34:35

יהוסף מציג שתי אפשרויות. הראשונה היא שאלוקים הוא חיצוני לעולם, ולכן צריך לשמוע בקולו ואפשרות שניה לפיה אלוקים קשור בהויתו לעולם, ולכן ממילא יש קשר בין אלוקים למוסר.

אולם, חלוקה זו אינה פשוטה כלל ועיקר.

קשה להצביע על הדבר שגורם לאדם בכלל להרהר הרהורים מוסריים כי כל ההרהורים המוסריים הפוכים באופן ישיר למלחמת החיים שהאדם נתון בה כל הזמן. כדי שהאדם בכלל יהיה בעל נטיה מוסרית צריך שהאדם יכיר בכך שהעולם "שלו" הוא לא כל מה שקיים.

כמובן, ניתן לטעון טיעונים תועלתיים בעד המוסר אולם מלבד היותם לא משכנעים הם גם לא מוסריים במובן הרגיל של המילה.

היום, בעקבות לוינס ועוד מקובל לראות שהכרת ה"אחר" את הצעד הראשון שהאדם צריך לעשות כדי להגיע להכרה מוסרית.

על פי גישה זו דווקא הכרת הקב"ה כחיצוני לעולם, כבלתי מושג מחד, אבל מאידך כמושא השאיפות האדם מסוגל לצאת מעולמו ולהכיר באחריות הסובבת אותו. דבר זה קיים דווקא בגלל היותו של אלוקים שונה מכל המציאות שהאדם יכול להכיר.

האדם יוצא להכיר את אלוקיו המנותק, ודווא בגלל דבר זה הוא נענה בצו המוסרי הקשור כל כך לחייו.

אני לא מתכוון לומר שללא אלוקים אין בטחון של מעשה מוסרי ושאלוקים כיוצר המערכת יודע איך היא מתפקדת. הטיעון שלי הוא יותר פנימי - ללא הכרה של מהות חיצונית לאדם, הרגש המוסרי הראשוני של האדם לא יכול להתפתח.

יהוסף,

לפי דרכך ולפי המבואר בשאר אשכולות, אדגיש רק בקצרה למען הואיל למי שאין זה מיותר עבורו [שיש לו עניין בבירור].

מצד הווה - הרי הווית האדם היא קנה המידה ליושר וכפי שנעשה ישר. נמצא שלהיות מוסרי הוא הוא להיות הוויתי יותר [דבוק]. לפ"ז "הווה הוא האלוקים" אומר שזו נקודת השיא במודעות האדם מ"וידעת" עד "והשבות".

מצד האנשתו בשם - משמשת האלוקות לשוטר ההוויתי של המחשבה ושל המסתרים.

כתבתי אך למען המיקוד בעיקרון, כי לא הוספתי בעצם על מש"כ!

ווטו,

אני מעונינת בבירור, ואני שואלת אותך איפה כל היצרים התאוות וכל שאר מרעין באשין שעומדים לו לאדם כמחסום בפני המוסריות והיושר? אין "להט חרב המתהפכת והכרובים"? זה סתם שמאלץ שהוסיפו לנו, שהתורה תהיה ספר מתח בלשי?? מה תפקיד הרצון בכל ההווה הזה שהוא האלוהים?

ואם למקד את מה שאני שכתבתי למעלה, הרי שכל מאמרי חז"ל ב'אבות' בטלים, באשר דבריך שטבעי לו לאדם להתחבר ל"הווה" סותרים אותם.

א) מיהו הגיבור הכובש את יצרו
ב) הכובש את יצרו במעלה יותר גבוהה מאשר החסיד
ג) אל תאמן לעצמך עד יום מותך
ד) אפשי ואפשי..

ווטו וקלעמער תודה רבה, ווטו קיצרת כהרגלך, אני מקווה לפרש את דבריך בהמשך.

ריב, הנושא של בעלי חיים הוא אכן נושא חשוב ובעל השלכות אך חוששני שנצא מכוונת האשכול.

שומע

בעוד אתה רואה את ה"אחר" וההכרה בו כיסוד המוסרי, איני רואה דרך לשלול אמירה הפוכה מזו לגמרי. אדרבא, בעיניי כל הבעיות המוסריות מתחילות מכך שיש אחר, והאדם אינו מכיר שכל מה שהוא רק מכיר זה ה"אני" שלו. הפיצול כאילו יש אני ויש אחר זה מה שמאפשר לו בעצם לגדור גדר סביב האנוכיות שלו. כי האדם = מודעות, וכלל המודעות על מנגנונו ההנהגתי = אלוקים, וההיתאם לאותה הנהגה = מוסר. ומבחינתי "אין עוד מלבדו" במידה הנכונה היינו שאין כלום מחוץ למסגרת האלוקית, והאדם הוא בעצם ה"צל" [שאצלו זה נתפס כאילו הוא] מול אותה האלוקות. כאמור בכוונתי לפרוט את העניין לחלקים. כעת אני ניצב בעצם בהצגת ב' הגישות, מדבריך אני מבין שאתה נוקט יותר את גישה א', אך אתה נוקט זאת כדי לפתור את עניין המוסר, אך יש גם צורך לכא' לחקור את האלוקות כמושא בפנ"ע מה שיגזור את המשך דיוננו.

אך חושש אני שנצא מכוונת העניין אם נדון במוסר.

אתמצת א"כ את הנקודה שאתה מעיר, התמסרות ואכפתיות מעבר לריבוע הקטן של "האני", מחייב יציאה אל "מחוץ" לעצמו - האני, ופונקציה זו אתה רואה באלוקות.

נמצא לכא' לפי דבריך, שגם התמסרות לספר חיצוני, או הנהגה של חכם המדריך את האדם (שהוא חיצוני לנו), כמוה [בעיקרון, אם כי ברמה חלשה יותר] כתועלת האלוקות.

הלזאת כוונתך?