למה התורה זוקקת אלוקים?

יהוסף,
אנסה להתיחס לנקודות שהעלית:
1) מכיוון שהבנתנו את התורה עוברת דרך חז"ל, כי הרי איננו קראים, יקשה עלינו לקבל שחשיבת התורה שונה מהותית מחשיבת חז"ל. אמנם הרמב"ם במורה כתב שהוא בא לפרש רק את טעמי המצוות שבתורה, ולכן הסביר שעין תחת עין ממש. היית מוכן לקבל זאת כפסגת המוסריות?
2) ההבדל בין ישראל לאומות. מדוע א"כ בני נוח חייבים על רציחת עוברים, האם המוסר היותר גבוה מאפשר או מקל ברציחת עוברים יותר מהמוסר הנמוך? קשה לי להבחין בין סוגי מוסר, הייתי מסוגל להבחין בין סוגי קדושה אך זה כמובן נובע מהנחות יסוד שחכמי הפורום אינם רוצים לקבלם, ואלו לדעתי אי אפשר להבין בכלל את תורת משה בלעדיהם (למרות שאני מודה שאני מתחבט בהם).
3) הדוגמא של פועל מוכיחה לכאורה שלא כדבריך, כי כידוע כדי לפרוך כלל מספיקה סתירה אחת לכלל. הביטוי של קשר נפשי נשמע לי תלוש מדי, האם הפועל יותר סובל כשהוא קוצר חטים מאשר כשהוא אורז לחמניות טריות וריחניות?

1. אני רק טוען, שדבר חז"ל אינם יכולים להוות ראיה לחוסר מוסר בתורה, כי הם פעלו באותו ההגיון שלי ושלך, ועלינו א"כ או לשלול את הגיונם או לעייין ולנסות להבין.

2. היחס המזלזל באומות, נובע מהרקע התרבותי, גם האומות, חלקם הגדול היה מוסרי הרבה פחות, וגם מנטליות המעמדות היה שליט, ועד לא מזמן עוד היו כושים עבדים, נכון?

3. לגבי פועל, נדמה שאכן גם מבחינת האדון, הזמן בו ניתן לדרוש ממנו לאפשר לאכול, הוא יותר כאשר האדון רואה את הפועל מכשיר לאכילה את היבול. אגב, זה לא כל כך חד משמעי בגמ' כפי שהצגת זאת. ושוב, אם זה לא נראה לך, תחלוק ותייצג את התורה בגאון היושר, אל תאמר מחמת ייצוג שבעיניך אינו מוצדק הגיונית שהעסק לא הגיוני, הלא כן?

שלב ג'

אם אנו מבינים שהתאמה אל כוליות ההויה [שם הויה] על הנהגתה האחידה [יותר שם אלוקות] היא כוליות המוסר, אזי נוכל להגיע למצב קיצוני עוד יותר בראיית עבודת אלוקים כעבודת המוסר.

כפי שהוזכר, בעיית המוסר המרכזית, חוסר חיבור לכלל המציאות. האדם נוטה להתייחד עם נושאים מסוימים, משום שהוא רואה את עצמו שייך לנושאים בהם הוא יוזם את ההתקשורת וההתעסקות, האדם "שוכח" לרגעים רבים שהוא בעצם מראה וכראי לכלל המציאות אשרמתכונת תגובתו הבסיסית היא בעצם של היענות לכלל ההויה ולא אך לחלקים שנקשר אליהם בעשיה ובפרט בענייני יצירה שלטון וסיפוקים שהוא מחובר עליהם.

עתה נדמה שאם נעיין בעיקרי מצוות עבודת ד', כתרומות ומעשרות, קרבנו, שבת, חגים וכו', נגלה שאכן מצוות אלו מאזנות ומנסות להשיב את האדם לנקודת מוצאו - צלם המצלם ומכיר באחדות ההויה, בג' מישורים אלו -

1. בסיפוקיו. [כתרו"מ]
2. בדברים שהוא שולט וקרובים אליו [כענייני שילוח עבד, וכן פדיון בכור]
3. ביצירותיו. [שבת וגידולי היבול]

יהוסף

הצגת שתי שיטות בהבנת יחס אלקות והעולם. הגישה הראשונה יחחסת לרמב"ם ולגר"א. האם אתה יכול להפנות אותי למקורות מנין שהם סברו ככה? ועל בסיס מה אתה סבור שהרמב"ם התבסס על פילוסופים?

תודה למפרע

רמב"ם פ"א מיסודי התורה הלכה ה':

"המצוי הזה... המנהיג הגלגל בכח... ואי אפשר שיסובב ללא מסבב.. המסבב אותו ללא יד וגוף"

לרמב"ם נוח עם ההגדרה, שהאלוקות היא "מסבבת" ולא שהסיבוב והמסובב חד המה, שזה בעצם יוצא מהגישה השניה. הרמב"ם רואה את ה' כ"מנהיג" ולא כההנהגה עצמה.

הרמב"ם שם בהתחלה, קורא לה' "ממציא" ושהכל נמצא 'מ'אמיתת המצאו. אילו הרמב"ם היה רואה באיחוד מלא את ההנהגה עם המנהיג והמונהג כאחד, וכן המצוי הממציא והנמצא כאחד, לא היה יכול להשתמש בביטויים כפי שהוא משתמש בהם.

[ושם בהל' ב' "ולא יבטל הוא לביטולם" - יש כל הזמן הפרדה ביו הבורא לנברא]

הרמח"ל שבספר דרך ד' הולך צעד צעד עם הרמב"ם כותב:
קלח' פתח א' :
"וזה כי אם נאמר שיש עכשיו נמצאים מלבד הרצוי הראשון זה טוב , כי לא יכחיש כח המצוי הראשון כי הרי הוא מצוי וממציא ואלה אינם אלא נמצאים ממנו . . ."



ביחס לגאון הדברים ידועים, אני מחפש כעת מקורות מדוייקים.

תוקן על ידי - יהוסף - 13/01/2005 21:29:37

שיטת בעל התניא ידועה בב' המילים "הכל אלוקות" או "הכל אלוקות גמור", והנה מעשה מעניין עם האדמו"ר האמצעי -

הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל (אייזל הומילער) ביקש פעם אחת ברכה מאדמו"ר האמצעי, שיונח אצלו היטב "הכול אלוקות".

אמר הרבי לפניו מאמר חסידות.
על מאמר זה כותב רבי אייזיק:

עמדתי רועד, ולא ידעתי אם הוא יום או אם לילה. אחרי כלותו לדבר, כחץ ירה בקרבו אור תוקף ועוז אמונה זו עד שיתעורר בו רצון עז לצאת לרחוב ולצעוק: "הכול אלוקות! הכול אלוקות!"

ועל זה התפרסם שהגר"א התנגד. איני מוצא כרגע, אתה כנראה תמצא טוב ממני.

אתה יודע שהרמב"ם במו"נ כותב שכל הלשונות נכתבו לפי הגישה שהעולם היו קדמון, אולם אם העולם נברא שהרמב"ם מאמצו כשיטתו אין זה נכון וממילא אין ללמוד מזה לגבי שיטתו. ואכמ"ל

למה אכמ"ל?

איני מוצא מדבריך במו"נ, אדרבא הלשונות ביד החזקה נכתבות בסגנון מוצהר שהעולם אינו קדמון, "ממציא" וכו'. וכפי שאתה אומר הן הרמב"ם הכריע שאינו נוקט קו העולם קדמון, ומכלל זה בי"ד.

לגבי הרמב"ם -

אני מביא כאן דברים שלו ממורה נבוכים (ח"א פרק ס"ט) לדעתי דבריו חשובים. מעבר לדיוק בדעתו של הרמב"ם ייתכן והם פותחים נקודה נוספת להעמקה בדיוננו, אם כי אינני בטוח שאני מצליח להבין את עומק כוונתו.

ואל תחשוב 3 כי אמרנו בו שהוא הצורה האחרונה לכל העולם, הוא רמז לצורה האחרונה אשר עליה אומר ארסטו במה שאחר הטבע, שהיא בלתי הוה ולא נפסדת *26. כי אותה הצורה האמורה שם, טבעית, לא שכל נבדל.
לפי שאין אמרנו עליו יתעלה, שהוא צורת העולם האחרונה, כעניין הוית הצורה בעלת החומר צורה לאותו החומר, עד שיהא הוא יתעלה צורה לגוף 27.
לא על דרך זו נאמר! אלא כמו שכל מצוי בעל צורה אינו מה שהוא כי אם בצורתו, ואם נפסדה צורתו נפסדה הווייתו ובטל; כך, כיחס הזה עצמו, יחס ה' לכל תחילות 28 המציאות הרחוקות. כי במציאות הבורא הכל 29 מצוי, והוא מקור 30 קיומו, בעניין שמכנים אותו "שפע", כמו שנבאר באחד מפרקי מאמר זה 31.

ואם יעלה על הדעת 32 העדר הבורא - תעדר כל המציאות, ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו, והמסובבים האחרונים, ומה שביניהם.

והרי הוא אפוא לו במעלת הצורה לדבר שיש לו צורה, אשר בה הוא מה שהוא, ובצורה תתקיים אמיתתו ומהותו. כך יחס ה' לעולם, ובדרך זו נאמר בו שהוא הצורה האחרונה, ושהוא צורת הצורות. כלומר: שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה 33 נשען בסופו של דבר אליו, ובו קיומה 33, כשם שהדברים בעלי הצורות קיומם 33 על ידי צורתם. ומחמת עניין זה נקרא בלשוננו חי העולמים, 34 עניינו שהוא חיות העולם, כמו שיתבאר.

הדברים מתוך תרגום הרב קפאח (נמצא ברשת).
כדאי לעיין גם בפרק ע' סביב הדיון בהגדרת שם רוכב.

הרמב"ם מסביר שהקב"ה הוא הצורה האחרונה של העולם בשונה מאריסטו. אריסטו ראה את האלוקים כצורה האחרונה של העולם שהיא בעצם מעין "נשמת העולם". אריסטו הבין שתמיד חומר וצורה חייבים להיות קשורים זה בזה, והם בעצם שני צדדים של אותה מטבע, כאשר הצורה היא החלק העליון והמשמעותי והחומר הוא הצד הנמוך ולכן יש העדפה לחומר. אבל גם אלוקים אינו יוצא מגדר זה וכל הדיבור על אלוקים הוא כחלק מן העולם, ולכן אריסטו היה חייב לסבור קדמות כי אין צורה אלוקית ללא חומר.

יהוסף אני אשמח אם תבהיר האם דעתך דומה לדיעה זו של אריסטו.

הרמב"ם מתנגד לדיעה זו ורואה באלוקים צורה שאינה מחוברת לחלוטין לחומר וניתן ואף צריך לדבר עליה ללא קשר לעולם החומרי המוכר לנו. יש התיחסות חשובה לאלוקים שאינה קשורה לכללות ההויה אלא רק לעצמו בשונה מכל העולם שסביבו.

מאידך, גם הרמב"ם בסוף דבריו מסביר כמובן שכל העולם נסמך על הקב"ה ולכן הקב"ה נקרא בפינו חי העולמים כי כל חיותו של העולם היא מהקב"ה וללא מציאותו כל מציאות העולם אינה קיימת.

אם כן, כל העולם כולו (כדברי השיר) על המוסריות שלו ועל הרוחב בגדול של ההויה נובע ומבטא דבר שהוא מעל ומעבר לעולם כולו. יש כאן דבר אחר לגמרי שאינו חלק מכל המושג לנו שהוא בעצם העומק הגדול של כל הדברים המושגים לאדם. כשהאדם שואף לעומקו הוא מגלה את המקום שבו הוא וכל העולם שהוא מכיר נפסק ואין לו להשען אלא על הבלתי מושג כדי להבין את חייו הוא.

נראה לי שגם בעל התניא לא התכוון שהאלוקות היא כללות ההויה אלא שהאלוקות נמצאת בכל, אבל היא גם מעבר אליו כסובבת כל עלמין ולא רק כממלאת

יהוסף ומסתברא,

לגבי מקור לדעת הגר"א, אני זוכר מפורשות שבעיניי [ולא באזניי] ראיתי בספר על הפולמוס, מכתב [נדמה שבמכתב החרם] מהגר"א על שהחסידים מגלים פנים בתורה [נ"ך] שלא כהלכה בפירוש הנאמר "ואתה מחיה את כולם".

בכל אופן זו הדעה המיוחסת לגר"א ולצורך הויכוח די בזה אפילו אם נניח שבעצם לא היה כזה אדם ולא ניק שקוראים לו גר"א!

ראה במו"נ - הודאת בעל דין - ח"א פע"א ולפיכך תמצא שאני תמיד בכל מה שחברתי בספרי ההלכות אם נזדמן לי הזכרת יסודות או אעסוק בקיום מציאות ה' הריני מקיימו בדברים הנוטים לצד הקדמות לא שאני סובר הקדמות....

ווטו,

תודה. חשבתי ככה אלא שפעם פרסמתי מאמר ארוך בבטאון מסויים על שיטות הצמצום והרכתי בדברי הגר"א וטענו שאין זה נכון שסבור כך וכו'.