ספרן
עברתי במקופיא על הלינק (רק עמוד אחד. אולי זה לא מספיק).
ראיתי כיצד המחבר מתאר את המפגש הדמיוני בבית מנדלסון, אולי ביום הכיפורים.
ואני שואל את עצמי:
האם יש קשר הכרחי בין התופעות הבאות:
א. אדם שמתעניין בפילוסופיה.
ב. אדם שאינו מוצא טעם, במובן של חויה דתית (אם המונח הזה מספיק ברור וחד משמעי) או חויה יהודית הלכתית, במצוות אלו ואחרות.
ג. אדם שמשתתף בעצור חושבים. כלומר אדם שמנסה להסביר לעצמו את אמונותיו היהודיות והדתיות באופן מושכל, ביקורתי, פילוסופי.
האם אין די והותר בריות מסוג ב'?
האם הפתרון מסוג ג' אינו מסייע לאנשי סוג ב' אם הם מסוגלים לו?
וכשיטתך, האם הפתרון סוג ג' אינו פוגע באלו שאינם נמצאים במצב ב'?
וכשיטתי, האם שילוב של כתיבה ברורה, פילוסופית ודתית, כפי שאני מנסה לכתוב וכפי שאני מוצא אצל הגרי"ד סולוביצ'יק, אינו מונע את הבעיות שעלולות להתפתח.
שהרי אילו היינו באים להציע תיאורים, דמיוניים או אותנטיים, של אנשים שהיו גדולים (גדולים במובן של העמקה והשפעה, לאו דווקא חיובית או שלילית אלא במובן של טעונים בדיקה), האם אדמורים ואפילו רבנים היו יוצאים נקיים, להבדיל?
אפילו תיאור של אדמור שמתפלל ברגש עמוק, אבל מתפלל מנחה של שבת במוצאי שבת לפנות בוקר...
אולי זה מחייב לדון בשאלה החשובה: כאשר לפנינו עמדה דתית שבאה לידי ביטוי במעשה, מה לוקחים ממנו הצופים או הקוראים. והאם זה תלוי בהם, בעושה, אדמור או פילוסוף, או בצייטגייסט (=רוח הזמן. ביטוי הגליאני שכאן בא לציין את המיכלול התרבותי שבתוכו חיים אנו, פועלים, חושבים, מרגישים ומפרשים).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
