הרב טל

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 11/04/2008 17:12:55

דע לך ידידי, שאתה אולי מבין קצת בפילוסופיה, וגם בקבלה, כי זה מה שלימדוך בנערותך, אבל בפרשנות התלמוד ובפסיקת ההלכה ממנו, אין בינך לבין הרמים בשיעור ג' בישיבה קטנה כלום.

וזה לשון הרמב"ם במורה הנבוכים חלק א פרק עא

דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת דברים הללו אבדו במשך הזמן, ובשלטון העמים הסכלים עלינו. ומפני שלא היו אותם הדברים מסורים לכל בני אדם כמו שביארנו, ולא היה הדבר המסור לכל בני אדם אלא מקראות הכתובים בלבד. וכבר ידעת כי אפילו תורה שבעל פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הצווי המפורסם באומה:  דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב , והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהייתה הרחקה  ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר: ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים  שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה. אלא נמסר הדבר בכל זה לבית דין הגדול, כמו שביארנו בחיבורינו התורתיים,  וכפי שמורה על כך לשון התורה.

וכתב שם הרב קאפח

כל זה מדבר רבנו בימיו שעדין לא התרחקו הרבה מסוגיית התלמוד ודרכי חשיבתו, כ"ש בימינו שכל בעל תשובה מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים אוויריים מדברי אחרון שלפניהם, עד שבמקרים מסוימים, כשאדם מתבונן בהם, רע עליו המעשה עד כמה רחוקים ומופלגים הם מן הגמרא ורוחה.

***

אתה מצד אחד כותב שכל רב ממציא המצאות וסברות מופרכות, אבל מצד שני אינך יודע להציב אלטרנטיבה לאותם משבשי תלמוד.

אם אתה מתעניין בשיטה הרמבמיסטית, יש לה מה לומר גם בקבלה וגם בהלכה, גם באמונת ישראל היא יודעת לברור את הבר מהתבן, וגם בפסיקה ההלכתית ובפרשנות התלמוד היא יודעת להציב סברות פשוטות והלכות מוכחות.

הרמי"ם שלך בשיעור ג' בישיבה קטנה יודעים לסכם שיטות, אבל הם כמו חמור נושא ספרים, הם אינם יודעים להכריע בין השיטות, הם יסכמו ראשונים ואחרונים וכולם ידמו וישוו בעיניהם, כי בדיוק כאן הוא שורש העמארצות, הם אינם יודעים לברור מהי סברא נכונה ומהי סברא מוטעית.

אם כבר אנו מדברים, גם הרב רבינוביץ שאתה מעריץ, סתם מסכם סוגיות וגאונים בפירושו על הרמב"ם ביד פשוטה, אז גם הוא סתם "בעלבת"!!!

גם הכס"מ והמ"מ סתם מסכמים שיטות עם משפטים קצרים להסבר, אז גם הם כמו הרמים שלך בישיבה קטנה!!!

***

אם תירצה קצת חומר בנושא תוכל לקרוא באשכול "שיטת לימודו של הרמב"ם לעומת הראשונים" אבל בכדי ללמוד תלמוד כראוי צריך להשקיע זמן, כי התלמוד צריך זמן ארוך (רמב"ם הל' תלמוד תורה), ומי שאיננו יודע מהי סברא נכונה, לא יבחין בין "בעלבת" ללמדן אמיתי האומר סברות פשוטות ונכונות.

לידיעתך ולהחכמתך.

_________________

_________________

שיעור כללי- כשרות הקלפים שבזמננו

הקדמה

סוגיית כשרות הקלפים שבזמננו משמעותית מאוד מבחינה מעשית, והיא כוללת שתי שאלות מרכזיות:

א. עיבוד בעפצים - מבואר בגמרא שחובה לעבד עור המיועד לסת"ם בעפצים, ונשאלת השאלה האם אופן העיבוד של ימינו כשר אע"פ שאינו נעשה בעפצים.

ב. כתיבה על קלף דווקא - הלכה היא שיש לכתוב על חלק העור הנקרא קלף ולא על חלק העור הנקרא דוכסוסטוס, ויש לעיין האם יוצאים ידי חובה בקלפים שבזמננו.

פסיקת השו"ע בכתיבה על קלף

כתב השו"ע בס' לב ס"ז: "הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול. מהו הקלף ומהו הדוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס... וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו עליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף לבד".

פירוש: בגמרא (שבת עט ע"ב) מבואר שיש שני חלקים בעור, והן הקלף והדוכסוסטוס, ומשמע מהגמרא שהשתמשו בדוכסוסטוס רק לצורך מזוזות ובקלף לכל צרכי סת"ם, וכפי הדין, כתבו עליו על גבי הצד הפונה לבשר. ומסביר השו"ע שהקלף הוא השכבה הפונה לצד השער. אך, השו"ע מבאר שגם קלפים של ימיו, שלא נהגו לחלקם אלא לגררם בלבד, גם להם דין של קלף (השכבה החיצונית), מפני שמה שהסירו בחלק החיצוני של העור הוא זניח, ולעומת זאת, בחלקו הפנימי גררו רבות, עד שנשאר רק הקלף לבד (גררו את כל הדוכסוסטוס, שהוא השכבה הפנימית).

השוני בדרך עיבוד הקלף במהלך הדורות

בתחילה, כשמתייחס השו"ע לשאלה מהם קלף ודוכסוסטוס, מתאר הוא מציאות שהייתה בתקופת הגמרא. אך, כבר בהמשך דבריו ניתן להבחין בהבדל משמעותי בין מציאות זו, ובין זו שהייתה נהוגה בימי השו"ע. ועל זה צריך להעיר, שבימינו אנו, כבר לא נוהגים אף לא כפי מה שתיאר השו"ע, אלא כפי שיבואר להלן.

מבנה עור הבהמה

לצורך העיון בסוגיה יש צורך בהכרת המציאות בצורה יסודית, דהיינו בהכרת מבנה העור, ובדרך העיבוד כפי שהייתה נהוגה וכפי שהיא נהוגה בדיוק במפעלים בימינו. ואע"פ שמאמרים רבים נכתבו בנושא, רבים מהם הסתמכו על עובדות שאינן תואמות את המציאות כהוויתה (כגון ניתוח מבנה עור אדם, במקום עור בהמה, על אף השוני הרב ביניהם) [1]. להלן הסבר קצר על מבנה העור :

כשמפשיטים את עור הבהמה מעליה, לאחר ההפרדה הראשונית של העור מן הבשר, מתקבלת בצד הפנימי של העור שכבה דקה (מילימטרים ספורים) של נימים וגידים ושאר כלי דם אשר ניתקו מגוף הבהמה ונותרו דבוקים לעור. על שכבה זו ודאי שלא ניתן לכתוב ויש להסירה בתהליך העיבוד. מעליה, קיימת שכבה דקה כקרום שגם עליה לא ניתן לכתוב דבר. מעליה, נמצאת שכבה עבה ומרכזית במבנה העור, הנקראת 'דרמיס', והיא עשויה מחומר סיבי. מעליה, שכבה נוספת אך דקה יותר, אשר נקראת 'אפידרמיס' (או 'ליצה'), עוביה כעשירית מעוביה של הדרמיס, והיא עשויה מחומר קשה יותר, מתאים חיים ומתים. מעל לשכבה זו נמצאת שכבת השערות.

המציאות היום

בתהליך העיבוד של ימינו מורידים מהחלק התחתון שבעור את השכבה הקרובה לבשר, כך שנשאר הדרמיס כולו, ומלמעלה מורידים את השכבה החיצונית, כך שלמעשה מסירים את האפידרמיס רובו ככולו, ובחלק שנותר, כותבים על הצד הקרוב לבשר. רוב העבדנים מורידים את כל האפידרמיס, ויש כאלה שמשאירים מעט. סימן מובהק לזה שיורדת רוב שכבת האפידרמיס הוא שמהצד השני לא רואים צבע שחור מבריק או צבע לבן מבריק (יחסית) או צבע חום, שהם צבעי עורות הבהמה, אלא צבע בהיר גרור (חשוב להבחין שזה גרור ומחוספס, כדי לוודא שהבהמה לא היתה בצבע לבן), זה מלמד על כך ששכבת העור החיצונה נגררה כליל. ברוב הקלפים היום לא ניתן להבחין בצבע הבהמה, והצבע הבהיר הוא גרור ומחוספס, כך שבדרך כלל ניתן לקבוע שהאפידרמיס נגרר כולו (או כמעט כולו), הרבה פעמים קורה שהעבדנים מכוונים את מכונותיהם לעובי מסוים ומוגדר בכל העור שלפניהם. מכיון שבעורות שבעורף ולאורך חוט השדרה יש עובי גדול יותר, ובאיזור הבטן העובי דק יותר, יכול להיווצר מצב שהמכונה תוריד במקומות מסוימים את האפידרמיס ובחלק היא לא תוריד. הנטיה של העבדנים היא לדקק הרבה את העורות העבים יותר, ולדקק מעט את העורות הדקים. בעורות בהמה דקה העורות מלכתחילה דקים, ולכן לא מורידים מהם הרבה. המציאות בפועל היא שבתפילין ומזוזות יורד האפידרמיס בשני שליש מהמקרים, בספרים מעור שליל יורד 80 אחוז, ומעור עגלים יורד 100 אחוז.

העובדה שמעבדים את העור בסיד, ולא בעפצים, היא שגורמת לתהליך זה, היות שהעיבוד בסיד לא מאפשר לגרד את השכבה החיצונית מבלי לפגוע בשכבת האפידרמיס, ולכן בהסרת השכבה העליונה מוסר גם האפידרמיס רובו ככולו. זאת ועוד, העיבוד בסיד לא מאפשר לחלק בין הדרמיס והאפידרמיס, ולכן בכדי להגיע לאפידרמיס מוכרחים לגרד את שכבת הדרמיס, וכך פסק השו"ע, שצריך לגרד הרבה משכבת הדרמיס כדי שניתן יהיה לכתוב על הקלף (לשיטתו, שהוא האפידרמיס). אלא שבימינו הלכו צעד נוסף ואפילו לא מגרדים את שכבת הדרמיס בכמות שהצריך מרן אלא הרבה פחות מכך, ויוצא שלשיטת השו"ע כותבים על דוכסוסטוס.

כל זה כאמור, מפני שמעבדים בסיד. לעומת זאת, אם מעבדים בעפצים המצב שונה: העיבוד פועל כמו פעולת בישול, וזה מאפשר להפריד בין הדרמיס והאפידרמיס ביתר קלות, ועוד, שאפשר להסיר את השכבה החיצונית ביתר קלות, מבלי לפגוע בשכבת האפידרמיס.

סקירה כללית לסוגיה

בגמרא בשבת (עט ע"ב) מפורש שתפילין צריכות להיכתב על הקלף במקום בשר (לעיכובא), ואילו המזוזה צריכה להיכתב על הדוכסוסטוס במקום השיער (לכתחילה) עיקר המחלוקת בראשונים היא בזיהוי הקלף והדוכסוסטוס. ידוע הדבר שיש שני חלקים עיקריים לעור, עבה ודק. לדעת הרמב"ם החלק העבה הוא הקלף (כך הוא כתב בהל' תפילין פ"א ה"ז וכן בתשובותיו סי' קלט וסי' קנג וסי' קסב), וכן הסכימו גם הרמב"ן, הרשב"א והר"ן. ואילו לדעת ר"ת (בספר הישר ס' רפז וכן הובאו דבריו בעיטור ח"ב הל' תפילין נה ע"ג, ביראים ס' ז, בתרומה ס' קצד, בסמ"ע עשה כה, באור זרוע סי' תקמ, במרדכי והגהות מרדכי הל' קטנות סי' תתקנט וברא"ש בהל' ספר תורה סי' ה'), החלק הדק הוא הקלף, ר"ת מביא ראייה לדבריו מפירוש המלה דוכסוסטוס. הוא מסביר שהמילה 'סוסטוס' מקורה ביונית ופירושה בשר, והמלה 'דוך' פירושה בארמית הוא מקום, ולכן מסיק שהחלק הקרוב לבשר הוא דוכסוסטוס (מקום בשר), וממילא יוצא שהחלק האחר הוא קלף. אלא שר"ת לא אמר את דבריו מתוך ידיעת הלשון היוונית, אלא מתוך ניסיון לשער את פירוש המלה בהתאם לדין. ואולם מומחים לשפה היוונית טוענים שיש שני פירושים אפשריים למילה דוכסוסטוס : דו - ודאי שפירושי שנים. אך בעניין 'כסוסטוס' ניתן להניח שיסוד המילה היא במילה 'סכוסטוס' שפירושה מחולק, וייצא שפירוש המילה 'דוכסוסטוס' הוא מחולק לשנים, או שנניח שיסוד המילה הוא במילה 'כוסוטוס' שפירושה גירוד או קילוף, וייצא שפירושה הוא שני קילופים.

יש להעיר שאם נוקטים כשיטת הרמב"ם הדברים מובנים היטב. החלק העיקרי של העור הוא הקלף, כי הוא החלק העבה והחשוב. את החלק הזה צריך לגרד ולקלף מהבשר, והדוכסוסטוס מהווה את הקילוף השני או את החלוקה השניה ביחס אליו. אע"פ שגם היה מקום לראות את הקלף כקילוף שני של הדוכסוסטוס, יש עדיפות למבט הרואה את הקלף כדבר עיקרי מאשר להיפך. עוד יש להעיר, שלדברי ר"ת, אין לקלף נקודת מגע ישירה עם הבשר, שהרי הדוכסוסטוס מפריד בין הקלף לבין הבשר, ולכן, כשהגמרא אמרה לכתוב על הקלף במקום בשר, צריך לומר שהיא התכוונה שצריך לכתוב על הקלף לכיוון הבשר, ולא ממש במקום של הבשר, ובזה יש קצת קושי.

אמנם הגמרא בהמשך מתרצת: "אידי ואידי אמזוזה והא דכתבינהו אקלף במקום שיער אי נמי אדוכסוסטוס במקום בשר", ומשמע לכאורה ששייך קלף במקום שיער וכן להיפך, אבל בזה אפשר לומר יותר בשופי, שכיון שנוקטים את השינויים מהדין הבסיסי שצריך לכתוב על קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער, נקטו את הדבר בלשון של היפוך גמור.

עיבוד בעפצים

ר"ת מציין שבתקופתו נוהגים לעבד את העורות בסיד ולא בעפצים, אך מקשה מגמרא במגילה (יז ע"א) ששם כתוב במשנה שאין לכתוב מגילה על הדיפתרא, ומפרשת הגמרא 'דמליח וקמיח ולא עפיץ', וא"כ מדיני הכתיבה, שהעור יהיה מעובד בעפצים, וזה הפך ממנהגם. אך על זה תירץ ר"ת שמותר לעבד בסיד משני טעמים : ראשית, העיבוד שלנו בסיד יעיל כמו העפצים שבזמן הגמרא, ועוד שבגמרא במנחות (לא ע"ב) מובאת סתירה בדיני ס"ת ומיישבת הגמרא 'הא דעפיצן הא דלא עפיצן', א"כ משמע בגמרא שיש מציאות של ס"ת שאינם עפיצים ואעפ"כ כשרים הם. א"כ יש גמרות חלוקות וע"פ המנהג יש להכריע שאין הכרח לעבד בעפצים דווקא.

לכאורה גמרא זאת סותרת את דברי הרמב"ם (בשו"ת סי קנג) שעור שלא מעובד בעפצים דווקא דינו כעור לא מעובד הפסול לכתיבה. אלא שמדבריו בהל' סת"ם פ"ט הט"ו מבואר שמה שהזכירה הגמרא שיש ס"ת שאינם עפיצים, כוונתה שאין עיפוצם ניכר. והאמת, שלכאורה פירושו מרווח יותר בסוגיה, כיון שהגמרא אמרה בתחילה : "לא אמרן אלא בעתיקתא, אבל בחדתא לית לן בה, ולא עתיקתא עתיקתא ממש, ולא חדתתא חדתתא ממש, אלא הא דאפיצן והא דלא אפיצן". וכבר הקשה הב"י על החולקים על הרמב"ם, ביו"ד סי' רעא, למה הגמרא תלתה את הדבר בחדתא ועתיקא ולא בעפיצן ולא עפיצן. ולשיטת הרמב"ם שאין העיפוץ ניכר, מיושב.

ר"ת הוכיח מהסוגיה בגיטין יא ע"א שהקשו על שטר פרסאה דבעינן שטר שאינו יכול להזדייף, ותירצו שהוא אפיץ. ומזה הוכיח שגם קלף שהוא מעובד בסיד, שהוא אינו יכול להזדייף, דינו כאפיץ. אילם נראה לכאורה שיש לדחות את ראייתו. דזה שדבר אפיץ אינו יכול להזדייף, לא אומר שכל מה שאינו יכול להזדייף הוא אפיץ ויכולות להיות תכונות נוספות הקיימות באפיץ, מלבד ענין מניעת הזיוף, שלא קיימות בסיד. ויתכן אפוא שהתורה מקפידה על מכלול התכונות הקיימות באפיץ, ואין היא מסתפקת בסיד.

קלף לדעת תוספות

התוס' טען שהחלק החיצון של העור שעליו כתבו בימיו הוא הקלף, ואמנם בזמנו נהגו לגרד את החלק החיצון של העור, אך כתב התוס' שלמרות גירוד זה עדיין כשירה הכתיבה. אלא שהתוס' לא ביאר מדוע, ובהסברת שיטתו הועלו מספר כיוונים :

הסבר הרב אלבה והקשיים בשיטתו

הרב אלבה בספרו, מסביר את שלושת המושגים גויל דוכסוסטוס וקלף, גויל מוסבר ע"ד מה שמובא בגמרא 'אבני גזית' לעומת 'אבני גויל', שפירוש גזית 'מסותת', ופירוש גויל - 'לא מתוקן'. כך לענייננו, גויל הוא עור שאינו מתוקן לכתיבה. קלף הוא עור שבוצע בו תיקון לכתיבה לכיוון הבשר, ודוכסוסטוס הוא עור שהוכשר לכתיבה לכיוון השיער. לפי הסבר זה מיושבים דברי התוס', שאע"פ שהוסר מהקלף החלק החיצון הקרוב לבשר. סוף סוף הכתיבה מבוצעת לכיוון הבשר, ומובן למה יש להחשיבו כקלף. אמנם צריך הוא לומר לשיטתו, שמה שהגמרא מביאה שהכותב על קלף לכיוון שיער הוא פסול, כוונתה לאדם שכתב על החלק שלא הוכשר לכתיבה, א"כ מוכרח בגמרא שאפשר לכתוב גם על החלק שלא הוכשר, אלא שזו כתיבה גרועה (ולא שזה בלתי אפשרי).

אבל קשה, שכן בראשונים מבואר שהם סברו שיש חלוקה פיסית בתוך העור, שחלק אחד קרוי דוכסוסטוס והאחר קלף, ומבואר בדעתם שיש הבדל ממשי בין השניים, ואין זה רק חלוקה של מספר הצדדים הראויים לכתיבה, הכוללים בקלף גם את מקום הבשר. ואת עיקר ההבדל הם ייחסו למיקום השונה של החלקים הללו במכלול העור, ולא לתכונות האיכותיות שלהם. אלא שיש ליישב לדעת הרב אלבה, שבלתי אפשרי מבחינה מציאותית לכתוב על הדרמיס לצד הבשר, וכדי שיתאפשר לכתוב על העור לצד הבשר, הבינו הראשונים שצריך לחלק את העור ולקחת את האפידרמיס, וכיון שכדי לכתוב על עור לצד הבשר מוכרחים להשתמש באפידרמיס, נקטו בפשיטות שהקלף הוא האפידרמיס. דהיינו, היסוד הוא הכשר הדבר לכתיבה במקום בשר, אלא שבמציאות הדבר בא לידי ביטוי בחלוקה פיסית. אך על זה עדייך קשה, שכן גם בזמן הראשונים שכבר עברו לעיבוד בסיד, עדיין הם ממשיכים לתלות את ההבדל שבין הדוכסוסטוס לקלף במיקומם השונה. והם רק טוענים שבזמנם יש להכשיר את מה שהם עושים. אבל לא נראה שהם רוצים לטעון שהחלוקה הבסיסית שהיתה נכונה תמיד מבחינת מיקומם של החלקים, משתנה לאור השינוי בעיבוד. מלבד זאת קשה, שלפי זה צריך לומר שכאשר מעבדים בעפצים אין אפשרות כלל לכתוב במקום בשר, ולכן נקטו בפשיטות שהדוכטוסטוס הוא במקום הבשר ולא הקלף. אבל זה נסתר מהמציאות, וגם מוכח מהרמב"ם שעיבד בעפצים וכתב על הדרמיס לצד הבשר "כתיבה נאה מתוקנת ביותר". ומוכח שאפשרי לכתוב במקום בשר אף שעיפץ את העור.

הסבר שיטת ר"ת בהכשר הקלפים שבזמנו

קודם שננסה להבין את דעת ר"ת, נראה שיש להסביר מדוע התעוררה השאלה דוקא באותה תקופה. נראה שהמעבר לעיבוד בסיד גרם לכך שכבר לא התאפשר לחלק את הגויל לשני חלקיו כמו שהיה קודם לכן, ולא התאפשר אפוא לבודד את האפידרמיס (שהוא הקלף לשיטת ר"ת) ולהשתמש בו כפי שהוא, וגם נוצר צורך לגרור הרבה יותר את האפידרמיס, וגם נוצר הצורך לגרור את הדרמיס הרבה מאד בדי להגיע לאפידרמיס. כל הקשיים הללו גרמו לכך שנוצר הצורך להכשיר את הקלפים שהתאפשר לייצר.

נראה, שיש שני כיוונים אפשריים בהבנת התוס' :

האור זרוע וסיעתו

האו"ז בהל' תפילין סי' תקמ כתב וז"ל: "והקלפים שלנו אומר ר"ת זצ"ל שהקלפים שלו כמו העור החיצון שלהם שקרוי קלף שראוי משני צדדין ועיבוד שלנו יפה כעיבוד שלהם. ואשכחן שהיו כותבין ספרי תורות בדלא עפיצן כדפי' לעיל. הלכך קלפים שלנו ראוים לכתוב בם תפילין ולצד הבשר וכש"כ מזוזה וס"ת. ומיהו כולם הכשר כתיבתם לצד הבשר. ויש שסוברים שקלפים שלנו הוו דוכסוסטוס משום שמקלפין אותו מצד שיער משום שהם עבים ופוסלין ספרי תורות הללו הכתובים במקום בשר. ומכשירים לכתוב במקום שיער. ואין נראית לר"ת סברתם דדוכסוסטוס שלהם, לא הי' ראוי במקום בשר כלל. ודידן טפי חזי במקום בשר מבמקום השיער, הלכך הלכה למעשה שכותבים בקלפים שלנו תפילין ומזוזות וס"ת לצד הבשר ולא לצד שיער שיש בהם דין קלף. ובמקום שמעפצים אותם שצד הבשר אינו ראוי כלל לכתוב אם קילפו ונקה אותם מצד השיער כותבין עליהם. ואם לא קילפם ואעפ"כ הוא חלק וטוב לכתוב. יש שכותבין עליהם ספרים ומזוזות אבל תפילין ודאי פסולין שקלפים שלהם כי הוו עפוצים הוו נמי חזו לצד בשר טפי ממקום שער. ובשימושא רבה של תפילין כ' אמר אביי כתבינהו אגויל שפיר דמי וכך הלכה וזה אי אפשר כדפרי' לעיל דאמר בפרק המוצא תפילין אגויל מי כתבי", עכ"ל. ומבואר מדבריו שהנימוק לזה שאפשר להכשיר לכתוב על הקלפים שלהם הוא משום "שהעיבוד שלנו יפה כעיבוד שלהם", והסיבה    שאין זה דוכסוסטוס היא משום : "דדוכסוססוס שלהם לא הי' ראוי במקום בשר כלל. ודידן טפי חזי במקום בשר מבמקום השיער". והסיבה שאין לכתוב על הקלפים במקום השיער היא משום: "שקלפים שלהם כי הוו עפוצים הוו נמי חזו לצד בשר טפי ממקום שער". ונראה שכוונתו לומר שמה שהצריכה הגמרא לכתוב על קלף במקום בשר ועל דוכסוססוס במקום שיער, זה מפני שכך הכי ראוי לכתוב מבחינת איכות הכתיבה, והגמרא לימדה בכך את היסוד שהתפילין צריכות להיכתב בצורה הנאה יותר. ולכן בזמנם שהשתנה העיבוד, ונוצר מצב שאפשר לכתוב על מקום הבשר בצורה טובה ביותר, אין זה משנה שמגררים את העור מצדו החיצוני, וכותבים על החלק היותר פנימי במקום בשר, מאחר שסו"ס הכתיבה נעשית בצורה נאה ומתוקנת ביותר. ויש להעיר, שצורת פסיקה מעין זו אופיינית לר"ת ואכמ"ל.

הרא"ש וסיעתו

גם הרא"ש אזיל בשיטת ר"ת, אלא שנראה שהוא הסביר את הדברים אחרת. וז"ל בהל' ספר תורה סי' ה' :   "ור"ת ז"ל היה אומר דקלפים שלנו יש להם דין קלף ונכתבין במקום בשר והוא הטוב והנאה יותר. וגם אינו יכול להזדייף כמו צד השער ויש שרוצים לומר שיש להן דין דוכסוסטוס לפי שמגרדין אותן הרבה במקום שער ומסירים הרבה קליפות בתער הגלבים ונשאר הצד שכלפי הבשר ולדבריהם קשה דא"כ תפילין היאך נכתבין הלא תפילין פסולין על הדוכסוסטוס כדאיתא בפרק המוציא יין [דף עט א] [ובפרק הקומץ רבה (דף לב א)] אלא ודאי קולפין אותן הרבה גם במקום הבשר ודין קלף יש להן ונכתבים במקום בשר", עכ"ל. ונראה שכוונתו לומר שהחלוקה של העור לשני חלקים, אינה תלויה בחלוקה המבדילה בין הדרמיס לאפידרמיס, אלא שמחצית העור הפנימי הוא הדוכסוסטוס ומחצית העור החיצוני הוא הקלף. ולכן אע"פ שמורידים חלק קטן מהקלף, מאחר שחלק ניכר מהחלק החיצוני נשאר, וחלק ניכר מהחלק הפנימי מגורד, עדיין דינו כקלף וכשר הוא.

הכשר הקלף בימינו

דעת הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א וכמעט כל הראשונים הספרדים שהקלף הוא החלק הפנימי דהיינו הדרמיס, ואילו דעת רב האי גאון ור"ת וכמעט כל הראשונים האשכנזים היא שהקלף הוא החלק החיצוני דהיינו האפידרמיס. כאמור, בעור התפילין בימינו מורד כמעט לגמרי האפידרמיס, והדרמיס נותר שלם, ולפי דברינו דלעיל, לדעת האו"ז היות שהכתיבה בימינו נאה ומתוקנת, דינה כאלו כתב על קלף והיא כשירה. אך לדעת הרא"ש הכתיבה פסולה, שהרי בימינו כותבים על דוכסוסטוס. אמנם השו"ע פסק שיש לגרד את הדרמיס, ואפשר שלשיטתו כל התפילין בימינו פסולין מפני שאין מגררים מספיק את הדרמיס. אלא שיש לדקדק, מאיזה טעם יש לפסוק כשו"ע ולפסול בכך את כל הקלפים? היסוד לפסוק כשו"ע הוא דווקא מפני שכל ישראל קיבלו עליהם את פסקיו. אך כיון שרואים שכל ישראל נוהגים לכתוב על הדרמיס לצד בשר, וה"ז ממש כדעת הרמב"ם או כדעת האור זרוע וסיעתו בדעת ר"ת, א"כ בעניין זה נהגו ישראל לפסוק כדעת הרמב"ם או כדעת האו"ז וסיעתו בדעת ר"ת, ואין שום טעם להזיזם מפסק זה, והרי זה כשר לכתחילה, ואנו אין לנו אלא לסמוך על נפלאות תמים דעים שסיבב בעומק עצתו שבעניין זה ינהגו ישראל כדעת הרמב"ם או כדעת האור זרוע וסיעתו בדעת ר"ת דווקא.

אמנם כפי שהתבאר לעיל, יש שלא מקפידים להוריד את האפידרמיס, ויש כאלה שמורידים במקומות מסוימים ובמקומות אחדים (דקים יותר ממה שהמכונה מדקקת) לא מורידים. מצד הגדרת המנהג, עדיין אפשר לומר שעם ישראל נוהג להוריד, כי זה מה שבפועל קורה בדרך כלל. לפי האו"ז וסיעתו הספרים יהיו כשרים גם בכהאי גוונא. אם רוצים לצאת גם ידי הרמב"ם להדיא, יש צורך לוודא שלא נשאר האפידרמיס (אם נשאר מצבע הבהמה, סימן הוא שלא ירד האפידרמיס. אם לא נשאר הצבע, עדיין יש סיכוי שהעגל היה לבן, ולכו אפשר להבחין בזה על ידי שהעור גרור ומחוספס. מסתבר לומר שאפשר לסמוך על הרוב שנגרר, ואפילו אין צורך לבדוק, ורק כשרואה להדיא שאינו גרור, צריך לגרור. ויתכן שגם הרמב"ם מודה שבמקרה שהוא מוריד באופן כללי את האפידרמיס, אלא שהעור דק מאד, ועשוי להיפגע ולהשחת אם יוריד את כל האפידרמיס, שיש להכשיר בהורדת רובו. ואולי הוא גם מודה שאם אי אפשר להוריד את שכבת האפידרמיס מחמת דקות העור, ומחמת שאפילו בעיפוץ קשה מאד להפריד את השכבות, שלא יהיה צורך להפריד, והיכא דאי אפשר אי אפשר.

קלף שאינו מעובד בעפצים

נהגו כמעט כל ישראל לכתוב על קלף שאינו מעובד בעפצים אלא בסיד כדעת ר"ת וכדפסק השו"ע, אלא שזה הפך דעת הרמב"ם שפוסל עיבוד שכזה, ולכאורה היה נראה שצריך להחמיר בעניין זה שהוא ספק דאורייתא ודינו לחומרא. הבעיה חריפה הרבה יותר, שכן את הסיד הכירו גם בזמן חז"ל, ואף השתמשו בו להשרת שערות, ובכל זאת לא הסתפקו בו והצריכו את העיפוץ. יתירה מכך, אין אפשרות להוריד את שיער הבהמה בלי סיד. הסיד הוא זה שפותח את נקבוביות העור, ומשיר את השיער. לעומת זאת העיפוץ עצמו דוקא סוגר את הנקבוביות. אשר על כן, מוכרחים להשתמש בסיד לפני העיבוד בעפצים. וכך כנראה נהגו מאד ומתמיד, ובכל זאת הצריכו עפצים לאחר הסיד.

אמנם מכיון שרבים מאד מגדולי ישראל לדורותיהם, וכן השו"ע, פסקו שאפשר להסתפק בסיד, יש לסמוך על ספק ספיקא להכשיר תפילין המעובדות בסיד. שכן כפי שטענו התוס', יש סוגיה במנחות שממנה משמע שא"צ עיפוץ כלל, ולכן שמא הלכה שא"צ עיפוץ כלל [2]. וגם אם נאמר שמוכרחים לעפץ שמא די בעיבוד של סיד, שיש לדמותו לעיפוץ, כפי שכתב ר"ת. לכן אע"פ שיש עדיפות לקלף מעובד בעפצים, הרי אפשר לסמוך ולהקל לכתחילה ואף לברך על מעובד בסיד.

_________________