הכשרים - מי יודע?

כל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ואם עופות אלו נראים כעופות כשרות שלא הכליאו ואין סיבה לחשוב שהכליאו אותם אפשר להניח שלא הכליאו. משא"כ בעופות המשווקים כיום ידיעתנו ברורה שהכליאו אותם עם עופות שאין בהם מסורת.

עוד יש לציין שיש מכון אמריקאי שבוחן איזה עופות מכליאים ואיך ויש להם תחרות כל שנה בעופות שלא הכליאו אותם.

אני רוצה להוסיף לדיון נתון נוסף. פעמים רבות דווקא ההקפדה על כשרות מהודרת מאוד מונעת מהציבור המסורתי אכילת אוכל כשר.

לדוגמא, במקום בו אני גר יש מעט מאוד דברים שניתן לאכול עם הכשר. לפני כמה זמן נפתחה פיצריה שרצתה תעודה אולם בגלל החמרות גדולות שנדרשו ממנה היא ויתרה על התעודה דבר שגרם להכשלה של רבים.

הדרישות כללו אי מכירת מיץ ענבים לשתיה כדי שאנשים לא יתבלבלו בין מיץ כזה למיץ ענבים של קידוש ודרישה שלא יהיו כסאות לישיבה מהשעה 7.

עד כמה צריך הציבור הדתי יותר לוותר על חומרות שהוא מעוניין בהם כדי שהמערכת כולה תהיה כשרה יותר?

יש לי שלוש שאלות בנוגע לענייני הכשרים:

1. זכור לי ששמעתי פעם שעסקי ההכשרים היו קשורים בראשית המאה הקודמת לעסקי המאפיה [א' שותקת] היהודית בארה"ב. מעודי לא ראיתי דבר כתוב בנושא, האם יש בכך ממש?

2. איך ניתן להסביר את העובדה שמתנגדיו של הרב גדליה נדל ז"ל קבעו שהייין שהוא מייצר הוא יין נסך? האם יש מנגנונים בחברה החרדית שמטריפים מזון שאדם מייצר בגלל ענייני השקופעס וכו' בידיעה שהמזון עצמו עשוי ללא רבב? אם כן, האם יש מנגנונים המווסתים תופעה זו?

3. בעיר שבה שהיתי בארה"ב היה עסק אחד בלבד שמכר בשר כשר. זו עיר גדולה למדיי ויש בה אוכלוסיה יהודית לא קטנה, אלא שעד לא מזמן לא היה בה ביקוש גדול לבשר כשר. לאחרונה, משנשתנו העיתים, עלה הביקוש מאד. אי לכך חפצה רשת מרכולים גדולה בעיר להוסיף מחלקה כשרה בחלק מן הסניפים (דומה שלאו דווקא מתוך אהבת ישראל צרופה, אלא מתוך ראיה עסקית). מנהלי המרכול פנו להנהגה האורתו' בעיר לשם הדרכה והשגחה והתוצאה - נראה שבעלי העסק הכשר משכו בכמה חוטים והיוזמה ירדה לטמיון ואותו עסק יחיד המשיך להיות מונופול שרבים מדירים רגליו ממנו ומעדיפים לקנות במרוכז בשר מעיר אחרת.
שאלתי היא, אם נניח שכך היו פני הדברים (ואני חוזרת על כך שהם ידועים לי מעדות שמיעה), האם יש הצדקה הלכתית לפעולה מן הסוג שעשו פרנסי הקהילה באותה עיר?

תודה מראש על תשובותיכם.






תוקן על ידי - שחרית - 16/01/2005 18:53:01

1. ר' ראובן גרוזובסקי נדרס ע"י רכב לפני יותר מארבעים שנה. השמועות אז אמרו שהוא נדרש ע"י המאפיה שניסו לנטרל אותו מחמת מלחמתו עם הכשרים מזוייפים.

2. אין מנגנון כזה. יש יהודים שלא ישתו מיין ר"ג, אבל הם מיעוטא דמיעוטא.

3. בלי לדעת הפרטים אפשר להגיד שסביר מאד להניח שהרבנים לא היו מסכימים לתת הכשר לרשת מזון אם זה היה פוגע בפרנסתו של יהודי מקומי.

צ'וטונג,

לגבי 2 - מדבריך אני מבינה שמה שהיה כתוב בכתבה שהובאה באשכול שכן אינו מדויק? ושוב, הכוונה לא ספציפית למקרה של ר"ג אלא לעצם השימוש במתן הכשר ולקחיתו כאמצעי להפעלת לחץ.

לגבי 3 - גשעפטן גשפטען מעל הכל? גם במחיר שפחות יהודים יאכלו אוכל כשר? [וראה גם דבריו של שומע-כעונה לעיל]

שחרית

יש לך שלוש שאלות בנוגע לענייני הכשרים:

<"זכור לי ששמעתי פעם שעסקי ההכשרים היו קשורים בראשית המאה הקודמת לעסקי המאפיה [א' שותקת] היהודית בארה"ב. מעודי לא ראיתי דבר כתוב בנושא, האם יש בכך ממש?">

ולי זכור שקראתי בספר שחיבר הרב יעקב דוד וילובסקי, שהיה אב"ד סלוצק, מחבר ספר השו"ת בית רידב"ז, והפירוש רידב"ז על הירושלמי, שהיה בשנת 1904, "רב הכולל וזקן הרבנים לכל ארצות הברית וקענעדא חונה בשיקאגא", (לשון חתימתו בשו"ת רידב"ז סימן י), שבו הוא מספר, על מלחמותיו עם חברי אגודת השוחטים של שיקאגו, ועל איומי המאפיה נגדו, ששלטו על האיגודים המקצועיים.

<"איך ניתן להסביר את העובדה שמתנגדיו של הרב גדליה נדל ז"ל קבעו שהייין שהוא מייצר הוא יין נסך? האם יש מנגנונים בחברה החרדית שמטריפים מזון שאדם מייצר בגלל ענייני השקופעס וכו' בידיעה שהמזון עצמו עשוי ללא רבב? אם כן, האם יש מנגנונים המווסתים תופעה זו?">

הסבר פשוט מאוד, כיום אין בחברה החרדית כל מנגנונים, בעלי סמכות להחליט, כל בין אם היא החלטה בענין השיער הטבעי מהודו, או בענין ההיתנתקות. החלטותיהם הם כמו החלטותי, מי שרוצה להאזין להם מאזין, מי שאינו רוצה אינו מאזין.


<"בעיר שבה שהיתי בארה"ב היה עסק אחד בלבד שמכר בשר כשר... נראה שבעלי העסק הכשר משכו בכמה חוטים והיוזמה ירדה לטמיון ואותו עסק יחיד המשיך להיות מונופול שרבים מדירים רגליו ממנו ומעדיפים לקנות במרוכז בשר מעיר אחרת. שאלתי היא, אם נניח שכך היו פני הדברים (ואני חוזרת על כך שהם ידועים לי מעדות שמיעה), האם יש הצדקה הלכתית לפעולה מן הסוג שעשו פרנסי הקהילה באותה עיר?">

הלכה שהיתה ידועה בגולה, ומנוצלת ע"י כל מיני בעלי אינטרסים, בסיוע רבנים בורים וחברי קהילה עמי הארץ, היא ההלכה המגינה על בעלי ה"חזקה", הלכה זו ידועה כ"הסגת גבול", אך שמה ה"אמיתי" הוא "יורד לאומנות חברו", מטרת הלכה זו היתה כדי להגן על בני עיר, מפני תחרות "בלתי הוגנת" מצד בני עיר אחרת, או על סוחרים מפני תחרות מצד סוחר אחר, (ראי באריכות באנציקלופדיה התלמודית כרך כג, טור שסו ערך: "יורד לאומנות חברו-איסור על אדם להתחרות בחבירו ולקפח בכך את פרנסתו", וכ"ז אם הגנה זו אינה פוגעת בלקוחות, ראי הגהת הרמ"א, שולחן ערוך חושן משפט סימן קנו סעיף ז: "י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות".

הפרנסים לא היו צריכים סיבה, מספיק היה להם שלא היה לתושבים את אהרון ברק שיגן עליהם.

הלכה דומה נדונה בבית המשפט העליון, (בג"צ מס' 29/4493, מרבק - בית מטבחיים בע"מ נגד 1. הרבנות הראשית נתניה 2. המועצה הדתית נתניה 3. הרבנות הראשית לישראל, בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [13.2.95], לפני המשנה לנשיא א' ברק והשופטים ג' בך, י' קדמי) בתביעה של חברה, המפעילה בית מטבחיים באזור התעשייה בבאר-טוביה, הנמצאים תחת פיקוחה של המועצה הדתית בעיר תל-אביב-יפו וזוכים להכשר מטעמה. חרף ההכשר והפיקוח האמורים, סירבו המשיבות 2-1 להעניק תעודות כשרות לבעלי חנויות האיטליז אשר ישווקו את מוצרי העותרת בעיר נתניה. סירובן של משיבות אלה מושתת על הילכת "שחיטת חוץ".

בפסק דינם כתבו השופטים: "בפוסקים מוזכרים שני טעמים לתקנה זו. היו מקומות שבהם הטעם לתקנה היה חשש לכשרות הבשר המובא מחוץ לערים, כיוון שבכפרים ובעיירות היו שוחטים שלא היו בקיאים בהילכות שחיטה, והיו כאלה שלא תאמו את דרישות ההלכה באישיותם ובאורח חייהם. כמו כן, התעוררו בעיות הילכתיות הנוגעות לכשרות הבשר (למשל, שלא הדיחו את הבשר מן הדם שבו תוך שלושה ימים מזמן השחיטה, ולאחר שלושה ימים כבר לא מועילה ההדחה כדי להכשיר את הבשר לבישול). אשר-על-כן לא רצו לסמוך על הכשר הבשר שהובא מחוץ לעיר ואסרו על מכירת בשר שנשחט מחוצה לה. הטעם האחר שבשלו נקבעה התקנה דנן היה טעם כלכלי: הן על-מנת לשמור על פרנסתם של השוחטים המקומיים, והן על-מנת שניתן יהיה לגבות מסים מהשוחטים המקומיים לקופת הקהילה. מי ששחט מחוץ לעיר ולא תחת פיקוחה של הקהילה לא שילם מס זה, בכך פגע בקהילה. יש לציין, כי ישנם חכמים המביאים את שני הטעמים גם יחד, הן החשש לכשרות הבשר והן השיקול של מסי הקהילה, כבסיס לתקנת "שחוטי חוץ" ...".

וחייבו את הרבנות לתת לאטליזים את ההכשר.

******

העיוות שבהחמרה (ווטו)
ושם לקט כללי של לינקים סביב הנושא
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=825224

תודה רבה על האשכול החשוב
כבר מזמן אני מנסה להכניס סיפור זה שבוער לי מאד. כמוהו אני יודע קיימים רבים מאד!!!
מדובר על יחס הפוך בין כמות הכסף הנתבעת לכמות ההשגחה הניתנת.
האם כל זה נכון גם לגבי השגחת הבד"ץ???
לפני זמן רב הגעתי לאחת החוות החקלאיות ביש"ע. מייצרים שם מוצרים טבעיים שונים, כברוב המקומות הנ"ל. סוג האנשים שם מעניין: הם מזמן עברו 'תהליך התנתקות' ממוסדות המדינה כולל צה"ל ומתפיללשלוממדינה וכאלה, מחמירים בענייני כשרות והרחקות כפי שלא מצוי אצל סתם סרוגים ועוד עניינים מעניינים כמו פשטות וריחוק מחומריות, הרבה תפילות ואהבת ישראל.
אז מה עם הבד"ץ?
באחד המקומות מייצרים כאמור מוצר שמבוקש בציבור החרדי: טבעי, אורגני, בריא, טעים, עבודה עברית ו...כשרות מהודרת.
וכאן הבן שואל: נו אז מה רע?
אז זהו, שמלבד לשלוח קבלה על סך של 2000 ש"ח לחודש עבור בד"ץ העיידה, לא מתקיים שום קשר עמם - כמובן כולל אי ביקור של צל צילו של משגיח במקום - מעולם!
אז איך יש השגחה וחותמת - אל דאגה! הבד"ץ לא יפקירנו. ההשגחה המקומית של המתנחלים מספקת את חברינו בעיידה. יש על מי לסמוך, יש ממי לגבות את המצלצלין, יש חותמת וקונים תמימים - וקרובה הישועה לבא.
אבל כל זה לפני הדובדבן דלקמן:
היצרנים מהחווה ביקשו גם הכשר בד"ץ לפסח.
זה לא! הם נענו.
ולמה? היקשה המנהל
ונענה, מפני שהמשגיח לא יכול להגיע ולפקח שהכל בסדר!
אי אי אי, הקשה המתנחל, אי הכי, וכולי שתא היכן משגיחכם? והרי מעולם לא נראה קצה חוטמו בהרינו אלו?
פסח שאני! באה התשובה הניצחת.
יאכלו ענוים וישבעו
ישתכרו צדיקים, ויניחו יתרם לעולליהם
אבל שמא ניתן לנסות לעשות זאת בפחות 'עבודה - חרדית - בעיניים'?
ואנן, מה נענה אבתריהו???

שחרית,

יין נסך אינו פסול לשתיה בגלל מרכיביו אלא בגלל השימוש שנעשה בו - ניסוך לע"ז. ע"פ ההלכה התלמודית, גם יין של נכרי שלא ידוע אם נוסך לע"ז אסור מדרבנן ("סתם יינם", ויש דיון רחב בפוסקים בעניין מידת האיסור ובאלו מצבים הוא עדיין חל), ושני טעמים בדבר:א. חשש ניסוך לע"ז, ב. מניעת ישיבה בצוותא עם גויים שעלולה להביא לחתנות עמם.

בשלב מאוחר יותר הורחב האיסור גם ליינו של יהודי המחלל שבת בפרהסיה ושאר כופרים, כלומר, אידאולוגיית היינן בהחלט פוסלת אותו וזו לא המצאה חרדית מודרנית.

עצם פסילת היין בגלל דעות מי שמעורב בהכנתו - אינו המצאה חרדית עכשוית.






תוקן על ידי - ממללא - 18/01/2005 1:09:25

ממלא


"יין נסך אינו פסול לשתיה בגלל מרכיביו אלא בגלל השימוש שנעשה בו - ניסוך לע"ז. ע"פ ההלכה התלמודית, גם יין של נכרי שלא ידוע אם נוסך לע"ז הוא יין נסך ("סתם יינם"), ושני טעמים בדבר: א. חשש ניסוך לע"ז. ב.מניעת ישיבה בצוותא עם גויים שעלולה להביא לחתנות עמם".

הערותי לדבריך:

גם "סתם יינם" מופיע במקורות בודדים, כ"יין נסך" דרבנן, אך באופן כללי מבדילים בין "יין נסך" ל"סתם יינם":

"יין נסך הוא יין שנתנסך לעבודה זרה, ויש להגדירו: "יין אסור בגלל מרכיביו", מאחר ומרכיביו אסורים, (בהנאה, ובפרט שייתכן שאיסורו הוא מן התורה, מדין תקרובת ע"ז), ואף אם אינם מרכיבים אסורים "מקובלים", כתערובת בשר וחלב וטריפות.

"סתם יינם", המופיע גם בשם: "יין של גויים", הוא "סתם" יין, שלא ידוע לנו אם נתנסך לע"ז, והוא יין "כשר" בכל מרכיביו, (ובזמנים בהם ניסכו יין לע"ז, הוא היה "מקסימום", ספק יין נסך), ואיסורו הוא מגזירות י"ח דבר, שהיו ע"י תלמידי שמאי והלל, (בתקופה הסמוכה לחורבן הבית השני), וכפי שהוא במשנה (שבת דף יג עמוד ב): "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום, וגזרו על שמנן פתן ויינן". (גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן).

<"ב.מניעת ישיבה בצוותא עם גויים שעלולה להביא לחתנות עמם">.

ישנם הטוענים, שהאיסור היה גם על עצם הזנות, אף ללא נישואין, ראה בפירוש המאירי ע"ז דף כ"ט: "והראשונים גזרו על סתם יינם ליאסר בשתיה כדי להתרחק ממסבותיהם *שלא לבא לידי זנות* עם בנותיהם, וימשכו מזו לע"ז כדרך שעשו בשטים", והרי שם לא היו נישואים.

<"מניעת ישיבה בצוותא עם גויים">

ראה עבודה זרה דף ח עמוד א: "רבי ישמעאל אומר", (על שינוי שם אומר המאמר, ראה להלן): "ישראל שבחוצה לארץ, עובדי אלילים בטהרה הן. כיצד, כותי שעשה משתה לבנו, וזימן את כל היהודים שבעיר, אף על פי שאוכלין ושותין משלהן, (והוא) [ושמש שלהן] עומד עליהן, מעלה עליהן הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: (שמות פרק לד פסוק טו): וקרא לך ואכלת מזבחו", (וראה בנקודת הכסף, על הגליון שם, שכתב, שהפסוק אינו אלא "אסמכתא".

דין זה של איסור אכילה בסעודת עכו"ם, הובא להלכה, בשו"ע יו"ד, סימן קנג סעיף א.

וכבר העיר הר"י ברלין בגליון הש"ס, (ע"ז שם, על השינוי בשמו של אומר המאמר, שבגמרא בעבודה זרה, אומר המאמר הוא: רבי ישמעאל, אך בתוספתא עבודה זרה, (צוקרמנדל), פרק ד הלכה ו, ובמסכת עבודה זרה, (כת"י בית המדרש לרבנים), באבות דרבי נתן, פרק כו הלכה ד, ובילקוט שמעוני, כי-תשא רמז ת, בש"ס כת"י מינכן ובראשונים רבים, (ראה רי"ף עבודה זרה דף ב עמוד ב, רא"ש עבודה זרה פרק א סימן ו, האשכול [אלבק] הלכות עבודה זרה, (דף קפח עמוד א), כפתור ופרח פרק י, (עמ' לו בד"ה ספרי), המאמר הוא בשם "ר' שמעון בן אלעזר".

מאמר בעל תוכן דומה, מופיע בשמו של רבי שמעון בן אלעזר, בסנהדרין דף קד עמוד א: "תניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: בשביל (מלכים ב' כ') והטוב בעיניך עשיתי - מה אות, בשביל (מלכים ב' כ') מה אות - נכרים אכלו על שולחנו, בשביל שנכרים אכלו על שולחנו - גרם גלות לבניו. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: כל המזמן עובד עבודה זרה לתוך ביתו ומשמש עליו - גורם גלות לבניו, שנאמר (מלכים ב' כ) ומבניך אשר יצאו ממך [אשר תוליד] יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. (מלכים ב' כ') וישמח עליהם חזקיהו ויראם את (כל) בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב וגו'. אמר רב: מאי בית נכתה? - אשתו השקתה עליהם...".

מאמר זה הרחיב את איסור האכילה עם גוי, מאכילה עם כותי שעשה *משתה לבנו*, לכל אכילה עם נוכרי, אפילו הסעודה היא בבית הישראל, וראה גם אליהו רבה (איש שלום) פרשה ט: "ישמור אדם דברים בלבבו שלא יאכל עם הגוי *על השלחן*, שכך [מצינו] בחזקיה מלך יהודה שאכל עם הגוי על השלחן וסוף נענש עליו עונש גדול". וראה את מאמרו של פרופ' מ.צ. שטינפלד: "איסור אכילה עם הגוי", סידרה ה (תשמט) מעמוד 131).

ויש לציין, שהן רבי ישמעאל והן רבי שמעון בן אלעזר, אומרי המאמר (בגירסאותיו השונות), היו תלמידי ר"ע, (סתם רבי ישמעאל הוא חבירו-תלמידו של ר"ע, ראה סדר הדורות בערכו אות ב, וגם רבי שמעון בן אלעזר, היה תלמידו של ר"ע, ראה תוספות בבא מציעא דף ד עמוד ב, וסדר הדורות בערכו), וייתכן, שבמאמר זה ישנה התייחסות למצב שהיה באותה תקופה.


ייתכן, שגזרת ב"ה וב"ש, לא היתה גזירה חדשה "לגמרי", אלא היתה גזירת "חיזוק" לגזירה ישנות ש"נחלשה".

רבים טוענים, שהגזירה ה"מקורית" והראשונה, על "יינם של גויים", היתה בגלל מעשה בנות מדין (ראה סנהדרין דף ק"ו עמוד א), לאחר שהתבררה הסכנה בתערובת יין ושיקסעס.

לדברי הרמב"ן, (עבודה זרה דף לו עמוד ב), הגזירה הראשונה על שתיית יין של גויים, היתה ע"י אליהו: "וק"ל דהתניא בפרקי ר' אליעזר הגדול, שאליהו ז"ל גזר על היין על דבר פעור".

אך בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם, (מל"ת קצ"ד), כותב הרמב"ן, שהגזרה הראשונה על יין של גויים, היתה ע"י פנחס: "וכך הזהירו בפרקי ר"א הגדול, (במהדורת "היגר" בפרק מו. בפרד"א עם פירוש הרד"ל בפרק מ"ז), שעל מעשה זה, התחילו באיסור סתם יינם, עמד פנחס והחרים על ישראל, בסוד שם המפורש, ובכתב שנכתב על הלוחות, ובחרם ב"ד העליון, ובחרם ב"ד התחתון, שלא ישתה אדם מישראל, מיינם של עכו"ם, כי אם מרפש רגליהם".

המהר"ל, (דרוש על המצות, נדפס בספרי המהר"ל הוצאת לונדון, בסוף באר הגולה), כותב, שהיו גזירות על יין של גויים, ע"י "פנחס, דניאל, ותלמידי שמאי והילל": "... כי כאשר ראה פנחס שהי' שעה אחת שנצמדו ישראל לבעל פעור, וגבר כח מסואב שלהם על ישראל גזר על היין. אבל מפני שלא היה זה רק לשעה בלבד, לא קבלו הגזרה, וכשחרב בית ראשון אז גבר עליהם כח האומות, ואז דניאל שהיה לאחר שחרב הבית, גזר על היין וגם זה לא קבלו כמו שאמרו במסכת ע"ז (ל"ו, א') כי דניאל גזר על ה*יין נסך* ולא קבלו, כי מיד נבנה בית שני והיה קץ גלות בבל ידוע עד שחרב בעו"ה בית שני והתחיל הגלות הזה הארוך שקצו נסתר ונעלם ואז גזרו על יין נסך תלמידי שמאי והילל וקבלו ישראל הגזירה הזאת...". הסבר דומה הוא כותב גם בגבורות השם - פרק עב: "כאשר גלו ישראל מעל אדמתם ובאו ישראל לתוך האומות עד שיש לחוש אל ההבדל הזה כמו שהגיע לקצתן שנתערבו באומות בשביל גלות ישראל בין האומות, וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל ביין משתיו (דניאל א') והוא התחיל בגזירה זאת כמו שמבואר במקומו,... ומכל מקום לא היה בזמן דניאל השעבוד ופיזור הגלות כל כך, עד שהיו תלמידי בית שמאי ובית הלל שהיה בעת חורבן השני ואז נתפזרו ישראל בכל קצוות העולם, והיו תחת האומות, ואז אזרו כח וגזרו על כל ישראל ואסרו יינם, כדי לחזק הבדל ישראל".

לדברי רש"י, (ספר האורה, סי' קיג עמ' 150):, היה זה משה רבנו שגזר על היין בשטים".

לדברי הראבי"ה, (ע"ז סי' אלף נט): היו אלה משה ויהושע שגזרו בשעת מעשה שטים.

******
באם איסורו של סתם יינם הוא בהנאה או רק בשתיה, הוא נושא בפני עצמו.

<"בשלב מאוחר יותר הורחב האיסור גם ליינו של יהודי המחלל שבת בפרהסיה ושאר כופרים, כלומר, אידאולוגיית היינן בהחלט פוסלת אותו וזו לא המצאה חרדית מודרנית">

הרחבת האיסור, היתה בגלל החלת דין גוי על מחלל שבת בפרהסיה, (ראה חולין דף ה עמוד א), ואף שטעם האיסור שהוא: "משום בנותיהם", לא שייך במחלל שבת, בטח כבר שמעת על ה"בעל תשובע", שלא רצה לשתות יין בבית חמיו, שלא היה שומר שבת.

(וראה חי' חת"ס יו"ד סי' קכד ס"ק ד, שמצדד שמחלל שבת אינו אוסר יין במגעו, שהרי אינו עובד ע"ז ובתו מותרת, ואין כאן לא משום ניסוך ולא משום בנותיהם, וכ' שלכן לא הדין זה בשו"ע, אבל בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קכ כתב בפשיטות ששמחלל שבת עושה יי"נ, שמשום קנס עשאוהו כגוי).


אולי עצם פסילת היין בגלל דעות מי שמעורב בהכנתו - אינו המצאה חרדית עכשוית, אולם המחשבה שפסילת יינו של אדם *בימינו*, כ*יין נסך*=יין שנתנסך לע"ז, בגלל דעותיו תשפיע על מישהו, הוא תופעה מסוכנת חדשה.