בין א"י למדינת הים

שחרית,

בתור כתבתנו (לפחות - כתבתי שלי) לענייני חידושי לשון:
האם "אחצון" זו המקבילה העברית ל"אאוטינג"? איכשהו זה נשמע אלים במידה הנכונה, אבל גם כמו משהו שיש לו תופעות לוואי כימיות מסוכנות ...

נושא האשכול נלוז מעט ממעגלו.

ובכן...

אמש שוחחתי עם משולח מא"י, אודות היציאה לעבודה.

מתוך השיחה הארוכה אצטט מספר נקודות מעניינות.

לדבריו, חוסר האתיקה בהליכות אנשי העסקים בישראל, מקשים על אדם חרדי למצוא מקום עבודה נאות. גם כי השילוב בין "עובד" ל"בן תורה" כמעט שאינו בנמצא.

בביקורי האחרון בישראל, נזדמנתי אצל משרדו של מכר, איש עסקים חרדי. באותם דקות מספר שהייתי במשרדו, נתוודעתי לחוקי אתיקה משרדית חדשים. החל בלבוש העובדות, וכלה בכינויי חיבה המתווספים לכל קריאה בשם. זו היתה ההתנהגות הטבעית והמתבקשת. עוד ראיתי כי השמירה על דיסטנס, לקויה.

כך שהפחד מנתינת אישור לאברכים לצאת לעבודה במקומות מסוג זה, מובן.

למען היושר אין להביא ראיה ממשרד אחד שבקרתי בו לשאר מקומות, אך חומר למחשבה יש כאן.

בארה"ב, חוקי האתיקה התוך משרדית, מחייבת יחסים יותר מאופקים והליכות יותר רספקטיביות בין עובדי המשרד.

ידוע לי על אפשרויות של חציית גדרות בכל מקום, אך בחו"ל דברים אלו מצויים בעיקר במשרדי עולם התרבות והקריאייטיב, מקומות שמטבעם אינם תואמים את רוחו של העובד החרדי.

קשרי אנוש בארץ מפותחים והדוקים יותר, גם מכח התרבות והמנטליות המקומית (מזרח תיכונית?) וגם מכח ההרגשה של "שבת אחים גם יחד". בחו"ל, בין נכרים הניכור מתבקש.

חוסר השילוב בין בן תורה ויגיע כפיים, נובע מכך שבישראל, בן תורה ממוצע "פרוש" הוא מעולם הזה מילדותו, דה פקטו. וכשצריך לצאת ולהתחכך עם העולם שמחוץ לישיבה, המעבר הוא דרסטי ואין תשתית אמצעית.

אידך גיסא,

כתבת: "דומני שאין צריך להאריך על הפער העצום בין המנהיגים שבארץ לבין המתינות והקירבה היחסית בין המנהיגים דאמריקה. אם יהיה ביקוש, אאריך בכל זאת".

יש ביקוש.

אנא הארך בזמנך החופשי, ויכמ"ל.

ברשות מרנן ורבנן,

אגיב לשאלה שהופנתה לתיבתי האישית.

"איש עסקים יהודי מוכר וידוע, אביה של חברתי, שחי במיד ווסט בארה"ב אמר לי פעם שהוא נמנע מלעשות עסקים עם חרדים, בגלל האתיקה המקצועית הירודה שלהם.
הם אולי יעשו צדקה ויתרמו לגמח"ים, אבל על ה"פוריץ" מצווה לעבוד ואין בכך כל גנאי בעיניהם." עכ"ל.

מאי האי?

נתינת צדקה ועשיית חסד הם מידות המושרשות אצל היהודי בטבעו. מערכת עזר קהילתית היא אחת מתכונותיה המופלאות של הקהילה החרדית. אין בין מדות אלו לחוסר אתיקה קשר אף לא שלילי.

באשר לאלו שדובר בהם, יש לחלקם לקבוצות.

א. הבלתי מוסריים עסקית. יש העושקים את זולתם ויש המבדילים בין עשיקת הנכרי לעשיקת היהודי.

ב. אלו שאינם נשמעים לתכתיבי הממשל ומרגישים בנוח ליטול את כספי הממשל, על ידי אי-תשלום מיסים, גביית כספים ממשלתיים (לעסקים או הטבות אישיות) ללא סיבה מוצדקת וכדומה.

"גנבים יש בכל מקום" אבל אצל חרדים שרמתם המוסרית אמורה להיות גבוהה הדברים צריכים הסבר נוסף מלבד האימרה דלעיל.

הבלתי מוסריים העושקים זולתם, הם ה"גנבים שיש בכל מקום". החזות והמראה החרדי מוסיפים להם גוון אך הם גנבים ככל גנב אחר.

אלו המבדילים בין הנכרי ליהודי, הם יותר מוסריים מהקודמים, הם מתמקמים בשטחים אפורים של הלכות גניבת/גזילת הנכרי (שאסורה). התנהגות זו אינה מצויה כל כך בין בני הישיבות והאורתודוקס המודרני.

הקבוצה שאינה נשמעת לתכתיבי הממשל, איננה סובלת מיסורי מצפון הלכתיים, על אף שהתנהגות זו נוגדת את ההלכה בדרך כלל. הרב פיינשטיין היה מראשי הנלחמים בתופעה זו.

לאחרונה נערכו כנסים לציבור החרדי שדנו בנושאי אתיקה עסקית וצבורית (הדוברים באותם כנסים שהיו מיועדים לקהל האולטרה אורתודוקסי היו עו"ד ורואי חשבון).

לענ"ד בעיות אלו (מלבד העושקים את זולתם) נובעות בעיקר מהשפעת השואה. כשהחלה המלחמה התנכרו ליהודים כל הנכרים (כמעט) ממשלות, שכנים ומכרים. מאז היהודים רואים את הנכרי כחבר זמני ואת ממשלתו כמרות זמנית. לעשיקתם אין השלכות מצפוניות.

כפי שהזכרנו לעיל, נתינת הצדקה ועשיית החסד איננה סתירה, אך עוזרת היא גם עוזרת להשקטת המצפון.

איד"ג,

אני חולק על כל הנתוח שלך, לאדמו"ר מליובאויטש ולהגר"מפ היו השפעות מאד מיזערית על עיצוב החרדיות בארה"ב. ואכמ"ל.

סעמידיא
אודות מה שהנך כותב כי החרדים בחו"ל גונבים יותר.
כלל זה נראה לי מוגזם, באשר שאני חרדי, וחסיד, ומכיר אני את מהלך החיים של החרדים והחסידים. חסיד רגיל לאחר הנישואין אז לומד בכולל לשנתיים לערך, ובזמן הזה אשתו עובדת או במשרד או בבית ספר, ובזמן הזה אז יקבלו תמיכות שונות מהממשלה. לצורך זה לא יכתבו מה שהם מרויחים מהכולל, כי אז לא יקבלו כלום. אבל אח"כ כשיוצאים לעבוד רובם מפסיקים לקבל התמיכות ומנהלים את חייהם באמת וביושר. הברחת מכס הוא מותר עפ"י תורה, אף שראוי לירא שמים להחמיר כמבואר בסי' שס"ט. וזה לא רק חרדים, כל אחד ואחד שיש לו האפשריות לא ישלם מכס, ויבריח את המכס. החרדים ידועים כאנשים שאפשר לסמוך עליהם ועל דיבורם כמו על שטר. לך תשאל כל גוי בהדיימאנד דיסטריקט במאנהעטאן ורובם יעידו כי החרדים שם נאמנים בדיבורם.

וסיבת הדבר שבא"י החרדים לומדים יותר, ובחו"ל כל אחד כמעט יוצא לעבודה. הוא מחמת כי בא"י אפשר לחיות כשהאשה עובדת ובתמיכת הכולל וגם לרבות תמיכות הממשלה. משא"כ בחו"ל אי אפשר לחיות כך, גם כאן כל אחד כמעט מתחיל בכולל, אבל לאחר שנולדים שני בנים פשוט א"א להמשיך כך, וכשאין כסף מה עושים? יוצאים לעבודה. אילו לא היה בארץ ישראל תמיכה הממשלתית ברור שרובם ככולם היו יוצאים לעבודה.

אחד התחומים שבין א"י לחו"ל הוא הפרהסיה. צורת רה"ר השונה כל כך, אך מכל מקום מעוררת גם שאלות. ברי לכולם אף לצדיקי ויליאמסבורג (אולי זה שונה בסקווער טאון, או במונרו, אך כמדומה לא במונסי), שחיים בין צבור כללי ומה שרואים שם אינו על טהרת השבת הכשרות והצניעות. חבר מסוג ירושלמי (עם שטריימעל, וקפטן, אך ללא ז'ובע ועם מכנסיים), שנסע פעם לניסיון ללמד בישיבה בוויען (כמדומה לי שהיא כבר ע"ה, ולא מעט בגלל מחלוקות), חזר לירושלים. ואמר לי אי אפשר לחיות שם ובוודאי א"א לגדל שם משפחה. אך בכל זאת חיים באירופה קנאים שבקנאים. מתפלא אני לפעמים על חוגים בחו"ל שמטעמי קנאות הם פיתחו שנאה גדולה למדינת ישראל ולתושביה, כולל אפילו החרדים וכולל אפילו אתרוגי א"י למשל, כיצד נוח להם לחיות במצב שאילו היו רואים אותו בארץ היו יוצאים מכליהם במחאות וכו'.

גם בארץ יש מקום למחשבה. הנה כאשר הגרי"ז בחר לו מקום לשבתו בירושלים, לא בחר בשכונת בתי הונגרים, בתי נייטין, מאה שערים ואפילו לא בשכונת גאולה (שאמנם בזמנו לא הייתה כ"כ חרדית כבימינו), אלא קבע דירתו בשכונת זכרון משה, שהייתה שכונה ציונית מוצהרת, ודירתו הייתה סמוכה לבי"ס למל הידוע ולקולנוע אדיסון (ואף אמרו שהיה מדליק נרות חנוכה בשיעור עד שתכלה רגל באי ההצגה השניה שם). גם הגאון מטשעבין לא גר בתוככי שכונה חרדית, אלא ברחביה (אמנם על גבול שערי חסד), אמנם הראי"ה הרצוג היה גר ברחביה, אך גם האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת גר סמוך למחנה יהודה, והאדמו"רר מבעלז גר דווקא בת"א באיזור שלא היה דווקא חרדי, ובירושלים היה מתגורר באיזור קטמון או בסמוך למחנה יהודה. הגרצ"פ פרנק רבה של ירושלים גר ברח' מלאכי שלא היה כ"כ חרדי באותם ימים. וגם הרב דושינסקי רבה של העדה החרדית התגורר באיזור רח' שמואל הנביא.

האם כל הגדולים והצדיקים לא שקלו את בחירת מקום מגורם, כמו שעושים היום כל החתנים או האברכים שאף שכונות דתיות לפעמים אינם מספקות אותם. לא זו בלבד אלא אף בוררים שכנים, שאם חלילה יהיה שכן עם כיפה סרוגה, הבנין כולו נפסל. ולכאורה יש להם טענות צודקות, הרי יש לחשוש מהשפעה על הילדים וקשיים בחינוך, ובכלל היכשלות במראות אסורים וכיו"ב.

הקשבתי פעם לשיח זקנים בזכרון משה, מוצאם היה ממינסק, עיר שמן הסתם היום מתרפקים עליה (אחד מהם היה ר' מאיר פינס, יהודי ת"ח ליטאי מעמודי זכרון משה, וכמדומה ממשפחת הגר"א, קבוע בשיעורי התורה הרבים שם, ועם זאת היה מסגר ובעל מסגריה). אמר אחד מהם לחבירו: זוכר אתה את הבית שגר בו ר' חיים? אמר לו השני וודאי, ומול ביתו החזיקה איזו יהודיה חנות שהיתה פתוחה בשבת! וזו לאו דווקא וורשא או ווילנא, שמן הסתם לא היו גדורים הרבה יותר בשמירת שבת.

שח לי ידיד, שהיה מקורב להגרי"ש כהנמן הרב מפוניבז', שבעירו פוניבז' היה מסופק אם יש לו מנין של שומרי שבת!

ושח לי ידיד שאביו בא מבריסק שלגרי"ז בקושי היה מנין.
ועוד שמעתי ממו"ר שליט"א שהגבאים בבריסק בקשו להכניס חזן עם מקהלה לבית הכנסת בניגוד לדעתו של הגרי"ז, ובשבת הראשונה שבאו עלה הגרי"ז על הבימה והמקהלה ירדה, ירד מהבימה והמקהלה עלתה וחוזר חלילה עד שהנשים מהעזרה צעקו על הגבאים והתפילה התנהלה ללא מקהלה. ובל נשכח מי היה ראש הקהל בבריסק.

דגים ואריק,


הכל כלכלה.

כשהאפשרויות הכלכליות שוות, ויש היצע של דירות בשכונה חרדית ובשכונה חילונית, אז נכנסת האידיאולוגיה ומכריעה.
אנחנו היום בחברת שפע, וה'השקפה' וה'דעת תורה' נכנסות רק כאשר הלבטים הכלכליים הקיומיים נפתרו.

אותם גדולי ישראל שדרו בשכונות מעורבות או חילוניות, שיקוליהם הכלכליים קדמו לאידיאולוגיים, וזה טבעי. אין לי ספק שאילו היו בימינו, שיש שכונות חרדיות פורחות, לא היה להם אפילו צל של פקפוק היכן לגור.

בכלל, חרדיות ימינו היא רק מוטציה שונה של אותה גישה שנוצקה בידי האישים הללו. ואם תלמידיהם כך, הם עצמם לא כל שכן.

באראפארקער,

בתגובתך הראשונה כתבת "אודות מה שהנך כותב כי החרדים בחו"ל גונבים יותר."

פליאה ממני. אלו אינם דברי.

בהמשך דבריך גם כתבת "אח"כ כשיוצאים לעבוד רובם מפסיקים לקבל התמיכות".

כך שעל המיעוט שלא מפסיקים אנו דנים.

ועוד "הברחת מכס הוא מותר עפ"י תורה", עיין שם בהגה, ש"ך, מאירת עינים, בה"ט, פתחי תשובה, נתיבות המשפט וביאור הגר"א.

מסקנתם שונה משלך.

ועיין עוד באגרות משה (שאינו מצוי באמתחתי כעת), לגבי שמוש בהטבות שלא כמותר על פי החוק: "שלא יגרמו גזל והפסד ממון למדינה שלא כדיני התורה ודיני הממשל שלא יכשלו אף שלא מדעת בחטאים הגדולים האלו" (נכתב ע"פ הזכרון – יתכנו טעויות).

בהודעתך השניה כתבת "כי בא"י אפשר לחיות כשהאשה עובדת ובתמיכת הכולל וגם לרבות תמיכות הממשלה".

כנראה אינך מודע לרמת השכר לעובד והתמיכה הממשלתית בישראל. מקורות הכנסה אלו שציינת אכן עוזרות לקיום, אך הקיום, מינמליסטי.

לא נראתה נהירה אל משרדי כח אדם לאחר הקיצוצים בתקציבים לאברכים.

השהות בכולל כיום בישראל היא בחלקה אידיאלית "מחמת גופו" וחלקה מעשית "מחמת מקומו". האידיאל להיות בן תורה נטו קיים מלבד הבעייתיות של הצבא.


דגים,

אינני מבין מה ראה חברך "מסוג ירושלמי" בוויליאמסבורג שאין בירושלים.

בירושלים, התחבורה הציבורית והרחובות הראשיים גם בשכונות החרדיות, מלאות ב"אינו על טהרת השבת הכשרות והצניעות" שהזכרת.

אדרבה, החילוניות יש בה יותר מן ההשפעה השלילית מאשר הנכריות.