| נשלח ב-7/1/2005 11:08 |
 |
| |
גבול הפטור מעונש מחמת אי-שפיות
בעיתונות ארה"ב עולה מחדש נושא משפטה של אנדריאה ייטס שהטביעה את חמשת ילדיה.
http://edition.cnn.com/2005/LAW/01/06/children.drowned/index.html
במשפט זה שנערך במדינת טקסס נידון דבר מענין. המשפט הטקסני סובר שגם אם אדם הוכח כחסר שפיות בעת ביצוע הפשע, אין זה מספיק כדי לפטור אותו/ה מעונש. צריך גם שהאדם היה במצב של אי הבדלה בין טוב לרע. (אגב, הגדרה המופיעה בתורת משה).
לו היתה הבחנה כזו אפשרית, נראה שהפיכתה לקנה מידה לענישה, היה דבר ישר. אבל איני מבין איך ניתן בהבחנה מן החוץ להיוכח ברמת אי השפיות שמתחת או מעל ידיעת 'טוב ורע'. אני זוכר שגם בהלכה ישנו הבדל בין שיכור שתוי רביעית משקה לבין שיכור כלוט. זו בדיוק הנקודה. שם יש אולי קריטריון של כמות יין (ואם לא, אז אשאל גם על ההלכה) כקנה מידה. בקיצור: איך מבחינים בין הרמות? (לא נראה שכדי שלא לדעת להבחין בין טוב ורע צריך להיות בלתי מסוגל ללכת ישר או דבר כזה שהיה יכול לשמש כקנה מידה.)
***
תיקון מילה לבקשת הכותב
תוקן על ידי - עצכח - 07/01/2005 14:25:08
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2005 13:10 |
|
| |
בוגי,
עד שאתה שואל על הבחנה בין טוב לרע, שאל על עצם הקביעה של אי שפיות. איך אפשר להגדיר באופן חד את זה?
נדמה לי שתמיד מדובר על קביעה מנחה ולא על דגבול חד (כמו רביעית יין). אגב, זה נכון להרבה מאד קביעות משפטיות.
ולמעשה זה נכון לכל המושגים היומיומיים, עיין ע' 'פרדוכס הערימה'. אף לא אחד מהם ניתן להגדרה חדה, ובכל זאת אין לנו ברירה ואנו משתמשים בהם.
רק מושגים מתמטיים, אם אתה לא ממש מתעקש, ניתנים להגדרה חדה (אם יש שמונה או תשעה אנשים זה לא מניין, ואם יש עשרה אז כן. והה"נ לרביעית יין...).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2005 13:20 |
|
| |
עיין סנהדרין נה: לעינין מעשה איסור דקטן,
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2005 13:28 |
|
| |
בוגי
שאלה גדולה היא זו, אך יש מצבים שכנראה הנך מסכים עליהם שניתן לקבוע דרכם שההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת. למשל אם מאבדת מעותיה, וכן אם פוגעת גם בעצמה וכיו"ב.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2005 22:03 |
|
| |
פולמוס הלכתי אדיר בשאלות של הגדרת אי שפיות נתעורר בעניין הגט מקלייב"א, שם טענת פוסלי הגט הייתה כי המגרש לא היה שפוי בדעתו בגלל כמה מעשי תעתועים שעשה.
הרב מקליב"א הוציא ספר (דומני ששמו אור ישראל) ובו הרבה מכתבים מפוסקי אותו דור, כבעל השאג"א, בעניין הנ"ל.
למרבית התימה יש פוסקים הסוברים כי דווקא עשית ג' המעשים המפורשים בגמרא ממש (ישן בביה"ק, יוצא יחידי בלילה והולך ערום ברחוב) היא היא היוצרת גדר הלכתי של שוטה, ולא כל מעשה שטות אחר.
הגדרת החוק של אי שפיות כמצב בו לא ניתן להבחין בין טוב לרע נועדה להציל את השופטים מן המלכוד של "עצבני מאד", מטורף מכעס" וכדומה. הסופר טרומן קאפוטה האריך בכך בספרו (שמו, נדמה לי, "בדם קר").
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2005 22:12 |
|
| |
סיכום ודיון בגדרי השוטה בהלכה בספרו של הרב מ"מ פרבשטיין(אז דיין בנתניה, היום ר"י חברון), ששמו אינו זכור לי (משפטי הדעת?).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2005 09:34 |
|
| |
תיהנו!
A NEW CRIME
LEGISLATION NEEDED
THIS country, during the last thirty or forty years, has produced some of the most remark able cases of insanity of which there is any mention in history. For instance, there was the Baldwin case, in Ohio, twenty-two years ago. Baldwin, from his boyhood up, had been of a vindictive, malignant, quarrelsome nature. He put a boy's eye out once, and never was heard upon any occasion to utter a regret for it.
He did many such things. But at last he did something that was serious. He called at a house just after dark one evening, knocked, and when the occupant came to the door, shot him dead, and then tried to escape, but was captured. Two days before, he had wantonly insulted a helpless cripple, and the man he afterward took swift vengeance upon with an assassin bullet had knocked him down. Such was the Baldwin case. The trial was long and exciting; the community was fearfully wrought up. Men said this spiteful, bad-hearted villain had caused grief enough in his time, and now he should satisfy the law.
But they were mistaken; Baldwin was INSANE when he did the deed -- they had not thought of that. By the argument of counsel it was shown that at half-past ten in the morning on the day of the murder, Baldwin became insane, and remained so for eleven hours and a half exactly. This just covered the case comfortably, and he was acquitted. Thus, if an unthinking and excited community had been listened to instead of the arguments of counsel, a poor crazy creature would have been held to a fearful responsibility for a mere
freak of madness. Baldwin went clear, and although his relatives and friends were naturally incensed against the community for their injurious suspicions and remarks, they said let it go for this time, and did not prosecute. The Baldwins were very wealthy. This same Baldwin had momentary fits of insanity twice afterward, and on bothoccasions killed people he had grudges against. And on both these occasions the circumstances of the killing were so aggravated, and
the murders so seemingly heartless and treacherous, that if Baldwin had not been insane he would have been hanged without the shadow of a doubt. As it was, it required all his political and family influence
to get him clear in one of the cases, and cost him not less than ten thousand dollars to get clear in the other. One of these men he had notoriously been threatening to kill for twelve years. The poor
creature happened, by the merest piece of ill fortune, to come along a dark alley at the very moment that Baldwin's insanity came upon him, and so he was shot in the back with a gun loaded with slugs.
Take the case of Lynch Hackett, of Pennsylvania. Twice, in public, he attacked a German butcher by the name of Bemis Feldner, with a cane, and both times Feldner whipped him with his fists. Hackett was a
vain, wealthy, violent gentleman, who held his blood and family in high esteem, and believed that a reverent respect was due to his great riches. He brooded over the shame of his chastisement for two
weeks, and then, in a momentary fit of insanity, armed himself to the teeth, rode into town, waited a couple of hours until he saw Feldner coming down the street with his wife on his arm, and then, as the couple passed the doorway in which he had partially concealed
himself, he drove a knife into Feldner's neck, killing him instantly.
The widow caught the limp form and eased it to the earth. Both were drenched with blood. Hackett jocosely remarked to her that as a professional butcher's recent wife she could appreciate the artistic neatness of the job that left her in condition to marry again, in case she wanted to. This remark, and another which he made to a friend, that his position in society made the killing of an obscure citizen simply an "eccentricity" instead of a crime, were shown to be
evidences of insanity, and so Hackett escaped punishment. The jury were hardly inclined to accept these as proofs at first, inasmuch as the prisoner had never been insane before the murder, and under the
tranquilizing effect of the butchering had immediately regained his right mind; but when the defense came to show that a third cousin of Hackett's wife's stepfather was insane, and not only insane, but had
a nose the very counterpart of Hackett's, it was plain that insanity was hereditary in the family, and Hackett had come by it by legitimate inheritance. Of course the jury then acquitted him. But it was a merciful providence that Mrs. H.'s people had been afflicted as shown, else Hackett would certainly have been hanged.
However, it is not possible to recount all the marvelous cases of insanity that have come under the public notice in the last thirty or forty years. There was the Durgin case in New Jersey three years ago. The servant girl, Bridget Durgin, at dead of night, invaded her mistress' bedroom and carved the lady literally to pieces with a knife. Then she dragged the body to the middle of the floor, and beat and banged it with chairs and such things. Next she opened the feather beds, and strewed the contents around, saturated everything with kerosene, and set fire to the general wreck. She now took up the young child of the murdered woman in her bloodsmeared hands and
walked off, through the snow, with no shoes on, to a neighbor's house a quarter of a mile off, and told a string of wild, incoherent stories about some men coming and setting fire to the house; and then she cried piteously, and without seeming to think there was anything suggestive about the blood upon her hands, her clothing, and the baby, volunteered the remark that she was afraid those men had murdered her mistress! Afterward, by her own confession and other
testimony, it was proved that the mistress had always been kind to the girl, consequently there was no revenge in the murder; and it was also shown that the girl took nothing away from the burning house, not even her own shoes, and consequently robbery was not the motive.
Now, the reader says, "Here comes that same old plea of insanity again." But the reader has deceived himself this time. No such plea was offered in her defense. The judge sentenced her, nobody persecuted the governor with petitions for her pardon, and she was
promptly hanged.
There was that youth in Pennsylvania, whose curious confession was published some years ago. It was simply a conglomeration of incoherent drivel from beginning to end, and so was his lengthy speech on the scaffold afterward. For a whole year he was haunted with a desire to disfigure a certain young woman, so that no one would marry her. He did not love her himself, and did not want to marry her, but he did not want anybody else to do it. He would not go anywhere with her, and yet was opposed to anybody else's escorting her. Upon one occasion he declined to go to a wedding with her, and when she got other company, lay in wait for the couple by the road, intending to make them go back or kill the escort. After spending sleepless nights over his ruling desire for a full year, he at last attempted its execution -- that is, attempted to disfigure the young woman. It was a success. It was permanent. In trying to shoot her cheek (as she sat at the supper table with her parents and brothers and sisters) in such a manner as to mar its comeliness, one of his bullets wandered a little out of the course, and she dropped dead. To the very last moment of his life he bewailed the ill luck that made her move her face just at the critical moment. And so he died, apparently about half persuaded that somehow it was chiefly her own fault that she got killed. This idiot was hanged. The plea of insanity was not offered.
Insanity certainly is on the increase in the world, and crime is dying out. There are no longer any murders -- none worth mentioning, at any rate. Formerly, if you killed a man, it was possible that you
were insane -- but now, if you, having friends and money, kill a man, it is EVIDENCE that you are a lunatic. In these days, too, if a person of good family and high social standing steals anything, they call it KLEPTOMANIA, and send him to the lunatic asylum. If a person of high standing squanders his fortune in dissipation, and closes his career with strychnine or a bullet, "Temporary Aberration" is what
was the trouble with HIM.
Is not this insanity plea becoming rather common? Is it not so common that the reader confidently expects to see it offered in every criminal case that comes before the courts? And is it not so cheap, and so common, and often so trivial, that the reader smiles in
derision when the newspaper mentions it? And is it not curious to note how very often it wins acquittal for the prisoner? Of late years it does not seem possible for a man to so conduct himself, before killing another man, as not to be manifestly insane. If he talks about the stars, he is insane. If he appears nervous and uneasy an hour before the killing, he is insane. If he weeps over a great grief, his friends shake their heads, and fear that he is "not right." If, an hour after the murder, he seems ill at ease,
preoccupied and excited, he is unquestionably insane.
Really, what we want now, is not laws against crime, but a law against INSANITY. There is where the true evil lies.
(מארק טוויין)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2005 22:25 |
|
| |
מציץ 
דומני שבדורנו, בו לא נהוג עונש המוות, ניתן לפתור את הבעיה שמציג טוויין בקלות יחסית: כל הנדרש הוא לקבוע כי מי שייקבע כי רצח מתוך אי-שפיות יועבר לבית חולים פסיכיאטרי סגור, ללא כל אפשרות לשחרור עד יום מותו (שהרי אין לדעת מתי ישתלט עליו שוב הטרוף). אז נראה כמה פושעים יעדיפו מצב זה על פני כלא סטנדרטי (שבארצנו המוזרה משתחררים ממנו בד"כ לאחר כחמש עשרה שנה, פלוס-מינוס).
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2005 22:50 |
|
| |
גם וגם וכולם
אני בור גמור בנושא ההשלכות המשפטיות של הכרעה כי הנאשם סבל מאי שפיות, זמנית או קבועה.
עם זאת, קשה בעיני להאמין שקל כל כך להשתחרר מבית חולי רוח. המקור היחיד שלי הוא סרט וספר מפורסמים, "קן הקוקיה".
כמובן, יתכן שבגלל הלחץ הכבד על בתי כלא ובתי חולי רוח לחולים מסוכנים כאחד קל יותר להיזרק מהם.
אבל אלו השערות בעלמא. אולי כדאי לספק קצת מידע על אפשרויות השיחרור בעקבות כליאה בבית חולי רוח.
(איקון מצפה לתשובה).
***
איך שכחתי,
מציץ
השילוב שלך ושל מרק טוויין הוא הרכב מנצח. סמיילי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2005 00:01 |
|
| |
גו"ג, "בדורנו, בו לא נהוג עונש המוות"?
בהנחה ששנינו חיים על אותה הפלנטה (וגם באותו דור, בערך  ), בארצו של מארק טוויין עונש המוות חי, אם תסלח לי על הביטוי, ובועט!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2005 00:07 |
|
| |
ועם קצת שכל ישר אולי ילמדו גם מדינות אחרות מארצו התרבותית של מרק טווין.
או כמו שאמר אותו שר צרפתי בדיון על ביטול עונש המוות: "אני בהחלט בעד ביטול עונש המוות, אך קודם כל על ידי האדונים הרוצחים"
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2005 08:57 |
|
| |
חבצלת, את צודקת. ראי זאת כאילו אמרתי "בדורנו ובארצנו".
מפיסטו,
האם בארצו של הדוד סם הצליח עונש המוות להוריד את שעור מקרי הרצח? האם יש הוכחה שבמקום כלשהו בעולם הוא הצליח בכך? מהו שעור מקרי הרצח בארצות אירופה המערבית לעומת שעורו בארה"ב? האם באלה ממדינות ארה"ב בהן נהוג עונש המוות שעור הרציחות נמוך מבאלה בהן אינו נהוג?
האם אתה יודע כיצד להחזיר לחיים אדם שהוצא להורג בשל טעות?
לא במקרה הפכו חכמינו את עונש המוות לבלתי ניתן לביצוע מבחינה מעשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2005 12:42 |
|
| |
גם וגם
לפי נטייתי הטבעית הייתי מבטל כל ענישה שבעולם, אילו היה אפשר להשיג אותן תוצאות בדרך אחרת.
אך כאשר מדובר ברוצחים ובפושעים מסוג זה, הרי לחוס עליהם הוא גרוע עוד יותר.
ועל זה אמרו חכמים, על האמירה שאליה מן הסתם התכוונת - אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם - אף הם מגבירים שפיכות דמים.
לא תמיד יש בידינו למנוע שפיכות דמים כלל. לפעמים עלינו לבחור בין רעתו של פלוני לבין רעתם של רבים אחרים שיסבלו ממנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2005 13:34 |
|
| |
מיימוני, גו"ג לא הזכיר רחמים.
הוא דיבר על האפקטיביות של עונש המוות כגורם מרתיע, שאין לה כל ראיות (כלומר קיומו של עונש מוות במקומות מסויימים אינו מקטין את שיעור הפשיעה בהם), ואת חוסר היכולת לתקן טעויות, אי הדירותה של הסנקציה (כלומר, אם הסתבר שההרשעה בטעות היה יסודה, אך האדם כבר הוצא להורג, אין כל אפשרות חזרה).
האמת היא שעונש מוות הוא סוג של נקמה, ותו לא. נקמה שננקטת על ידי החברה אינה עדיפה, מוסרית, על נקמה של אדם פרטי. ונקמה, גם אם היא דחף אנושי, אינה ראויה. מטרת החוק הפלילי היא להגן על האזרחים מפני פושעים, לא לנהל מערכות נקמה ממלכתיות. החברה יכולה להגן על עצמה באותה יעילות אם תשליך את הפושעים לבתי סוהר, כפי שנעשה במדינות מתוקנות (ולא, מדינת טקסס בהחלט אינה מדינה מתוקנת, קראו את דוחו"ת אמנסטי על מערכת המשפט הפלילי שלה).
ואני אוסיף שאלה נוספת: האם זה שאדם רצח, מקנה זכות גם למדינה לרצוח? יש כאן, בעיני, מימד מוסרי. אין זכות לאדם אחד ליטול את חייו של אחר, אלא בנסיבות קיצוניות מאד (למשל, תוך הגנה על חייו). ענישה, בעיני, אינה מקרה כזה. תשאירו משהו גם לריבונו של עולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2005 15:06 |
|
| |
מיימוני,
לא דברתי על המנעות מענישה בכלל, אלא על המנעות משימוש בעונש המוות. לטעמי, מאסר עולם הוא העונש המתאים לרצח - וכאשר אני מתיחס למאסר עולם כוונתי מאסר עד היום האחרון, ללא קציבת העונש, נכוי שליש וכיו"ב. או שמא אפגין את הצד הליברלי באישיותי - אני מסכים שהרוצח ישתחרר מיד לאחר שהנרצח יקום מן האדמה.
אכן קיימת מחלוקת בחז"ל:
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית, ר' אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.
אולם לא התיחסתי לאמירה הספציפית (שגם בה נראה שדעת הרוב נוטה לשלילת עונש המוות, ולפחות לצמצומו לממדים אפסיים) אלא להלכות הנוגעות להגעה לגזר דין כזה, שהן המבטאות בפועל את הדעה הקולקטיבית של מעצבי התורה שבע"פ. הלכות אלה מוציאות מכלל אפשרות מעשית את עונש המוות. חובת ההתראה שאחריה חייב המעשה להתבצע תוך כדי דיבור כדי לחייב את העושה בעונש מוות, הבדיקות המרובות שאינן ממין העניין וכל מטרתן היא לתת לעדים הזדמנות לסתור זה את דברי זה, העובדה שגם אם טעו בדין אין מחזירין בדיני נפשות וכך הלאה - הכל מצביע בכיוון אחד: חז"ל ניסו להפוך את עונש המוות לבלתי ניתן למימוש, בדיוק כשם שעשו לבן סורר ומורה או למחיית עמלק.
|
|
|
|
|
|
