|
|
| נשלח ב-22/5/2007 12:17 |
|
| |
.
זילבר
[ זה הזמן בו הייתי אמור לפתוח ניק חדש, ואותו ניק היה טוען שמישהו השתלט לזילבר על הניק שלו, ואידך זיל גמור... ]
======================================
בעל בעמיו:
גם הד"ר כהן צודק, וגם אתה (וגם אשתו של בעל העזים שהלך לרב...). רק הזמן יוכיח. אישית, קשה לי לראות כיצד שיטתו של הרב טל תתפוס יותר מאשר שוליים, משום שבמהותה, אם אני מצליח להבין נכון את הדברים, מדובר במשהו שאינו מופנה להמונים.
הפסאודו-התחרדות, זו שמתחרדת בנושאים תרבותיים אך לא טכנולוגיים, לא תתפוס. כאשר רב מכפיף עצמו לרבנים של ציבור אחר, במוקדם או במאוחר, טובי תלמידיו ילכו לשתות ישירות מהבאר, ולא מהרהטים הקרובים אליה, שמימיהם מתמלאים ממנה. נו, על כאלו כבר נכתבה לפני שנים רבות מסכת "אלו הם הנשרפין".
גם זרמים "מתנתקים" אחרים, הם במהותם זרמי שוליים. רק מי שעוסק בציבור קטן ו"מהודק" מבחינה אידאולוגית, יכול להחזיק במתח מסויים לאורך זמן. מי שעוסק במאסות, צריך להציב דרך המאפשרת גם להמוני העם למצוא בה את דרכם. קשה לי לראות איך שיטתו של הרב טל - אם אמנם הצלחתי להבינה מדברי תלמידו למעלה - תתפשט מעבר למעגל מצומצם.
וכמובן, אין לשכוח. מול דבריו עומדים דבריהם של רבנים רבים אחרים, חלקם אנונימיים לציבור הרחב אך בעלי השפעה רבה בקהילותיהם שלהם, ששיטתם הרבה יותר דומה לשיטתם של זקני הפועל המזרחי מאשר לשיטות אלו. לעניות דעתי, אם יורשה לי להסתכן בתחזית - לשיטה שמייצג אחיו של הרב טל, יהיו הרבה יותר תומכים שקטים. תומכים שיחיו לפיה.
==============================
אמא שלום:
חוששני שאת - כרבים אחרים - לא מבינה את מעמדם של רבנים בקרב "הציבור הסרוג". ראשית, כמובן, מדובר בתת-מגזרים רבים בתוך הציבור הזה, המתאפיינים בגישות שונות, גם אם יש ביניהם קווי דמיון רבים.
שנית, אין כל ספק כי מעמד הרבנים התחזק עד מאד בעשרים-שלושים השנים האחרונות. הוזכר כאן כבר למעלה הקבה"ד, ודומני כי אין דוגמא טובה מזו. קיבוץ סעד, מהשמרנים שבקיבוצי הקבה"S (האחרון להכניס לינה משפחתית, בזמנו...), היה הראשון שהבין כי יש בעיה, וכי רבים מהדור הצעיר "מורידים כיפה" סביב השירות הצבאי. הם היו בין הראשונים להכניס רב לקיבוץ - מהלך מהפכני שעמד בניגוד מוחלט לאידאולוגיה המוצהרת במשך שנים. לאחר מכן, הוקמה ישיבת הקיבוץ הדתי, והקיבוצים החלו גם לאשר לחברי הקיבוץ לצאת ללימודים בישיבות גבוהות, כולל כאלו הרחוקות מאד מהקו המקובל - דתית ופוליטית - בקבה"ד.
הקבה"ד הוא רק דוגמא, פריחת הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר והמכינות, הן תופעה רחבה בהרבה.
אלא מאי - וכאן ההבדל הגדול מהציבור החרדי - אין "גדולים". במקרים רבים מאד, באותו בית הכנסת יתפללו אנשים החשים שהם כפופים לרבנים שונים, כמו גם כאלו שאינם עושים לעצמם רב, אלא שואלים רבנים שונים בהתאם לסוג השאלה שהם נתקלים בה. יש לא מעט השומרים על קשר עם רב מעברם (מהישיבה התיכונית, או יותר נפוץ - מישיבת הסדר או ישיבה גבוהה), במקביל יש להם רב באזור לשאלות בנושאים מסויימים, ופעמים רבות, יפנו לרב מסויים בשאלות של דיני משפחה, לרב אחר בשאלות הקשורות להלכות שבת - וכולם ישמעו לרב בית הכנסת בכל שאלה הקשורה לתפילה בבית הכנסת.
ולגבי השו"ת באינטרנט:
רוב הגולשים הם בני נוער, להוריהם, יש פחות זמן לקלוצקאשעס, ובדרך כלל, הם כבר רגילים לשאול את השאלות בהם הם נתקלים רבנים מסויימים.
יתכן גם שמבוגרים, יותר מודעים לחסרונות של המדיום של שאלה אנונימית באינטרנט, להחמרה כמו גם להקלה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2007 12:22 |
|
| |
ממללא (ומואדיב),
תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2007 14:03 |
|
| |
עוד לגבי חובת ההודיה: מדוע לא תיקנו הלל על הצהרת כורש? אחת התשובות
(נדמה לי שראיתי אותה בשם הרב שלמה אבינר או הרב אורי שרקי) היא, שהגאולה
של ימי בית שני הושלמה רק בימי החשמונאים, כאשר שיחררו את ירושלים מהכיבוש
היווני, ולכן רק אז קבעו להגיד הלל, והוא ההלל שאנחנו אומרים בחנוכה עד
היום הזה.
לפי זה, גם בימינו, ראוי להגיד הלל רק ביום ירושלים, ולכוון בו על כל הניסים של שיבת ציון, החל מהצהרת בלפור ועד ימינו.
השאלה "מדוע נזכרת דווקא עכשיֹו?" היא שאלה מעניינת אך פחות חשובה. רבים
מגדולי ישראל חזרו בהם, בכתביהם המאוחרים, מדעות שהביעו בכתביהם המוקדמים
יותר, ולא טרחו לציין מדוע שינו את דעתם. העובדה שאדם אינו מסביר מדוע
שינה את דעתו, אינה מהווה ראיה נגד דעתו הנוכחית. כל עוד יש לו נימוקים
טובים, מדוע עכשיו הוא חושב כמו שהוא חושב, אין הוא מחוייב לומר מדוע בעבר
חשב אחרת, ומה הן הסיבות המדוייקות שגרמו לו לשנות את דעתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2007 10:23 |
|
| |
http://www.hazofe.co.il/web\newsnew\katava6.asp?Modul=24&id=57022&Word=&gilayon=3091&mador=171
קריאה סלקטיבית
20/05/2007
|
|
הם כן מודים על תהליך שיבת ציון, הם לא מנותקים מהעם, וגדולי הדור היו
שותפים אמיתיים לכאב. שאול שיף עונה לטענותיו של ד"ר אמנון שפירא, וקורא
לו להתנצל בפני הרב טל
|
|
|
|
|
ראשית, ברצוני למחות על סגנונו המשתלח של ד"ר אמנון שפירא ("חרדים
בתחפושת", כ"ג באייר, במוסף זה), כלפי הרה"ג שמואל טל וכן כלפי הגרי"ש
אלישיב שליט"א. סגנון זה אינו מוסיף דבר לבירור הענייני של הנושאים הללו.
מצער שזו הרמה של תרבות המחלוקת במחוזותינו.
טענותיו של ד"ר שפירא מעלות אפשרות כי המו"ל של "משפחה", העיתון בו
פורסם הראיון עם הרב טל, הוציא למענו הוצאה מיוחדת שאינה מונחת לנגד
עיניי. או זה, או שהוא קרא את הראיון המקורי (מאת אהרון גרנות), והעדיף
להתעלם כליל מדברים הדורשים התמודדות עמוקה יותר. כל מי שקרא את הראיון
יכול היה לראות שרבות מטענותיו של ד"ר שפירא מופרכות מיסודן.
אין בכוונתי להתפלמס על עצם הדברים מעל גבי העיתון. אשר על כן, בחרתי
שלא לכתוב כמעט דבר מעבר למה שמובא בראיון עצמו. אצטט אך ורק משפטים מתוך
הראיון, השמים לאל את דבריו של ד"ר שפירא.
ד"ר שפירא: "... שאינם מודים על כך (על שיבת ציון) לה' יתברך, כופרים בקב"ה".
(רגיל)
הרב טל, בראיון: "אין ספק שמתהווה בארץ ישראל תהליך. יהודים חזרו ארצה
ויכולים לעלות אליה באין מפריע, מתקיים לימוד תורה בקני מידה שמעולם לא
היה, היו כאן מלחמות וישועות כמו ששת הימים, מלחמת המפרץ, ארץ ישראל נותנת
פירותיה בעין יפה. על כל אלה, מסכימים גם גדולי הדור, שצריך להודות לקב"ה
ואסור להיות כפויי טובה. אבל אנחנו לא חוגגים את יום העצמאות. חגיגת יום
העצמאות קושרת בחבילה אחת את המלכות שהפכה למינות, את האנשים שחברו יחדיו
כנגד מלכות ה' בעולם, יחד עם חובתנו להודות לקב"ה על ניסיו. הנחת היסוד של
הציונות הדתית לחגוג את יום העצמאות ואת הקמת המדינה, היתה שניתן להזדהות
עם הדברים הטובים שקרו כתוצאה מהמדינה, ולהסתייג מהדברים הלא טובים
שכרוכים בעובדה שמנהלים אותה אנשים הרחוקים מאוד מתורה ומצוות. יום
העצמאות נבחר כיום הסמלי להודות על כל מה שקרה ביישוב בארץ ישראל, ועל כל
הניסים שקרו". הטענה היא, אם כן, ש"לא ניתן בשום אופן לכרוך בחדא מחתא את השמחה
שרוב הציבור בישראל חוגג על הקמת המלכות הזאת, עם השמחה וההודאה בהנהגת ה'
ובגילוי מלכותו". זאת אומרת: צריך להודות לה' יתברך, אבל באופן אחר. היום הזה, לדאבון
הלב, כבר לא יכול להוות סמל לכל תהליך הגאולה. ואכן, בישיבת "תורת החיים"
חוגגים בשמחה רבה את ההודאה על כל תהליך שיבת ציון, ישועות ה' במלחמות
שהיו ושאר חסדי ה' עמנו.
ד"ר שפירא: "להתנתק מעם ישראל ולהקים דת אחרת".
הרב טל, בראיון: "חשוב להדגיש שכל 'ההתנתקות' הזאת היא מההנהגה
החילונית ומהתרבות החילונית. אין כאן, חלילה וחס, היבדלות מכלל ישראל.
המון העם הוא תינוק שנשבה, פשוטו כמשמעו. אנחנו מצווים לקרב אותו לאיתן
התורה. ב"ה אברכי הישיבה המבוגרים זוכים לעשות הרבה פעילות של קירוב
רחוקים, בהיקף רחב מאוד. ישנם הרבה שיעורי תורה שניתנים ביישובי הסביבה,
הרבה חברותות, חוגים, סמינריונים שהאברכים מעבירים לגברים וכן נשות
האברכים מעבירות לנשים".
ד"ר שפירא: "אבל שתקו (גדולי ישראל) כשעקרו את קברות היהודים מגוש קטיף".
הרב טל, בראיון: "הגענו מהגירוש עצמו למלון בנצרת. רק מי שהיה שם יכול
היה להבין. היינו שבורים ורצוצים, היתה תחושה של אבלות. היינו כמשפחת
אבלים. משפחה שחזרה ממסע לוויה של קרוב משפחה אהוב. נפגשנו כולנו, כל
האברכים, חשתי צורך לחבק כל אחד מתלמידיי. הרבה דמעות נשפכו כשחזרנו
להתחבר מחדש במלון. ישבתי על מיטתי באפיסת כוחות ממש, פיזית ונפשית. ולפתע
קיבלתי טלפון. על הקו בצד השני הגר"ע יוסף שליט"א. הוא הרעיף עלי כאלה
מילות של עידוד והשתתפות וחיזוק והבנה מלטפת שמאוד חיזקו אותי, ניחמו אותי
ונתנו לי המון כוחות. הוא דיבר איתי כ-8 דקות. לאחר השיחה, אמר לי משמשו
בקודש, הרב אמיר קריספל "אתה רק שמעת אותו ואני ראיתי אותו. כל השיחה
עיניו זלגו דמעות...
"גדולי הדור מאוד הפתיעו אותי באיכפתיות שלהם. הגאון הגדול ר' חיים
קנייבסקי שלח אלי למלון בנצרת עילית, מיד אחרי הגירוש, שני תלמידי חכמים
חשובים שהגיעו במיוחד. הוא קיבל אותי גם להתייעצויות אצלו במאור פנים
והרבה הבנה והקשבה. הוא ממש יצא מגדרו לנסות לעזור גם כספית... העובדה
שיכולתי להתייעץ עם גדולי הדור עזרה לי מאוד. זכור לטוב הגאון הגדול ר'
אשר וייס שליט"א, שמלבד העידוד והחיזוק שחיזק אותי בכל העת, גם סייע לי
הרבה בעצה ותושייה... מאוד התפעלתי והתחזקתי מביקוריו של האדמו"ר מקרלין,
שבשעותינו הקשות בא פיזית אל הישיבה לעודד ולתמוך בצניעות ובפשטות
מדהימים. ממש חשתי אצלו מה זה "לב יהודי". מורי ורבי, הגאון רבי שמואל
אויערבך, אף הלך מספר פעמים אל הגרי"ש אלישיב בדיונים הגורליים על
ההצטרפות לקואליציה שביצעה את המעשה הנורא. מספר פעמים הוא התקשר אלי
לעודד אותי במהלך ההתנתקות. ואתה יודע כמה דקה אחת מזמנו של הגר"ש
אויערבאך שווה? זמנו מאוד מוגבל".
הנה, לעומת ההחלטה האומללה של "יהדות התורה", רבנים רבים מהציבור
החרדי התנגדו מאוד לגירוש הנפשע, וניסו להיות שותפים אמיתיים לכאב. הגר"ע
יוסף וש"ס בכלל, אף עשו מאמצים רבים כדי למנוע את הגירוש.
ד"ר שפירא: "והרב טל עייף".
קריאה נכונה של המצב בשטח, אין לה כל קשר לעייפות. והדברים מבוארים
בציטוט מתוך הכתבה: "הציבור הרחב... מחפש לעצמו הנהגה רוחנית אחרת, שתשכיל
מצד אחד להיות קשובה לחסדי ה' המתגלים בדורנו, אבל מצד שני, להסתייג
הסתייגות מוחלטת מהתרבות החילונית ומההנהגה החילונית". הסתייגות מוחלטת זו משדרת עייפות?
יתר על כן: "הציבור שממנו אני בא רואה עצמו כחלק מההוויה החילונית, על
אף הסתייגויותיו מנקודות כאלו ואחרות, והוא מוצא עצמו מושתת וסמוך על
שולחן החילונים בתחומים אחרים של החיים... אנחנו צריכים לשנות את התפיסה
הזאת. להקים מערכת של חיי יום-יום המסתמכים על התורה ועל דעת תורה כמקור
סמכות בלעדי. צריך להקים כאן אימפריה של תורה..." האם ראיתם מימיכם אדם "עייף" המנסה להקים אימפריה?
"הדברים של הגר"ש טל אינם נשארים דיבורים. כך לדוגמה, מקימה הישיבה
בשנה הבאה בית ספר לייעוץ תורני (פסיכולוגי) מתוך תורה... בתוך כלל מוסדות
התורה של 'תורת החיים' ביד בנימין, פועל זו השנה השנייה בית ספר המכשיר
צלמים ואנשים העוסקים במולטימדיה, מתוך רצון להשתית גם תחום זה הנשלט עד
היום בידיים חילוניות, או חילוניות למחצה, לידיים תורניות החושבות, יוצרות
ויונקות מתוך בית המדרש ומתוך תורה".
ד"ר שפירא: "תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי, וזה שקר וחטא".
דבר זה לא נכתב בראיון, וזה חשד שווא בכשרים. אדרבה: הרב טל הדגיש
מספר פעמים בדבריו, שצריך ליצור דרך המשלבת את היתרונות של הציבורים
השונים. דבריו של הגאון הרב קנייבסקי (שהרב טל לא יחליף את לבושו ללבוש
חרדי), נבעו מכך שהוא זיהה את שינוי התפיסה שמנסה להוביל הרב טל, ואמר
מעצמו שחשוב ששינוי זה לא ייראה גם באופן חיצוני כחזרה לדרך החרדית, דבר
שעלול להרחיק אנשים, שלא בצדק.
יתר על כן, למיטב ידיעתי, הרב טל אינו רואה את עצמו מנותק מהציבור
הדתי-לאומי, אלא כמי שחווה תהליך של הבנה ותפיסה מחודשות, המשותפות לאנשים
ובני נוער רבים בציבור זה, והוא מבקש להיות כתובת לכל אותם אנשים. וכפי
שהוא אומר בראיון: "יש ציבור ההולך וגדל כל הזמן, המבין שלא ניתן להכיל
יותר בכפיפה אחת את הקדושה והטומאה, הוא נוכח לראות שהמלכות שצמחה כאן
סותרת חזיתית את מלכות ה', ומחפש לעצמו הגדרה אחרת והשתייכות אחרת. פונים
אלי עוד ועוד אנשים ובני נוער מהציבור הדתי-לאומי שמחפשים את הכתובת
להנהגה רוחנית חדשה, שקוראת את המפה ומעדכנת את תפיסותיה".
מן הראוי שד"ר אמנון שפירא יתנצל בפני הרה"ג שמואל טל. |
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2007 17:24 |
|
| |
.
חוששני כי "קריאה סלקטיבית" ניתן לקרוא גם לקריאתו של ה"ה שיף.
או אולי "אפולוגטית" מתאים יותר.
מי שקורא את דבריו של מר שיף, ואינו זוכר מה היה, יגיע למסקנה כי הרב אלישיב, למשל, נלחם בכל מאודו לבל יגורשו תושבי הגוש מבתיהם. כי שלח את תלמידיו לפעול, כי הורה "לסגור את הגמרות"...
וזכרוני החלוד אומר לי כי אפילו "לפתוח ספרי תהלים" לא הורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2007 22:04 |
|
| |
דווקא היתה תפילה המונית בירושלים לביטול הגזירה, והשתתפו בה חרדים רבים מכל הזרמים (אני לא זוכר אם הרב אלישיב ספציפית היה שם).
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2007 01:51 |
|
| |
אראל,
התפילה ההמונית בכותל הייתה שיאו של הביזיון. אם זכרוני אינו מטעני, התפילה הייתה ממש בימים האחרונים לפני תשעה באב, כלומר סוף הזמן ממש בישיבות. אני מבין לחלוטין קריאה של גדולי דור חרדיים שלא להשתתף בהפגנות מפאת הצניעות או מפאת הסטת סדר היום של בחורי הישיבה (אף שיש להתווכח), אבל אי השתתפות בתפילה ההמונית, או טענות כגון ש'חב"ד' או אלו ואחרים שמשתתפים שם 'מפריעים' לנו להשתתף, הייתה ביזיון אמיתי. ואת זה אי אפשר לשכתב מההיסטוריה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2007 09:01 |
|
| |
ואני כבר הבעתי את דעתי בנושא אי ההשתתפות בתפילה והאסור הגורף על השתתפות בהפגנות.
כל פעם שבחורי ישיבה נתקלו בתנועה אידיאולוגית סוחפת הם נשרו בהמוניהם, הן ציונות והן סוציאליזם והן השכלה. הרבנים הקשישים מודעים היטב לספורים האלו וחששו ממפגש בין בחורי ישיבות לנוער הכתום, שבין אם מסכימים עם דעותיו בין אם לא, שידר עוצמה אידיאולוגית.
תארו לעצמכם שבן ישיבה היה פוגש בחורה כתומה, או גרוע מכך בן ישיבה כתום שיספר לו שאינו מצפה לסידור מלא.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 27/05/2007 8:58:53
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2007 12:39 |
|
| |
לאור הדברים האלה יש לתמוה על הרב טל - אם כבר להצטרף לחרדים, מדוע לא
להצטרף לאחת החסידויות שגילו אחריות לאומית רבה יותר, כמו חב"ד, סדיגורא
או בוסטון?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2007 12:59 |
|
| |
הרב טל לא מצטרף לאף חסידות ולאף זרם, ודו"ק.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2007 13:12 |
|
| |
.
בעניותי, לא מצאתי כאן תשובה, ולו אחת, לשאלות הבסיסיות שאני שב ושואל אודות התפיסה של הרב טל. לו בעל הניק "תורתהחיים" שעלה לכאן לפני זמן מה יואיל להאיר את עיני, מה אשמח.
לנוחותי, שעצלן ידוע הנני, אני מעתיק לכאן שוב את השאלות:
1. מדוע התפללו בישיבתו של הרב טל, בליל יום העצמאות, תפילת ערבית רגילה. האם ההתנתקות גרמה לכך שאין עוד צורך להודות על הנס וההצלה שעשה ה' לנו ולאבותינו במלחמת הקוממיות בתש"ח? האם תפילת ערבית היא מעשה של הזדהות עם "מוסדות המדינה" ?
או בפרפראזה על ניסוחו של הרב מיכאל: האם משום שיש רשעים בהנהגת המדינה, איננו חייבים תודה לקב"ה שהצילנו מכף אויבינו? האם העובדה כי יש רשעים בהנהגת המדינה, או הפגיעה הרגשית-אישית שחש כל מי שנבגד על ידי המדינה, מפקיעה את החובה ההלכתית להודות על הטובה?
2. מה יום מיומיים? מאי שנא גירוש יהודי גוש קטיף ממה שנעשה עם תושבי חבל ימית לפני כשני עשורים? מדוע לאחר ימית ניתן היה להמשיך ולהתפלל תפילה חגיגית בליל יום העצמאות, אך לאחר גוש קטיף - לא? האם גירוש תושבי גוש קטיף חמור יותר מחילול שבת המוני שנעשה עשרות שנים גם במימון ובחסות המדינה ומוסדותיה?
3. האם החיבוק על ידי רבנים מסויימים מהציבור החרדי, אינו מוזר משהו? האם חלקם אינם נגועים בכך ששיתפו פעולה - במעשה או במחדל - ואיפשרו את קיום ההתנתקות? לפחות לגבי כמה מהם, ספק רב אם יוכלו לרחוץ ידיהם בנחל ולומר כי ידיהם לא שפכו וגו'. אם כך, מה ההתפעלות הגדולה מהחיבוק החם שלאחר מכן? אצל הרב קנייבסקי אמרו תהילים לביטול גזירת הגירוש? אחזו באומנותו של יעקב לשם כך?
החותם בדמע ובתקוה לזכות השיבה
אלמואדיבּ אלג'וזייר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2007 00:37 |
|
| |
הפרעתוני,
כתבת בעבר שלא מעניין אותך לשמוע מה חושב אמנון שפירא אלא רק דמויות כמו ר' אברום. אני מבין שמרן רשכבה"ג הגר"ש שיף הוא גם דמות כזו?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2007 06:20 |
|
| |
מואדיב,
איני יודע מה עם בעל הניק תורתהחיים, אבל תמהני על שכתבת שלא קיבלת תשובות לשאלות שהצגת. לנוחותך (שהרי וכו'), אחזור עליהן ואחדד מקומות רלוונטיים.
1. עד כה, התפללו בישיבת תורת החיים תפילת ערבית חגיגית ביום העצמאות, על היותה של המדינה סמל לתהליך אתחלתא דגאולה. לא היה כאן עניין הלכתי (על ההלל לא בירכו), אלא עניין אמוני. כעת מתברר שהמדינה אינה יכולה להיות סמל לאותו תהליך, ועל כן יש להעביר את החגיגות ליום אחר.
2. אכן, חילולי השבת והשמד הבנגוריוני וכו' וכו' הספיקו ליהודים רבים (המכונים "חרדים") בשביל לא לחגוג את יום העצמאות, והיה בכך היגיון. מנגד, טענו תלמידי הרב קוק כי גם ללאומיות אמיתית כשלעצמה ישנו ערך, וזהו סוג של דתיות ברמה בסיסית. מסיבה זו כיבדו תלמידי הרב קוק את המדינה והעריכו אותה. ואולם כל זאת אינו רלוונטי בזמן שמערכות המדינה עצמן הן אנטי-לאומיות ופוסט ציוניות. מה נשאר כבר גם מהטיעון הזה? אמת, ייתכן שצריך היה לקום מוקדם יותר. הרי ברור, וכבר נאמר, שההתנתקות היא סימן ולא סיבה. באמירה הזאת כשלעצמה גלומה ההבנה שההתעוררות הייתה צריכה לבוא לפני כן, שכן התופעה הייתה קיימת לפני הסימן - וייתכן שהיו סימנים אחרים שעדיין לא היוו עבורנו את המאסה הקריטית הדרושה. משל למה הדבר דומה, לקצין מודיעין בפיקוד הצפון המקבל נתון אחר נתון אחר נתון, עד שנתון אחד - לאו דווקא החשוב ביותר, משהו כמו הלאמת מאפיות הלחם - משנה לו את מהלך המחשבה והוא מבין שכל שאר הנתונים אינם אלא הכנה לביצוע מהלך התקפי נרחב. במצב עניינים כזה כבר אין שאלה מדוע לא התעוררנו קודם - אולי היינו צריכים להתעורר קודם באמת, אבל בואו נגיד תודה שלפחות זה קרה עכשיו ולא לאחר זמן.
3. יש רבנים ויש רבנים - יש שהתנגדו, יש שתמכו, יש שישבו בצד ורק חיבקו אחר כך. ודאי שהרב טל מרגיש מקורב הרבה יותר לרבנים שהיו "בצד הנכון" מן הבחינה הזאת.
(את השאלות והתהיות שלי ביחס לשיטת הרב טל אשמור לעצמי בשלב זה. רק חרה לי שהיא לא נתפסת כשיטה עקיבה, סבירה ולגיטימית.)
[ממללא, מעניין אותי לשמוע מה אומר שפירא, כמו גם מה אומר שיף ואשר כהן. אך כשם שאת מאמרו של שיף לא הייתי מביא סתם, ללא חתימת הכותב, כנ"ל לגבי שפירא. הנקודה שלי אינה הגדלות, אלא נקודת המבט המקורית של הכותב, והכרת דרכי סגנונו.]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2007 07:32 |
|
| |
בסופו של דבר אין חיבוק אלא מכירה. כעת הוא כוכב כי כביכול או לא כביכול חזר בתשובה. מחר, שיעיז להגיד משהו נגד דעת תורה.
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 28/05/2007 7:31:16
|
|
|
|
|