|
|
| נשלח ב-17/1/2005 05:10 |
 |
| |
לפי מיעוט ידיעתי היה זה בעיה מיוחדת לאלבק מצד תכונתו וגם קנאה היתה מעורבת בו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 10:29 |
|
| |
אכן, אחד היה אלבק בתכונה זאת, היינו בגלוי. היתה גם יריבות בין אפשטיין וליברמן, אך היא עדינה והיא סמויה, והיא מרומזת (היריבות הייתה גם אידיאולוגית), רק במבוא לספרי זוטא היא מבצבצת יותר. יתכן שהיא נעוצה בכך שהצרו את רגליו של ליברמן באונה"ע. לאחר שנים כשביקשוהו לשוב, אמר להם כשאני רציתי אתם לא רציתם, עכשיו שאתם רוצים אני לא רוצה (זה שימוש בלשון מן הגמרא). היו חיכוכים בין אפשטיין לאלבק, והאחרון התרעם על ביטויים שראה בהם זלזול, והשיב ברמזים. אורבך בא להגן על כבודו של אפשטיין, ואז באה ההתפרצות, שהיא יחידה במינה, עכ"פ בפומבי. צריך להבין גם, שאורבך ומוסד הרב קוק היו צהובים זה לזה (את הביקורת על אלבק פרסם בעתון הספרותי מולד ...!), ומוסד הרב קוק כנראה לקק את שפמו בהנאה מהמצב הזה.
אגב במקום להתלהב מן החירופים, עדיף להתפעל מדברי אלבק שם, שכתב שבהיותו מבקר ספרותי מטעם הוצאה לאור חשובה בברלין, נהג סלסול בעצמו, ולא כתב ביקורת על ספרים שלא היה בטוח שהוא יכול לחברם! אע"פ שאפשטיין היה אולי גדול החוקרים הפילולוגיים בדור שעבר, ואבי השיטה הפילולוגית בחקר המשנה והתלמוד, אלבק עלה עליו בלמדנותו ובעמקותו. הצעירים היום כנראה כבר לא זוכים למצוא בישיבות את מהדורת המאירי ליבמות שהו"ל, מהדורה שלא זזה מידי בני הישיבה בימים עברו (חטאו הגדול, שם, היה בהקדמה הקצרה שהושמטה אח"כ).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 11:22 |
|
| |
מואדיב,
אני מניחה שהבאת רק אחת מהדוגמאות הבולטות מני רבים שאפשר להביא מכל המחלוקות וה'מריבות' 
בי האדם שוכחים שהרבנים לרבות החוקרים גם הם בני אדם אנושיים שנגועים בנגיעות...
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 13:07 |
|
| |
מסתברא
השילוב של שני הגורמים, בכל אופן זה הרושם שקיבלתי.
דגים
"ומוסד הרב קוק כנראה לקק את שפמו בהנאה מהמצב הזה".
זה מוזר, אני מתפלא על הרב מיימון שנתן במה לדבר כזה 
"עדיף להתפעל מדברי אלבק שם, שכתב שבהיותו מבקר ספרותי מטעם הוצאה לאור חשובה בברלין, נהג סלסול בעצמו, ולא כתב ביקורת על ספרים שלא היה בטוח שהוא יכול לחברם".
אכן התרשמתי לטובה מהנוהג הזה ! כל הכבוד !
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 13:07 |
|
| |
באבא
ביבליוגרפיה חלקית:
1) ראובן מיכאל\ גרץ, ההיסטוריון של העם היהודי
2) רבקה הורוביץ\ זכריה פרנקל
3) שמעון פדרבוש\ חכמת ישראל (ג' חלקים)
4) אליעזר שבייד\ פילוסופית הדת היהודית (השם של הספר אולי אינו מדוייק, בכל אופן יש שם כמה פרקים שעוסקים בדמיות מפתח ב'חכמת ישראל' ובהשקפת עולמן)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 13:09 |
|
| |
תודה רבה 
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 17:07 |
|
| |
באבא,
שאלת את מואדיב:
החכמים חשודים כמי שהעבירו את הביקורת (החריפה, נכון) הזת מתוך קנאה/צרות עין/איבה ? או כמי שהעביר ביקורת לשם
ואני אשאל אותך:
איך זה שהרמב"ם כותב במפורש, שכשתיפול הקנאה ובקשת השררה יתאוו רק לו?
מה הוא חשב לדעתך?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 18:49 |
|
| |
ריב
יהודיה כשרה למהדרין את !
ידוע שיהודי עונה בשאלה, אבל את מהדרת לענות בשאלה גם כשהשאלה בכלל לא מופנת אלייך ! 
שמא החלטת להיות גם למואדיב לפה ? (בצחוק ! בבקשה תמנעי ממני את תוכחת המוסר בתיבה אישית)
ועכשיו ברצינות
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה שלך, את מוכנה להבהיר אותה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 21:29 |
|
| |
באבא,
בצחוק, לא זכור שיזמתי תוכחה אי פעם בתיבתך האישית, נאמר אשר נאמר....
ולגבי הדברים, ידוע שהרמב"ם הוחרם בימיו, וכמאה שנה עוד אחרי מותו, השאלה היא איך חכם בסדר גודל כשלו הגיע למצב הזה, אם כיום הוא נחשב להסמכות בהא- הידיעה?
זה לא רק שהראב"ד השיג עליו...ואידך זיל גמור..
באיגרת שכתב לתלמידו אמר בפירוש:
"אנכי ידעתי והיה לי מחוור(=ברור) בשעה שחיברתי אותו, שבלי ספק יפול בידי אנשים רעים קנאים ויגנו יופיו ויפחיתו מעלתו ויראו עצמם כמי שאינו זקוק לו, או כמי שמזלזל בו...הרי זה בימי בלבד, אבל בזמנים הבאים כשתיפול הקנאה ובקשת השררה יתאוו כל בני ישראל רק לו ויונח זולתו בלא ספק"...
מה מבינים מזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 22:31 |
|
| |
"זה לא רק שהראב"ד השיג עליו...ואידך זיל גמור".
את רומזת פה למשהוא ? דברי ברור, אני מעוניין ללמוד.
מה מבינים מזה ?
שגם העולם התורני לא נקי מזה, לצערנו.
ריב בבקשה, אל תגררי את האשכול הזה לעוד ויכוח על הרמב"ם, אא"כ תוכלי להחכים אותי אודות תרומתו של הרמב"ם למחקר התלמודי.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 22:42 |
|
| |
באבא,
לא מבינה, הרמב"ם הפך להיות שם גנאי?
ביקשת הבהרה, הבהרתי.
עכשיו מובן לך, גם יופי.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2005 23:25 |
|
| |
.
ריב, תודה על שהפכתיני לצדיק, שמלאכתו נעשית וגו' .
ובקיצור: כל מלה בסלע
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2005 19:37 |
|
| |
סתם מידע אישי לידע אישי,
בקרוב תופיע הביוגרפיה של הרב שאול ליברמן, בהוצאת JTS.
סביר להניח שיהיו שם אמירות רלבנטיות לדיון כאן, אם אך ברמז. כמו-גם ציטוטים אחרים שענין בהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2005 01:39 |
|
| |
בירור מחלוקות מבחינה היסטורית אינו נראה מעניין כל כך. מדוע לעורר ענינים שנשכחו?
אך אולי יש ענין במחלוקת אחרת, מרומזת. בספריו שהתפרסמו, ניתן למצוא ביקורת של הרב וינברג, בעל ה"שרידי אש", על אלבק. הוא טוען שהוא בעל ידע רב, אבל שטחי.
כמדומה שיש כאן לא מחלוקת אישית, אלא ענין עקרוני של יחס ללימוד. הרב וינברג, כידוע, טעם מעץ הדעת של המחקר והשתמש במתודות אלו. הניתוח שעשה לסוגיות שונות כדי לברר את מרכיביהן ההיסטוריים הוא מרשים גם היום, לדעתי. החלוקה שלו בין סוגיות שהינן תיאור חי של מחלוקות לבין סוגיות שהינן מה שאפשר לכנות היום "שיעור כללי", או סוגיות דידקטיות חשוב מאד ומשמש אותי עד היום.
מצד שני, היתה לו העדפה לשיטת הלימוד הקלאסית, שמחפשת את הטעם והסברה מאחורי השקלא וטריא. מתוך הביקורת המובלעת והמרומזת שלו על אלבק, נראה שחשד בו שהוא שטחי. ושוב, זה ענין של שיטת לימוד ולא של יכולת אישית.
בוודאי שניתוח היסטורי מקלקל במידת מה את עומק הסברות. שוב אין צורך בסברות עמוקות כדי להסביר מחלוקות, אם מתברר שאמוראים מדור אחד לא ירדו לסוף דעתם של אמוראים שקדמו להם, או שינו את דבריהם.
נראה לי שיש טעם לדון בצדדים אלו, גם אם כבר היו אשכולות אודותיהם בפורום (לינקזצר?). ואלו הם:
א. האם המחקר התלמודי צריך להוביל ליתר שטחיות בחיפוש אחרי סברות עמוקות בסוגיות?
ב. כיצד ניתן לשרטט את הלימוד המומלץ, שישלב את הטוב שבשני העולמות?
(אני יכול לציין לשבח, כמדומה לא בפעם הראשונה, את מחקרו המצויין של הנשקה על סוגיות בפרק המפקיד. הספר מאיר עינים, והוא משתמש גם בניתוח היסטורי, כשהוא מצביע על כוונת מאמרו המקורי של ר' יוחנן בסוגיה שם וגם על המשמעות שניתנה לו במשך הדורות של האמוראים, וגם בלימוד מעמיק של סברות שונות - גם אם לא הייתי חותם על כל מסקנותיו, סמיילי).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2005 08:30 |
|
| |
מן הראוי לציין שהנשקה הוא גם תלמיד חכם וגם חוקר. שמעתי ממנו הן שיעורים בלמדנות והן שיעורים בחקר התלמוד ובשניהם הרשים מאד.
|
|
|
|
|
