קוויטל לקוסם

מלמד_לאדם

דיון בקוויטלאך [שונה ממה שאתה מציג כאן]:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1028465




הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!


תוקן על ידי - עצכח - 19/01/2005 1:56:13

בכל הנושאים הללו קיימת מבוכה רבתא ואבוהון דכולהו שו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ג וכבר הזכירו שו"ת הנ"ל פעמים אחדות בפורום. ולמעשה נהגו להקל אפילו שהוא ספק דאורייתא היכא דהוחזק גברא והוחזק קמיעא.

ובדרך אגב ראוי לכל בן תורה להיות בקי בתשובה הנ"ל.

צ'טינג,
הרשב"א מדבר מענין של ניחוש ומעונן, שאודותם יש, כידוע, מחלוקת יסודי בין הרמב"ם והראב"ד אם הכל בכלל, והרשב"א ס"ל כהראב"ד.

אבל בקוסם, לא ידעתי אם יש איזה חולק על דברי הרמב"ם.

שלפי שיטת הרמב"ם שכל עניני קסמים וכישוף וכו' אין בהם ממש, הרי אפשר לומר שמכיון שהאדמור/בבא/צדיק/גדול הלז הוא באמת פועל ישועות ומחולל נפלאות אז מותר.

אבל זה פשוט טעות הגיוני, כמובן, כי הרמב"ם ודאי שסובר שכל אותם ה"מופתים" הכל הם הבל ורעות רוח אין בהם ממש (ובזמנינו, אין צריך להיות הרמב"ם לסבור כן, וכמדומה שגם הראב"ד לא יחלוק...)

ולהחולקים על שיטת הרמב"ם וסוברים שיש איזה ממש בכישוף ועכ"ז אסרה אותם התורה, א"כ אם יש איזה אדמור המצליח באומנתו ומחולל פלאות וכו' – זה אסור משום קוסם. אבל אם אינו אדמור מוצלח כל כך, ורק הולכים אליו חסידיו משום ש"צריך לילך", אז מותר. ובטח יהיו שיתרצו לפי שיטת החולקים על הרמב"ם, כי האיסור הוא רק באופן שעושה מעשי קסמים שלו מצד הטומאה וסט"א (?), אבל אדמור צדיק וקדוש שהכל בא מפאת קדושתו הכל מותר, אבל לא ראיתי היתר כזה. אמנם, לא ראיתי אינה ראיה.

להבהרה בעלמא: פשוט שאין שום נפק"מ בנוגע להא דשאילתון קדמיכון, מהו מקור של מנהג "נתינת פתקאות", אם זה התחיל כדי שהאדמור יזכירם בתפילתו, או משהו דומה. כי העיקר הנוגע הוא מה שנוגע בזמן הזה שיש פולחן כזה של "קוויטלך". וכידוע, שיש בזה הרבה "דינים" וקפידות, לדוגמא: דוקא נייר חלק בלי שורות... קורעים חתיכת נייר לאחר שגמרו הכתיבה.. חייבים לכתוב עיר מגורתו של נותן הקוויטל בראש הקוויטל - אפילו במקרה שגר במקום האדמור והאדמור מכיר אותו אישית... לא כל א' רשאי לכתוב כי אם הגבאי (כי מי יודע איזה "מחשבות זרות" עוברות במוחו בשעת כתיבת קוויטל הקדוש) שיושב מעוטף כמו בשעת תפלה עם חגורה במתניו... וכל חצר הקודש ומנהגיו והלכותיו וקפידותיו, בקיצור, כמה וכמה מנהגים שונים ומשונים, שודאי ריח של קסם נודף מהם.

האם אני סתם מתנגד וליטאי מצומצם ומטומטם, או שיש שהעירו כבר כנ"ל, או שחסר לי איזה ידיעה בכל זה.

למתעמקים, לחושבים ולמפרשים, נא לשים לב שיש להקיף בהסבר גם את הנוהג לשים קוויטלאך על קברי צדיקים. ואף שמעתי ווארט של אחד מחשובי האדמורי"ם שאמר 'צדיקים במיתתם קרויים חיים', רוצה לומר שהצדיקים אפילו לאחר מיתתן קוראים את מה שכותבים להם החיים ...! וראיתי פעם בעיני, שהייתה מונחת על קברו של הגאון בעל התורת חסד בהר הזיתים בירושלים, הזמנה לחתונה ...! להזכיר, יש מנהג, על יסוד הדעה שאבות (איני יודע עד איזה דור) באים לשמחת בניהם אפילו מן העולם העליון. ואולי לכן הולכים לבית החיים, להזמין אותם לחתונה! זה כבר לא קוסם, זה אולי דורש אל המתים, באיזה אופן שהוא. אך אין בזה לפחות תפילה אל המת ובקשה ממנו עצמו. חוששני שלא רבים יודעים להזהר מחציית הקו הדק בין בקשה מן המת ובין בקשה מהקב"ה בזכות המתים. לכאורה ע"פ הדין אסור לומר דברי תורה ותפילה בתוך ד"א של מת! אולם כשם שביה"ק הפך להיות אולם חגיגות, אין פלא שנעשה גם בית כנסת. חסידי הנח נח, עוןשים ברית מילה על קברו של הצדיק האודעסער (במקום מזבח? או במה?), ואולי אף מכבדים אותו בסנדקאות (לפני זמן, בחנוכה האחרון, נתפרסמה תמונה [!] כיצד האדמו"ר מליובאביטש זצוק"ל זיע"א מדליק נרות חנוכה!).

ודאי ודאי שאתה צודק,

הרי כל מי שפונה לאדם או לכח אחר מלבד נביא, עובר באיסורים אלו ואכמ"ל.

אין כאן קוסמות ולא כלום. אם האדם הוא גדול, כלומר הסתכלותו מחוברת ומחודדת ביחס למציאות, הרי שבצירוף דיבורו עם האיש, נוסח כתיבתו ותוכן הדברים, מגלים בפניו הרבה על האיש, ויכול הוא לשער את עתידו מתוך הוייתו, למשל אם הוא מכיר את החסיד כפזיז ורואה רעיונות וכתב פזיז בכתיבתו, יכול הוא לשער שהנ"ל יפסיד בעסקים הגדולים שהוא מכוון אליהם.

הקויטלעך בקברי צדיקים, הם כהמחשה לרעיון שאנו רוצים בזכות רצוננו לדבוק בדרך הצדיק, לזכות לישועת ד', אבל כמובן נוהגים אלו הפכו לכמעט אביזרייהו דע"ז וכפי שכבר הושמט מדברי החזו"א.

עיין במורה הנבוכים [אינו כרגע תחת ידי]
שם כתב הרמב'ם בפירוש, שאדם גדול זוכה להבנה רחבה יותר, עד שכח ההיסק הלוגי שלו הוא מעל לתפיסת האדם הפשוט [דוגמא טובה הם סיפורי שרלוק הולמס, להבדיל בין הטמא ובין הטהור שבהם הבלש מסיק סיפור שלם מפרט אחד]
וזהו רוח הקודש או התחלה של נבואה, ואינני זוכר אם הוא מכריח שצריך סייעתא דשמיא לזה, אך בכל מקרה בטוהר המחשבה וההיגיון והדבקות בשכל הפועל זוכין לזה, ואז אין תימה שיש ביכולתו לומר נפלאות על העבר והעתיד להיות, אם כי כמובן עדיין יש בעיה לבוא ולבקש לשמוע, מדין תמים תהיה, וכרשב'א וראב'ע הנ"ל.
וג'כ עשיית מופתים ונפלאות בדברים שהם שינוי סדרי טבע הם בכלל קוסם, אלא שאם לא מאמינים ברב אלא בשם יתברך, והרב הוא רק דרך להתקרב בבחינת צדיק גוזר, אז זה מותר, כי אין האדם אומר שהרב פעל משהו מצד עצמו.

וכל זה צריך הבחנה דקה וחוש אמת גבוה, שלא לרמות עצמו לומר אני סומך על ה' יתברך ובעצם לקוות לישועת הרבה כהרף עין
או אני כותב לשם ובעצם לשלוח מכתב למת או לקיר, יהיה מזרחי או מערבי..

מי שמביט בי מאחור, כבר לא יודע מי אני;

מי שמביט בי מלפנים, מהר מאוד יביט בי מאחור;

מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי, שימשיך לעמוד...

הגר"א לשיטתו שאין בתיאור הרמב"ם על קוסם משום כישוף רק מצד תמים תהי', וממילא לא הכלילו ב"חרם" שלו...

אך נדמה שלי שבכתבי הפולמוס יש גם האשמות של כישוף וכו'.

אשר,

מנין על ההבדל בין צדיק לנביא?

ובכלל באים לצדיק עם הפתקא בכדי לבקש ברכה ולדעת מיהו האדם עכשיו, ולא באים שיגלה עתידות.

ההבדל בין ע"ז לעבודת ה' הוא לפעמים כחוט השערה, וצדיקים נדמה להם כהר ורשעים נדמה להם שאינו קיים שום הבדל...

מלמד לאדם,

דומני שקשרת בשאלתך כמה עניינים ששונים זה מזה במהותם. אמנם 'שאלת' בסוף דבריך "האם אין הקוויטל אותו הדבר"? אבל מנימת רוח הדברים והמסקנות/ שאלות אליהם הגעת,דבריך התמקדו בעיקר על הטון המבקר, והדגש על ההשוואה בין כוונת הקוויטל המקורית, ביחס למציאות הנפשית קיומית של כל אדם באשר הוא אדם,ואין בהם שום סממן של קוסמות שעליה מזהיר הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים שהבאת, לבין העיוות שנעשה לה כרגיל כמו שעשו לעוד הרבה דברים יפים שהם מאושיות היהדות, כשהפכו אותם לסמלים פולחניים.

התחלת בקוויטל שעליו דיבר רבנו גאצל, שהוא עניין אחד, ואליו כנראה הוא התכוון, שהרי רב חברי הפורום אינם מוכרים לו 'אישית' ובכל זאת בהיותו 'חכם', הוא 'מכיר' את 'חולשותיהם' ויודע את 'עתידם' מתוך הנסיבות אותם הוא רואה ב'מצוי' של הכותבים מתוך תוכן כתיבתם. ואם המטרה לשמה נבנה בית מדרש זה הוא ללימוד ובירור ה'אמת' בתורה במובן הרחב שלה, הוא בהחלט יכול להבחין מי מין הכותבים ראוי שישמר לו כסא, ומי לא. וזה פשוט. וזה עניין המאמר/קלישאה: "מתוך הכתב יכיר הצדיק נפש הכותב" העניין המרכזי והחשוב בקוויטל הוא שלא רק שרב גאצל יוכל לנצל זאת בשעת הצורך לטובת 'הכלל', אלא שעניין הקוויטל הוא עניין נפשי, קיומי , הכרחי לכל אדם מבחינה פסיכולוגית/נפשית. והוא שיהיה לו לאדם/ חבר/'חכם' 'קרוב' עליו הוא סומך ובוטח, ובפניו יפרוק את כל אשר על ליבו , בעיקר את כאביו הנפשיים אותם חווה בינו לבין עצמו, בבדידותו הפנימית ( וראו אשכול רב צעיר על הבדידות 'הקיומית') ולא לחינם מופיע במסכת אבות "עשה לך רב וקנה לך חבר.." - וזה המקור לקוויטל בכוונתו המקורית והעיקרון עליו הוא עומד:

עשה לך רב , אותו מפרש הרמב"ם בפירושו למסכת אבות: עשה לך רב אפילו לא יהיה ראוי – עד שתדמה בו שהוא מלמד – ויעלה בידך לימוד החוכמה – ולעומת זו קנה לך חבר בלשון קניה – שיתקנו בו מעשיו וכל עניינו.

( דוגמא מצוינת לעניין זה הביא אראל סגל באשכול "למות מאהבה" בו אדם הזניח את 'חולי נפשו' והגיע למצב של קיצוניות פסיכוסומטית בו החולי התחיל לתת אותותיו גם גופנית.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1249350

ובהקדמה למסכת אבות מפרט הרמב"ם בפ"ג מתוך השמונה,

"כמו שהחולים הגופניים, כשידעו חולים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום ממה שידמו ערב, והוא בהיפך חוליים. ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם, וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע - כן חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מידות הנפש...

אחרי הדברים האלה, והמקור שהובא לכוונות הקוויטל ,כשברור חד משמעית שהם לא אותו הדבר, ועל כן מותר, רצוי ואפילו הכרחי לילך ל'אדמו"ר",הקורא קוויטלאך, וק"ח שאין להחמיר ואין כאן ספק דאורייתא, כיוון שהמקרים אינם דומים – ומכאן ברור למה בפולמוס בין מתנגדים לחסידים לא הועלו טענות מעין אלה.

עכשיו אתה יכול לעבור ולהשוות בין מה שנאמר בהלכות עבודת כוכבים , לבין מה שעשו מזה בימינו , שבהחלט אפשר לומר שמעשי ה'באבות' או אדמורים מזויפים שכדבריך דומים לאיסורים עליהם מדבר הרמב"ם.

וההבדל בין עבודת ה' לבין עבודה זרה הוא ברור וחד, כפי שרואים מהסבריו של הרמב"ם




תוקן על ידי - riv - 15/01/2005 19:30:02

אשר177,
לפענ"ד, לא ידעתי שום *איסור* לילך לאדם פשוט, לא נביא שיתפלל עליו. כשם שמבואר בחז"ל שיודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים, הרי שמודיע לסתם רבים של ה"עמך" שיבקשו עליו רחמים.

וכמו כן באופן עקרוני אין איסור לילך אל אדמור שיתפלל עליו, בחשבו שלהאדמור יש יותר זכויות – לא משנה אם זהו מזכות עצמו או זכות אבותיו, או זכות הציבור שמאמינים בו ואוחזים ממנו. טפשות אולי יש, אבל איסור לא.

מן הסתם כוונתך שאסור לייחס כוחות על-טבעיות לאנשים פשוטים, ובזה אתה צודק 100%.

יהוסף וshuvkash,
דבריך היו אולי נכונים אם הנושא היה *איך* זה עובד, ו*האיך* יכול הרבי להצליח באותם הטריקים. אבל השאלה לפנינו היא אם זה אסור כמו כזית חזיר. ומה זה משנה שאנחנו מתחכמים על אותם ה"צדיקים" שאנו יודעים "סוד" לקיחת הקוויטלים, ו"רזא דרזין" שלהם.

וכי לא שמענו מאות סיפורים על צדיקים שהתנמנמו באמצע "קריאת" הקוויטל, והנה פתחו עיניהם, ופתאום שכינה מדברת מתוך גרונים, ומאירים ומתימים דבריהם כמו אורים ותומים?

בשלמא אם האדמורים היו מודים בזה, והיו אומרים שזה לא יותר מסתם אנליזציה – החרשתי, אבל הן מוסרי הפתקים והן המקבלים רואים בזה פולחן רוחני מסויים, שגורם שהאדמור המקבל הפתקא (עם פדיון כיד ה' הטובה עליו, כמובן) יודע ורואה ומורח ודאין.

וקוויטלך על הקברים – ראייה לזה.

מסתברא,
///ובכלל באים לצדיק עם הפתקא בכדי לבקש ברכה ולדעת מיהו האדם עכשיו, ולא באים שיגלה עתידות.///

אודה כי אז לא היה לי שום שאלה. המציאות הוא שהקוויטל שנותנים הוא בכלל לא שיתן לך ברכה, ברכה יכולים ליתן בלי קוויטל, אלא שע"י תהליך מסויים יכול האדמור להורות לחסידיו מה שיעשו או לא יעשו. וא"כ האין זה בכלל מש"כ הרמב"ם "...או שיאמר שראוי לעשות כן והזהרו מכך..."?

ריב,
לא הבנתי בדיוק איזה דברים שונים ערבבתי בשאלתי.

ובכלל לא הבנתי דבריך כראוי, סוף דבר מה דעתך, יש איסור ליתן/ליקח קוויטלך בזמנינו, או לא?

בכל אופן, ההיסטוריה של הקוויטל לא נראית ועל כן מותר, רצוי ואפילו הכרחי לילך ל'אדמו"ר",הקורא קוויטלאך, וק"ח שאין להחמיר ואין כאן ספק דאורייתא, לי שהיה לשם אבחנת פסיכולוגית, כמו שכתבת.

להזכיר, הפתקא מן הגניזה החרסונית (על אף ש"אין מביאין ראיה מן הזיוף"... מ"מ אביא ראיה מן הזייפן, שהיה – כנראה – זייפן מקצועי, וגם מוצלח כידוע, וידע והכיר היטיב סדרי החסידים וחסידות לפני ולפנים באותם השנים) שנתנו תלמידי המגיד ממעזריטש ז"ל אל המגיד ז"ל שיואיל להתפלל שיהיה לו, כלומר: להמגיד גופיה, רפואה שלימה. וכי זה היה בשביל שהמגיד יזכור שעליו להתפלל על עצמו, או שיידע לאבחן נותני הקוויטל...

לענין הדרישה אל המתים, ראיתי השבוע בטלויזיה (ר"ל) על הילולת בבא סאלי. מרואיין אחר מרואיין (למעשה - הרוב נשים) אמרו שבאו להתפלל אל הצדיק בענין פרנסה, בריאות וכו'. וגם אם שיגרת לשון יש כאן - הרי שמעשיהם מוכיחים שמתפללים אל הצדיק, ולא בזכותו. שכן, ממראית עין נראה שחלקם הגדול אינו נוהג להתפלל דבר יום ביומו, ואפ' לא שבת בשבתו. היינו, באים לצדיק בהילולא שלו (ואף במועדים אחרים) להתפלל אליו, שיעזור להם. ואמנם, כבר ראיתי כאן ובמקומות אחרים כל מיני פלפולים, להסביר שמתכוונים להתפלל בזכות הצדיק, וכו', אבל הודאת בע"ד יש כאן, וגם אביזרייהו כגון זריקת נרות למדורה וכו'.

ואעיר עוד, שבזמן בית ראשון מה שצעקו כל הנביאים על הבמות, לא היה ע"ז, אלא שהקריבו חוץ למקומן. ואע"פ שעשו לש"ש. ומה נגיד אנחנו, שממש איסור יש כאן, ואפ' אם לש"ש.



אוי לשכן ואוי לשכנו

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 09/09/2013 15:23:56