הרב טל

תוקן על ידי mageni ב- 28/11/2008 12:20:37

"כי אולם כל עניין אמיתי - ישוב כוזב אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו, או אם ילקח שלא בגבולו" (בכלל כדאי ללמוד את ההקדמות של הרמח"ל )

לזלמן קבינו:

כתבת בראש הציטטה על "שיטת הרב טל" כשבעצם עסקת ברוב הנקודות שהעלית באישיותו של הרב. כמובן שא"א לנתק לחלוטין בין השניים, ועם זאת יש להבחין במה עוסקים. וכאשר עוסקים באישיות, אנו שבים לבעייתיות שהעליתי בראש דבריי לאלדד.

לפני שאתחיל, גילוי נאות - גם לי ישנם דברים שאיני מקבל / איני מבין אצל הרב (אחרי הכל הוא השקיע בזה הרבה יותר ממני...) ואני אשתדל כמה שאני מסוגל להציג את שיטתו הוא. כמו"כ השפה היא שלי ולא שלו.

אני חושב שהבנה טובה יותר (הגם שחסרה, עקב צורת העברת הדברים ולקוצר המשיג) של היסודות הברורים והמוצקים מאוד של גישתו של הרב טל בנושאים הנידונים (לא בכל שיטתו, וללא מקורות בשלב זה), תוביל ליכולת להבין גם את פרטי הדברים, ולא לראות בהן הפכפכנות אבסולוטית... [זו הפעם הראשונה שאני מנסה לנסח במילים דברים אלו שהם מציאות חיים, ו"דברים שבע"פ...", וא"כ תמחלו לי אם במשך הזמן יתחדדו דברים. לשון אחרת, זו אינה תורה שבכתב אצלי, וממילא חסרות ויתרות אינן פוסלות בה גם לשיטת הרמב"ם . בדברים שכתבתי, מעורבים דברים ששמעתי בפירוש, דברים שהבנתי מהרב בצורה מסוימת, ומסתמא דברים שהוספתי בטעות ולא באמת שמעתי מהרב... . מסתמא אם יהיה דיון רציני בע"ה, הדברים יתבררו במהלך העניינים. ברור לי גם שישנם דברים ששכחתי וכד' (בסופו של דבר זו טיוטה ראשונה), ודבר אחרון - בד"כ מה שכתוב בסוגריים מרובעות הוא או מדילי, או עם פחות קשר ישיר לעניין; אינני בטוח שהאבחנה ביניהם מספיק ברורה, אם יש ספק נא לשאול. "מן הזהירות, שלא להיזהר יותר מדי" (המשפט תלוי בתרגום סמייל)]

"ואני קרבת א'להים לי טוב". הדרך לקרבה זו בצורה אמיתית ולא מדומיינת, היא ע"י זיהוי של שדר שה' יתברך משדר לעולם (בכל טרמינולוגיה ניתן למושג זה שם אחר) - שדר זה הוא השראת שכינה, חיבור בין העולם לה' - התחברות אליו, הזרמתו בעולם ופעולה על פיו [בעברית פשוטה: לזהות ולקיים את רצון ה'; בנוסף לזיהוי ולפעולה, ישנה עמם ההשראה של אורו כאן, שזהו מושג רוחני יותר. מציאות של השראת שכינה, אינה מציאות אוורירית ערטילאית, כי אם חוויה שקיימת בצורה ברורה ובעלת נפק"מ מוחשיות - אצל כל אחד בפרטות, וכמובן גם במישורים הכלליים יותר.]

ביטוייו המרכזיים של שדר זה הם: א - התורה. ב - הנשמה. ג - המציאות והנהגתה (העולם, המצב, התהליכים וכו'). ערכו של הביטוי הוא בחיבור אל מקורו, כשכמובן שאם נוצר ניתוק בין ביטוי למקורו שוב איננו ממלא את יעודו. ולאידך, כשהביטוי הנ"ל אינו מתפשט בכל רבדי המציאות מכוח החיבור למקורו,  שוב הוא לוקה (למשל, לימוד שאיננו אליבא דהלכתא) ומראה על חוסר גם בחיבור עצמו (שכן איננו גורם את קיום רצונו ית' בפועל).

הבעייתיות הכבדה ביותר שיש במציאות, היא חוסר הבהירות שיש ביחס לשדר זה (חושך וערבוב) - בעברית: מה הוא אומר? ולכן צריך לפתח ולזכך כלים/ חושים שעל ידם נוכל לקלוט את השדר הזה (בירור והבחנה כמוכנות לקבלת האור).

ביחס ל - א.

לפני תחילת ההתיחסות לקשיים ולפתרונות שאציג בע"ה, חשוב להזכיר כי לימוד התורה הינו הכלי המרכזי להשראת שכינה בעולם, וחשיבות זו הינה בנוסף לחשיבות השכלית המובנת של קיום התורה, הגם שהכל שלוב זה בזה כמובן.

ישנן שתי סטיות מרכזיות שנוצרו במהלך ההיסטוריה (ואכמ"ל בסיבתן), שבגללן איננו יכולים להתנהל בצורה שלמה ע"פ התורה: הראשונה היא הגלות והשניה ביטול הסנהדרין (וכמובן שהן שלובות).

במצב האידאלי התורה מתפשטת בכל תחומי החיים, וכל ההתנהלות הציבורית והאישית (ולע"ל העולמית) היא רק על פיה (קרי: תרבות מתוך תורה, מדע מתוך תורה, כלכלה, וכו') – תורת חיים. "משגלו ישראל מארצן אין לך ביטול תורה גדול מזה", והתורה עברה מתהליך פנימי של התפשטות התרחבות והתקדמות לשלמות – קרי תיקון המציאות, למצב של הישרדות בתנאים לא נורמליים. בכל מרחביהם של דברי חז"ל ניתן למצוא את צירוף המילים "מיום שחרב ביהמ"ק" ותמיד הוא מתאר את המציאות הלא נורמלית שנוצרה מן החורבן בפנימיות וחיצוניות - ניטל טעם מן הפירות... לא נראה רקיע בטהרתו... נפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים...וכו' וכו', ועד"ז גם נאמר "אין לו לקב"ה בעולמו, אלא ד' אמות של הלכה בלבד", כאומר, מבית שלם שבניתי אין לי גישה וחיבור אלא למדף בספריה (אמנם זהו המפתח לשמירת פוטנציאל הגאולה ואין כאן המעטה בערך הדבר, אבל זו המציאות). כאשר אנו מנסים כעת, להשיב את התורה למסלול של תורה של חיים. לאפוקי מתורתה של בבל לאוירא של א"י (למהותו של השינוי שגרם תפנית זו, אתייחס בהמשך בע"ה כחלק מ - ג.) ולפגוש מחדש את  - תורת החיים. (כמובן שכשניגע ב'למעשה' נפגוש את המשמעויות מחד ואת הקשיים בדבר מאידך).

היכולת לפרש ולזהות את היוצא בחיים מתוך דברי התורה, ובעצם יצירת החיבור הנ"ל בין התורה כביטוי לרצונו לבין הקיום במציאות (ג.), ניתן באופן בלעדי לחכמים שבכל דור (כשכאן נתייחס בעיקר בהקשר ההלכתי (כולל הלכות ציבור), בהקשר ל'עבודה' ולתפיסות רוחניות שאינן 'הלכה' ישנו את עניין הנבואה שאתייחס אליו בהקשר ל - ב.), ע"פ המידות שהתורה נדרשת בהן, ע"פ מה שקיבלו ועוד קריטריונים. כאשר יכולת ההכרעה והפסיקה ניתן באופן מוחלט ובלעדי לסנהדרין – וזהו "עיקר תושבע"פ ועמוד ההוראה" (ריש הלכות ממרים ואין הרמב"ם תחת ידי, אז עיי"ש בפרקים הראשונים). אחד הבטויים הנוראים וחילולי השם העצומים שיש במציאות החורבן והגלות הוא הפסקה במציאות הסנהדרין, ובעצם הפסקה ביכולת לפסוק הלכות - תושבע"פ קופאת (ומתנתקת ממשמעותה העיקרית). במציאות כזו חייבים לשים את האצבע על נקודה מסויימת (שעמ"י קיבל ע"ע (למפרע?) אחרי חתימת התלמוד הבבלי) שבה אנו עוצרים. שאל"כ נעשית תורה כאלף תורות, וכך מאבדת את היכולת לבצע את תפקידה המרכזי לזמן הגלות, שהוא הישרדות האומה ותורתה (ד"א ישנה התכתבות גדולה מאוד בין הרב לבנו הבכור דביר בנושא זה, ואני יודע שטרם תמה. ד"א גם הסיפור שהוזכר בקשר אליו, איננו נכון למיטב ידיעתי... וד"א אחרון לעכשיו, הוא איננו פוסק כאביו אלא באופן עצמאי כבר הרבה שנים). כל בירור ההלכה שאנו עושים כיום, הוא בשאלה מה נפסק באותה נקודת עצירה וכיצד לדמות זאת לנידון דידן. כמובן שמרגע זה מפסיקה ההלכה להיות כבתראי, שהרי ישנה נקודת עצירה, ואדרבה כל המאוחר מחברו מרוחק מקודמו מאותה תושבע"פ שנכתבה.. . בתהליך שלענייננו נכנה "ירידת הדורות", נעטפת (מתוך כורח המציאות וכהדרכתה של המשנה באבות) אותה הלכה בסייגים וסייגים לסייגים, עד שלעיתים אין יכול אפ' החכם לראות את ההלכה כמות שהיא, ובודאי שאין המון העם מסוגל להבחנה זו (וייתכן שדבר זה מוכרח, שאחרת לא ייזהרו באלו ויבואו לטעות גם בדבר עצמו, אמנם לרמב"ם ישנו כאן לכאורה סרך איסור של בל תוסיף ואכמ"ל).

עם המשך הדורות והביטול לדורות קודמים הופכים דבריהם להיות כדברי הלכה, ואט אט נוצר בעם ישראל סוג מסוים של פסיקה (שמעולם לא היה מוחלט (דבר שיש לו נפק"מ הלכתית; שכן קבלת האומה יש בה כוח של דרבנן, ד"לא תיטוש תורת אמך" כשיטת הר"ח)), שבו אין מנסים עוד לברר 'מה אומרת הסוגיא' (ההלכה) או לחילופין מה השיטה בראשונים שנכנסת בה בצורה הנוחה ביותר לדעתי, אלא 'מה אמרו הפוסקים' (אם לפי עדת אבותי ואם בשיטת הב"י של שניים משלש). כצעד הראשון של היכולת הבסיסית לקיום אמיתי של התורה בדורנו, סובר הרב טל שיש צורך בבירור מעמיק שיפריד בין אותם הדברים שהם מנהג/ מידת חסידות לאותם הדברים שהם הלכה. הצעד השני הוא אכן שיטת פסיקה, שבה לא לומדים את הסוגיא לשם הפלפול והחידוד, ואז סוגרים את ה'עיון' פותחים משנ"ב ויודעים מה לעשות בלי קשר למה שהגענו (או לא הגענו...) אליו; אלא גישה של לימוד מעמיק בראשונים והכרעה כשיטת ראשונים מסוימת למעשה, אותה שיטה שלהבנת הפוסק הכי נכנסת בסוגיא [לשאלה האם לא כך הורו ללמוד אותם גדולי הדורות שלמדו כך. ודאי שהורו, וכמובן שבשלב מסוים תלמידיהם הרגישו קטנים מדי ליישם שיטה זו והפכו את רבותיהם לפוסקים שאין לבוא אחריהם, וחוזר חלילה. וד"א ישנם נושאים רבים שכמעט כל הגדולים מתבטאים בצורה מסוימת ובכל זאת העוילם לא נוהג כך (גם בימינו, הרב שך ועוד גדולים צווחו על הספק הלימודים המזערי בישיבות וצורת הלימוד, וכלום לא השתנה. כך שמובנת ההלכה שהמנהג אינו ראיה אלא במקום שהלכה רופפת בידך ואכמ"ל)]

[שתי טענות שבד"כ עולות בשלב זה: מה אתה חושב שאתה מבין יותר מהב"י /רמ"א/ גר"א /ר"ת וכו'. ושנית: כך פוסק עמ"י מדורי דורות. א - בכל פסיקה תיאלץ לומר שהלכה כזה ולא כזה, אא"כ תזרוק מעליך את כל האחריות ותלך באופן עיוור אחרי ספר מסוים (וגם אז תאמר זאת רק בצורה יותר טוטאלית). דבר שהרב טל לא מקבל, כיון שאת היכולת להבין ולפרש כן קיבלנו (אני מדבר ביחס לת"ח, אני עוד לא שם...) ואיתה את האחריות לעשות כאותה הבנה (ביחס למחלוקת על ראשונים לא כאן המקום, רק אומר שמעולם לא ראיתי רב/ ספר שאומר שבאופן תיאורטי אין לנו סמכות לחלוק על ראשונים, ומאידך כמעט לא ראיתי מישהו שאומר שיש לנו יכולת כזו באופן מעשי). ויתרה מכך, ישנו כלל של  "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", וגם לו יצויר שאם היה אותו חכם בא ומשיב היינו מקבלים את דבריו, הרי לא זוהי המציאות. ב - זוהי סטיגמה שנוצרה בערך עם יצירת הציבור החרדי של ימינו, וקיבלה חיזוק גדול בעקבות שיטתו של הרב עובדיה (שלדעתו צריכים גם האשכנזים לפסוק כ"מרן"). כבר בזמן הב"י והרמ"א חלקו עליהם, וכש"כ בדורות שאחריהם. כל לומד משנ"ב, יכול לראות שכמעט אין סימן שאין בו סעיף שלא פוסקים כהשו"ע כיון שלא זו הסכמת האחרונים (שמחשיב המשנ"ב), מה גם שספרים שלמים דוגמת חיי אדם או תשובות של ר"ח מוולאז'ין (וכל בית מדרשו של הגר"א, לא רק הוא) שהציבור הליטאי מתיימרים להיות ממשיכיו, שחולקות באופן עקרוני גם על השו"ע וגם על סמכותו ואכמ"ל. מדויק יותר לומר שסמכות השו"ע הוא כמייצג המנהג במקומות רבים, וככזה יש לו משמעות במקום שההלכה רופפת בידך. עצם זה שבכל פסיקה אומרים שפוסקים כאחד ולא כאחר, מראה שתמיד היו פסיקות שונות... [לענ"ד חשיבותו של השו"ע הוא ביצירת 'לוח משחק' חדש שסביבו מתדיינים, כדוגמת "המשנה תורה" לפניו. כשכמובן שלא כל מי שמתייחס לרמב"ם בהכרח מקבל אותו, אלא שהוא מבין שהוא יצירה שהופכת להיות בסיס יציאה ללומדי התורה, וכנ"ל הייתה הו"א שיהיה הטור ובסופו של דבר הפך להיות השו"ע ואכמ"ל. אבל זה מדילי ]]

אמנם ודאי שכל זה הוא רק צעד ראשוני בתחיית התורה, שבשיאו נוצרת שוב סנהדרין והלכה מאוחדת ויתרה מזו יכולת מחודשת לפסיקת הלכה.

דבר חשוב מאוד נוסף, שהינו חלק מאותה תחייה, הינו יצירת מערכות של חיים שנובעות מהשקפה והדרכה של תורה. מכאן נובעים השאיפה והנסיונות להקמת מערכות 'לא תורניות' כביכול (קולנוע, עיתון כללי, אוניברסיטה וכדו'. ביחס ל'תורת הנפש', יש מישהו שחושב שזה לא תורני? אז איך אתה הולך ל'רופא נפשות', שחושב שאתה בהמה עם דסוננסים אדיפלים מודחקים במקרה הטוב, ושהמושג שלו על נפש בריאה הוא רחוק יותר מהמושג שלי בפיזיקה אטומית??), כדי שתיווצר מציאות של חיים ע"פ תורה ובפרט חיים ציבוריים, ולא רק יחיד שחי ע"פ תורה וגם זאת רק בחלק ממערכות חייו (אמנם ישנן דעות שונות ביחס לקולנוע גופו, אבל כאן באמת ישנה בחינה של לגזול את החנית מידם ואכמ"ל). [בהתאם לטרמינולוגיה שהשתמשתי בה לעיל: זוהי עבודת הבירור וההבחנה מצידנו שתיצור מוכנות לקבלת האור - להתחבר לה' בצורה השלמה ע"י קיום רצונו כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה]

[ביחס לשינויים בפסיקת הלכה (ברמת האידאל, להבדיל מן הפרקטיקה שאין כאן מקומה): ברור [לרוב השיטות ביהדות. ישנה שיטה אחרת שקשורה לסנהדרין השבטיות, ואין כאן מקומה] שההלכה הינה דבר אבסולוטי, אחד, ולא משתנה. ובכל זאת, יכול בי"ד לבטל דברי חברו אם הוא גדול במניין ובחכמה. השאלה הרלוונטית – האם טעינו עד עכשיו? אם הלכה לעתיד כב"ש, בהווה אנו טועים/ דיעבד? יתרה מזו, אם שינו אותם חכמים, שבאותה סנהדרין, את הכרעתם (מחוץ לטועה בדבר משנה וכדו')? התשובה הברורה היא, שהכרעת ההלכה היא כהכרע הדעת של החכמים (ובזמננו: פרשנותה הוא כהכרע הדעת של החכם, וע' בהקדמת מלחמות ה' בעניין זה). ואם לאחר זמן שינו החכמים את דעתם, כאז כן עתה קיימו את ההלכה למהדרין שכן פעלו כפי הכרע דעתם (נכון הוא, שאם ישנו חכם שישנה דעתו כל הזמן / פעמים רבות, הדבר יעורר אי נוחות ואף ערעור בחזקת שיקול הדעת שלו. זה קשור לפרקטיקה; וכפי שהדגשתי, לא כאן המקום לזה אלא במקום אחר בעי"ת).]

ביחס ל - ב.

 "נשמה שנתת בי טהורה היא". משמעות טהרה זו, היא בכך שהנשמה משמשת כעין משדר שנמצא בנו, משדר שמכוון לקלוט ולשדר באופן אופטימלי את השדר (הדיבור / הרצון) האלהי. קליטת שדר זה בחלקים הנמוכים יותר, יוצרת מציאות בה ישנו קשר פנימי עמוק ורציף בין האדם לאלוהיו. קשר זה הוא המוליכו ומדריכו בנתיבות חייו - פסגתו של קשר זה הוא מדרגת הנבואה. כמעט כל השיטות שקיימות ביהדות אינן רואות בנבואה תופעה מיסטית מנותקת מהאדם (אף שבזמן ההתנבאות האדם יוצא מחושיו וכו'), אלא גילוי מילתא ופועל יוצא של מדרגה רוחנית גבוהה שבה נמצא האדם, והיא שיא הסקאלה של ההתקדמות הרוחנית (בחלקו העליון של ציר זה וכמדרגות לנבואה, נמצאות מדרגות הקדושה: רוה"ק, גלויים שונים וכו', שכבר בהן מופיע הכלל "תחילתו עבודה וסופו מתנה").

העוה"ז אחרי החטא, החלקים הנמוכים שבנו, ההשפעות החיצוניות, כולם מחשיכים ומערבבים את יכולתנו לשמוע את קולה של הנשמה. העבודה הרוחנית של האדם הינה הזיכוך וההתכווננות לקליטת אותו השדר; עבודה זו היא המכונה תיקון הנפש / המידות.

בשיטת העבודה ניגע מיד, אבל לפני כן ישנה שאלה שאיננה מוסכמת לחלוטין (לפחות על פניה ואכמ"ל) ביחס למטרות הביניים. השאלה היא מהי הדרך, מהו הכלי לנבואה, וממילא במה עיקר עיסוקנו במישור זה של עבודתנו. רוב הראשונים המכונים פילוסופיים ובראשם הרמב"ם, מעמידים את החכמה ככלי לנבואה. ממילא עיקר הדגש בעבודת האדם הוא ההשכלה, ושיא העבודה הינו חיבור שלם לשכל הפועל. כ"כ רמה היא מעלת השכל וההשכלה, עד שאפ' על גוי יאמר הרמב"ם שהחכם השלם הינו הקרוב ביותר לנבואה (ביחס לאריסטו). לעומתם ישנו כיוון אחר (לשני הכיוונים מקורות בחז"ל) ודוברו הראשי לעניננו הוא החוזה מלובלין, שמעמידים את הענווה ושפלות הרוח ככלי לנבואה (כולל בטויים חזקים מאוד, על כך שאפ' אדם שפל באמת שיודע שהוא שפל, מסוגל וקרוב להשראת שכינה יותר מן החכם היודע שהוא חכם). [לענ"ד החילוק המרכזי שישנו (ואני חושב שהוא קיים רק בתפיסה שטחית יחסית, ובעומק יודה לעניין גם הרמב"ם ואכמ"ל), הוא במהות ההתקדמות: החוזה יסביר שהיכולת לנבואה מקורה בהתבטלות לקול ה', ואדם שמשכיל יותר ויותר אבל רק מגדיל את ה"אני" שלו בכך, מתרחק מהחיבור לשכינה ואין היא יכולה לדור עמו בכפיפה אחת. לעומת הרמב"ם שיסביר שבחיבור לשכל הנ"ל גופא, האדם שומע את קול ה'.] מהם כללי ההכרעה במקרה כזה? איך נפסוק / איך נעבוד? בא הרב טל ואומר: אם ביחס לחלק ההלכתי נאמר "לא בשמים היא", כאן הדברים הפוכים - אין יותר "בשמים היא", מאשר לדעת מה ההתיחסות לדברים בשמים... ומשום כך אנחנו נכריע כאותם ששיטתם הובילה למדריגות הקרובות יותר לנבואה, אותם האנשים ש'שכינה שרתה עליהם' (על הוודאות שאכן שרתה עליהם שכינה נדבר אי"ה בהזדמנות אחרת, כיון שזהו נושא פרטי וצדדי לענייננו כעת), ובמספרים גדולים יותר מכל שיטה אחרת; ושעליהם העידו מן השמיים ששיטתם נכונה ופועלת (אני מודע לעניין המעגלי שיש כאן, וכנ"ל לסוגריים הקודמים). [עיקר הסימן והתוקף שיש לחסידות (הכוונה לראשוני החסידות, בעיקר עד סוף תלמידי המגיד ואכמ"ל), הינו בהבנת התפקיד המרכזי שיש לאנשים בעלי המדריגות העליונות (לאו דווקא מופתים, אף שגם זה אחד הבטויים וכדלקמן), שעיקרו הוא - חיבור כלל הציבור לקדושה והעלאת הרמה הרוחנית הכללית, בעצם מציאותם והדרכתם, מכוח אותה השראת שכינה שיש עליהם (שביטוייה בתורתו, דרכיו ואכן גם בהתגלויות, המופתים והפלאים, שנעשים דרכו/ על ידו), במשפט אחד - הגברת היכולת להתקרב לה'. אמת היסטורית ברורה היא, שתנועת החסידות גרמה לעליה מפליאה ברוחבה ועומקה של החיבור לה', בכל שדרות העם בתחומי השפעתה, כמעט בבחינת תחיית המתים. זה עצמו הסימן המרכזי לנכונות דבריהם, עוד לפני שדיברנו לגופו של עניין בתורותיהם פנימה (לא שמעתי מהרב בצורה מפורשת שזהו הסימן העיקרי. אבל ברובד החיצוני, השכלי שאינו 'בתוך העניין', נלענ"ד שהוא עיקרי). (אחד הדברים עליהם בוכה ומתפלל הרב כל הזמן, הוא חסרון מציאות צדיקים במדריגות אלו בזמננו, והוא תולה זאת בין השאר בחסרון עבודה מכוונת בשיטת הבעש"ט ותלמידיו ואכמ"ל)][דבר נוסף: הרב טל סובר שהספר המרכזי ל'דרך הקדושה' הוא מסילת ישרים, שאותו הוא לימד (ובע"ה יחזור ללמד) כשיעור כללי בישיבה]

ביחס לשיטת העבודה. ישנם שני כלים מרכזיים שאיתם צריך כל אחד לעבוד, אותם הוא צריך לפתח ובלעדיהם אין שום סיכוי להתקדמות אמיתית (למעשה ישנו גם שלישי שהוא התפילה, דבר שנכון ביחס לכל הנקודות, אבל כנראה שלא ניגע בו במאמר זה – בעיקר כיון שלא עלו שאלות ביחס לנושא זה, הגם שהוא תופס מקום מרכזי מאוד בהשקפת העולם של הרב), כל זאת לכל מאן דאמר גם ללא קשר לחסידות. שני כלים אלו הם - ההתבוננות וההקשבה [אלו שני מושגים שהרב משתמש בהם הרבה, אינני יודע אם במשמעות ובחלוקה המדויקים שאני עושה ביניהם, אבל נראה לי שגם אם אין כאן דיוק טרמינולוגי עיקרי הדברים נכונים]. ההתבוננות (שבנויה ברובה על ספר מסילת ישרים לכאורה, כך נראה לי) הינה תהליך יום יומי (ובשאיפה לתמידי) שבו לומד האדם לזהות (ראשית ביחס לעצמו) את המציאות, ולאחר מכן להבחין בסטיות /טעויות שקיימות אצלו בפנים או שהוא מבצע (עבירות, מידות, אמונה וכו'). בשלב זה מתחילה עבודה של בירור 'נקודת הטעות', שהיא תמיד תובנה/ דעה לא נכונה (כל מידותינו ומעשינו מושפעים מתובנות יסוד שמניעות אותן, הרמב"ם קורא להלכות המידות – דעות), וזיהוי השקר שבה; תהליך שחייב להיות משולב עם מציאת תשובה לשאלה מהי 'נקודת האמת', וכיצד היא תשנה את המציאות למתוקנת. לאחר מכן מגיעים לעיקר ההתבוננות, שבאים כשני שלבים של הפנמה (שאכמ"ל להאריך בהם) של התובנה הנכונה יותר (כלומר התובנה שמובילה, אצל אותו אדם בהתאם למצבו וכו', להשלמת החיסרון/ תיקון המעוות). התמדה בצורת עבודה זו, מובילה את האדם לתיקון דעותיו/ מידותיו והיישרת דרכיו [הבירור וההבחנה שהם יצירת הכלי כנ"ל], ומכשירה אותו לשלב הבא על גביו, שהוא המסוגלות לקליטה מודעת ומדויקת של קול הנשמה, כעת כש'הסביבה' פחות מטשטשת ומערבבת את התדרים והקולות – עלינו על התדר הנכון (כעין פינוי שטח שמיועד לקידוחי נפט, והעמקת החפירה כדי שנוכל להגיע ללא מחסומים לזרם המקווה. אפשר לדמות למעיין למי שיותר מאיר לו כך...). ההקשבה היא מעין סוג של 'נפעלות אקטיבית' [אולי ניתן להשוותה ל"שמעיות" בדברי הרב הנזיר], כלומר המתנה דרוכה לקליטת מה שמשודר כאן "בעצם" (גם בלימוד, עיקר העיון הוא כזה. כאשר אדם לומד ושונה שיטה או סברא מסוימת, וכל הזמן מחכה להברקה (שהינה באמת הארה נשמתית) שתסביר 'מה באמת מפריע לרבא...' 'מה נקודת החילוק בעצם בין רש"י לתוספות' (והשכל רק מגדיר אח"כ מה שיצא מאותה נביעה).) וכאשר זוכים (בס"ד, ויה"ר שנזכה כולנו וכל ישראל) שומעים ממש את יסוד העניין, ניתן להגיע למצב שבו האדם מודרך באמת ע"י נשמתו, שהיא ממש אותו משדר של רצון ה'. הרב אמר במספר הזדמנויות (הוא העביר על ההקשבה לנשמה סדרה של עונגי שבת, בתקופה בה לא הייתי בישיבה. כך שייתכן שאני חסר יותר בהבנת הנושא, וממילא בהעברה נכונה שלו) שדברים אלו הם כפשוטם ממש וניתן להגיע אליהם. עניין זה קיים גם בלימוד תורה כפי שהזכרנו, ובבחינה זו מובנת גם השראת השכינה העצומה שיש בכל לימוד תורה, כל לימוד תורה הוא חיבור, התקרבות, ויצירת ערוץ לשמיעת הקול האלהי (בנוסף למימד קיום רצון ה' כנ"ל אות א.), ומכאן גם מובן ההקשר והציר של הגעה לשמיעות עליונות, ברמות שונות של גילויים. שני כלי עבודה אלו, הם גם אחד המפתחות החשובים לעבודה הנכונה ב – ג.

ביחס ל – ג.

כמו התורה והנשמה, גם המציאות כולה מעבירה את קול ה' ומספרת על רצונו והנהגתו. מן הפרטים הקטנים ביותר שקורים לכאו"א, ועד לאירועים ותהליכים כלל עולמיים - בכל המימדים כולם. כמו בנקודות הקודמות, גם כאן קול זה מטושטש, קשה לזיהוי...

שני הכלים שאיתם עובדים ביחס ל-ב., משמשים אותנו גם ביחס ל-ג. כמובן שבשניהם מלווה ההתבוננות בלימוד המקורות התורניים שקשורים לנושא.

עם זאת, ישנם הבדלים בין א וב ובין נושאנו. האחד שעיקרי לנו הוא, שרק אדם שהעמיק והתקדם בשתי הנקודות הקודמות, מסוגל באמת (ולכן נדרש) לברר ולזהות, ולשמוע קול זה (ואזי כמובן שהוא צריך לפעול בהתאמה אליו). כולנו עושים זאת ברמה זאת או אחרת, אבל רובנו עושים זאת בצורה שטחית, מנותקת מהמקור, וממילא שגויה (כמעט(?) בהכרח) בתפיסתה ובמסקנותיה. [נלענ"ד -  שבנוסף, בשתי הנקודות הקודמות מחויב כל יהודי ברמה מסוימת (ונמוכה יחסית), שכן בלעדיהן הוא יעבור על איסורים וכדו'; משא"כ בנקודה זו. אדם יכול להעביר את כל חייו, בלי לעבור על פרט הלכתי אחד, ויחד עם זאת לחיות בחוסר מודעות משווע, למציאות ולמה שהוא אמור לעשות בה.]

כמובן שישנו רובד נוסף: רק אדם שמסוגל לחיות את  חייו האישיים ברמה גבוהה בנקודות אלו, יכול להתחיל לקלוט והסיק לגבי מעגלים מקיפים יותר של המציאות (הציבורית, ההיסטורית וכו'). אינני מדבר על הבנה וניתוח שכליים טכניים, אלא שוב על אותה נקודה שעומדת מאחורי הדברים... (אולי קשור למה שמובא בשם הגר"א, שבמקום שמסתיימת הפילוסופיה מתחילה הקבלה. ואכמ"ל). ורק בעקבות תפיסה כזו, להסיק מסקנות ונפק"מ בהתנהגתנו באותה מציאות.

ישנה נקודה חשובה מאוד, שמבדילה לענ"ד בין התורה ובין הנשמה והמציאות לעניין זה – "זאת התורה לא תהא מוחלפת". לא רק התכלית או המקור של התורה, אלא כל הלכה והלכה הינה אבסולוטית (זה שיכול בי"ד לבטל דברי חברו או ללמוד לימוד מחודש וכדו', לא סותר אמירה זו, וניגע בזה בהמשך בס"ד), גם בצורת הופעתה [אמנם, ישנה מציאות של הוראת שעה; ששורשה קשור לעניין הנבואה (נק'-ב.) ואכמ"ל]. לעומת זאת ברור, שאמנם המקור והתכלית של ה'שדר' האלהי כפי שמגלות אותו הנשמה והמציאות, הוא מוחלט. אבל דרכי הופעתו משתנים, ותלויים בדברים רבים (מעשי האדם, תקופות ועוד). למשל, ברור שאדם זקוק לדברים שונים בתקופות שונות בחייו / במצבו הבריאותי וכו' - כך גם עמ"י כולו והעולם כולו .

ביחס להנהגה זו, ברור שכמו בכל הנקודות - איננו מנהיגים את ההנהגה, אנו משתדלים לזהותה ולפעול בהתאם לה / על פיה. אנו 'פועלים עם א'ל', תפקידנו כפועלים להוציא לפועל את החלטות המנהל...

דבר חשוב מאוד לפני סיום. הרב סובר שאדם חייב לפעול ע"פ דברים שהוא מבין וקולט, אסור לאדם לפעול ע"פ "עניונים" ודברים שאין לו השגה בהם. כלו' שרוב האנשים (כמוני למשל), חייבים לנהוג ע"פ שכלם והבנתם, ולא לדמיין שהם שומע קולות או רואים סימנים במה שקורה להם (דבר שעלול לגבול ב"נחש" לרמב"ם), וכ"ש לא בדברים כללים יותר. שמעתי פעם מהרב יהושע שפירא ש"מיסטיקה" מלשון מיסטייק (טעות בלע'ז); יש להפריד באופן ברור בין "רוחניות" שהיא כל כולה קישור לה', ל'רוחניות' ל"ע מסוגים שונים וד"ל.

לקנות קומה שלמה, של התבוננות והקשבה אמיתיים, לא ייתכן בדרך מקרה, בעראי. אחת הנקודות הקריטיות לעבודה ולחיים של  אמת היא  - ה"עמידה לפני ה' ". המודעות המתמדת, הרציפה, בכל רגע ובכל מצב – אני עומד מול ה'!! זהו צעד ראשוני וגם תכליתי (כלו' שזוהי מגמה שחורזת את התהליך כולו בכל רמותיו) שמוביל לחיים שיש בהם את השאלה: מה ה' אומר לי? איך הוא רוצה שאנהג? אם מספיק יהיה אכפת לנו מהשאלה, מסתמא נתחיל לשמוע תשובות -  "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".

ישנם נושאים רבים נוספים שמשתלשלים מדברים אלו (כדוג': למודי עיון ובקיאות, למודי פנימיות, ועוד), וישנם נושאים שלמים ומהותיים שקשורים באלו ושחיסרתי - בעיקר כיון שלא עלו שאלות ביחס אליהם (כגון 'תפילה' שהזכרתי לעיל, שהוא אחד הדברים המרכזיים בכל העבודה והקשר שביננו לה' (וממילא כל הוויתנו), גבולות ההלכה (האם ישנם דברים שאינם "הלכתיים"), יחסי הכלל והפרט בעמ"י, ועוד רבים).

ברור גם ש"אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו, לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת", ומסתמא תלמידים אחרים ינסחו / יבינו בצורה שונה או בסדר שונה (לעיתים ההפרש יהיה בשפה בלבד, אבל ודאי שיהיו הפרשים גם במהות), כך היא דרכה של תורה וזוהי הגדלתה ממש. אז גם אפשר יהיה לקיים דיון אמיתי בתוך הדברים.

דבר אחרון לפני שניגשים חזרה 'להלכה למעשה'. כל הדברים שכתבתי, וההבנה אותם (לכל מי שלא שמע ולמד את הדברים באמת, ובמלה אמת אני מתכוון ללימוד שכולל את כל האדם), יכולים להיתפס בצורה חיצונית, בצורת לימוד "אקדמאית". א"א ללמוד דברים פנימיים (בכלל, וא"כ גם דברים אלו), שאמרו עליהם שאפ' ברבים אין לדרוש בהם וק"ו לכותבם (וכהקדמת המורה, שהכותב כאילו דיבר לאלפי אנשים) בצורה כזו -  עם אקדמיה לא לומדים נשמה!! זה לא פועל (וכנ"ל בשם הגר"א). ובבקשה, אל 'תזרקו' קושיות, שבו על הדברים. גם מאמר זה עצמו הינו דיעבדי ביותר לענ"ד, ויה"ר שלא שיניתי...

הגעתי למסקנה שמן הראוי להתייחס לשאלות שעלו - על בסיס דברים אלו - בתגובה נפרדת. בין היתר כיון שזהו מעבר מ"שיטת" הרב, בכללי, לפעולות ספיציפיות שנגזרות ממנה; ויותר מזה, כיון שאלו דיבורים על הרב עצמו, ובתוך הקשר בו הנושא יהיה הרב הדברים יהי קשורים יותר. בתגובה הזו, אינני מתכוון לפתח כל נושא ולהציג את כל השיטה שמאחורי פעולה מסוימת, אלא לענות כפי הצורך ובע"ה בצמצום יחסי, בלנ"ד כמובן.

ד"א: תודה לפורום שגרם לי לשבת ולנסח, וגם לזלמן ששאל אם גם אני מעוניין להשתנות מהשתתפותי וחידד לי תובנה מסוימת, . 

אני מקווה שקראתם את התגובה הארוכה שכתבתי, תגובה זו הינה על גביה.

עד כמה שאני מזהה, ישנן שתי נקודות מרכזיות שעולות בוריאציות שונות:

הראשונה, הינה אישיותו ה"מעניינת והלא רגילה" של הרב (מקורותיו, רבותיו, שאיפותיו וכדו'). השנייה, מתייחסת לחוסר האחידות שנראה (לפחות מבחוץ, שהרי הובעו תלונות שהתלמידים לא מודים/מכירים בכך) בהתנהלותו.

נקודה שלישית ושולית יחסית שעלתה, הייתה בקשר ליחסי הקהילה והרב.

לגבי הנקודה הראשונה, יש פחות מה 'לדון' באמת, אלא ישנה פשוט הכרת המציאות או חסרונה (לדוג': אפשר לדון בן כמה הרב או מי היו רבותיו. ובשניהם אין אולי, אלא נכון/ לא נכון). אחרי שישנו בסיס של הכרת המציאות אפשר לדון בדברים אלו באמת; בינתיים הדיונים בנקודה הראשונה שייכים למצב הקודם לענ"ד.

ביחס לנקודה השניה [נזכרתי שהמו"נ בסוף ההקדמה, מביא כמה סיבות לסתירות, ואינו תחת ידי. אם מישהו יכול להביא ציטוט אודה לו, למרות שאינני זוכר הקשר ספיציפי אלינו מסתמא יש כזה], ישנם שני נושאים לענייננו - פסיקת הלכות וכל השאר.

נראה לי מתאים לדבר קצת על שינויים כפי שנראה לי שהרב מסתכל עליהם: אתם תופסים את השנויים כמגרעת, מסתמא כי היא מרמזת על חוסר בחשיבה עד הסוף, וקפיצה למים (דבר שבא לידי ביטוי לכא', בטוטאליות שבהליכה לכיוון זה ואח"כ לכיוון אחר). כזכור (אני מקווה ) דיברתי ביחס לשלש נקודות – תורה, נשמה, מציאות מחוץ לאדם. לפחות ביחס לשני האחרונים, חייבים להיות שינויים, זהו תהליך של התקדמות והתפתחות של האדם ושל העולם, ושל הנהגת ה' אותם. הרב הזכיר בזמנו בהקשר לעמידה הנפשית שצריכה להיות לנו, את עמ"י במדבר – חיים, אוכלים, שותים, ותמיד ישנה מוכנות נפשית – אולי עכשיו הענן יעלה, אולי עכשיו. מי יודע מה יאמר ה' למשה מחר, אולי נסוב את ההר ולא נלך ישר... (אמנם ישנו מצב אידאלי של מנוחה ונחלה, שביחס אליו ישנו עומק נוסף ומורכב, אבל זה איננו מצבנו בינתיים ואכמ"ל). דבר נוסף שקשור לרב טל אישית – הרב עבר ועובר תהליך שבו הוא לוקח כל נושא (אם במחשבה וכד' ואם בהלכה, ומתחיל לבדוק אותו ללא סטיגמות מהמקורות הראשוניים ועד לתכל'ס. צורת עבודה כזאת מכריחה שינויים, הרב אינו רואה אותם כדיעבד לענ"ד אלא כצורת עבודה נכונה (כמובן שאני מדבר במישור האישי ולא הציבורי, אבל ייתכן שגם שם זה לעיתים נכון לכתחילה ולא רק בדיעבד, וכדלקמן) של התקדמות ובירור - א"א לעבור לשם עד שלא עברת דרך שם. ואין הכי נמי שכשאדם במדרגה מסוימת שמתאימה למצבו, הוא צריך להיות בה בצורה שלמה וטוטאלית (שכן אינני מדבר על גבוה ונמוך, שאז צריך לשאוף גבוה גם כשאתה נמוך. אלא על נכון לך כרגע / לאו, ואם התשובה היא כן אזי זה בצורה טוטאלית); עכ"ז ישנו מספר מועט מאוד של דוגמאות שבהן הרב לאחר  השינוי תקף את המדרגה / הנהגה ששהה בה קודם (לעיתים הרב סובר שטעה/ המציאות השתנתה, ואז ראוי לתקוף). למשל: בגילאים צעירים היו לרב טל תקופות שהיה קשור מאוד לתורת הגר"א בפנימיות וגם בפסיקה, ושלבים שהיה בהם סוג של בריסקר שכל מה שיש לו בעולם זו הגמ' והחילוק... – ואף שמעתי ממנו ביחס לעניינים הללו, שזו הייתה תקופה / הנהגה בוסרית. ועם זאת אין הוא תוקף אותם וכדו' אלא סובר שכיום הוא במדרגה יותר מבוררת ומדויקת.

ביחס לפסיקת הלכות. הערה לפני שאתחיל בע"ה: חיפשתי מקומות שבהם, בשנים שעברו מאז שאני לומד בישיבה (6.5), שינה הרב את פסיקתו (כלו' שבשיעורים הוא הגיע למסקנה א וכעבור זמן הודיע ב). ומצאתי בס"ה שלשה כאלו, כשבשניים מהם השינוי הוא איננו שינוי הבנה בסוגיא, אלא פרט קטן או שינוי טכני, ורק באחד שינוי מהותי בהבנת הדברים. ואלו הם – ב'לה"ר לתועלת', ב'זמן צאת הכוכבים', ובנידון העכשוי ב'חיוב ציצית, בבגד ארבע כנפות שנסגר ע"י כפתורים'. כך שהטררם הגדול שאתם עושים מזה נראה לי קמת מופקע, ובכל זאת:    

הזכרתי בתגובתי לעיל, שהמושג אבסולוטיות בדבר הלכה הוא מושג מטעה; שהרי אין הלכה מוחלטת. אדרבה מתנורו של עכנאי, למדים שגם אם תתברר לנו דעתו 'האמיתית' של הי"ת ביחס להלכה מסוימת, עדיין ההלכה תהיה כפי פסיקת החכמים (אם לא בטועים בדבר משנה וכדו'), ופסיקה זו ניתנת לשינוי באופן האידאלי כנ"ל [עם קצת ריכוז, אפשר להבין שכאשר בי"ד משנה את ההלכה כנ"ל, אין התורה משתנה אלא תפיסת החכמים את התורה והופעתה במציאות. ואכמ"ל] – וא"כ האמת האבסולוטית בדבר הלכה היא, לנהוג כפי הכרעת הבי"ד. כל זאת בהיות היכל על מכונו וסנהדרין בלשכת הגזית.

בדורנו שבו כל חכם צריך לנהוג למעשה כפי שהוא מבין בסוגיא, ברור שבצורה השלמה אין לו שינויים בפסיקת ההלכה. ולמרות זאת יודע כל שער עמי, שכמעט אין סוגיא שניתנים עליה שיעורים וכדו', שההבנה נשארת בדיוק כפי שהייתה בלימוד השני, ופוק חזי בספרי השיעורים של ראשי הישיבות (גדולי המוסר אמרו שלמילה "שונה" יש שתי משמעויות, שנראות סותרות ובעצם הן אחת: לחזור על דבר/ לעשות דבר בצורה שונה. ובאמת, כל דבר שעושים פעם שניה, בהכרח יהיה עם הבדלים מהפעם הראשונה – "אינו דומה שונה פרקו..."). אלא שמכיון שאין מגידי השיעורים בעיון פוסקים הלכות בד"כ, וגם אם הם פוסקים אין הם עושים זאת עם קשר לשיעורים אלו (שהינם לא להלכה ולא למעשה), אלא רק כפי המופיע בפוסקים האחרונים (וגם זאת בלימוד עיוני חזק פעם אחת בלבד לפני הפסיקה ואח"כ סמיכה על לימוד זה. וכמובן שכך ראוי והגיוני), אין הפסיקה משתנה בעקבות השיעורים בעיון. אצל הרב טל ששיעורי העיון בישיבה הינם אליבא דהלכתא, ובנוסף ישנו מחזור נוסף בשנים האחרונות על נושאים ישנים (ציצית, תפילין, עיבוד הקלף, שביעית, ועוד), השתנו מספר שינויים. כמובן שאין זה אידיאלי, ובכ"ז הרב ראש ישיבה כבר בערך חמש עשרה שנה, והפלוסים שנוצרו מכל השנים הללו היו גדולים בעיניו כנראה מהאופציה השניה (לחכות עד שכל תלמודו יהיה סדור לו, ורק אז להקים ישיבה).  

ביחס לכל השאר: יש לחלק את השנויים לשתיים שהן ארבע. החלוקה הראשונית היא בין התנהלות פרטית להנהגה לציבור, והחלוקה המשנית היא בין שינוי שהוא אבולוציוני (זורם) לשינוי שהוא רבולוציוני (שינוי בכיוון) (השימוש במושגים בהשאלה, לא כהגדרה). בשינוי האבולוציוני עצמו ישנו חילוק בין התפתחות/שינוי באדם עצמו ובין שינוי במציאות.

כפי שכתבתי, ישנם דברים שבהם עצמם ישנו שינוי (נקודה ג. בתגובה הארוכה) וממנו מתחייבת התנהגות אחרת (לדוג' שבגיל 18 היה לו טוב לקום חצות כל יום, ובשנים מאוחרות יותר (אולי אחרי שהתחתן ) התאים לו לקום רק לותיקין. לא הייתה כאן חזרה או מהפך כלשהו, אלא שינוי במציאות שגרר שינוי בהתנהגות, בשניהם הוא צדק לצורך הסיפור ובשניהם הרגיש טוב ועבד את ה'). כאשר ישנו שינוי כזה ואדם לא משנה את התנהגותו, שוב אין הוא צודק ועובד את ה' כראוי, אלא מקובע, טועה, ומשועבד (להרגל / צורת חשיבה וכו') בשיעבוד שהגדירו כמה מגדולי הדורות כנורא ביותר. דווקא השינוי בהתנהגות מלמד על עקביות פנימית – בחינה של המציאות והתנהגות על פיה (ובעומק גדול יותר – זיהוי רצון ה' במציאות והתנהגות על פיו).

ישנם מצבים שבהם האדם משתנה באופן התפתחותי, בזרימה ולא בשינוי (נקודה ב. שם), ומכך נובע צורך לשנות וכנ"ל. בחלק מהשאלות על האישיות (מבין אלו שהיו נכונות במציאות) זה היה חלק משמעותי בעניין לענ"ד (זהו איזור של סברות, כיון שלא שמעתי את זה מהרב. דבר זה מפחיד אותי קצת בעיקר במישור ההלכתי, כמו שהזכרתי בהודעותי הראשונות).

לעומת זאת ישנו שינוי רבולוציוני, שינוי כזה הוא הבנה שקודם טעית – ביחס למציאות או ביחס לעצמך (למשל אותו אחד שקם חצות, היה תופס שבגלל זה הוא לא מתפלל שחרית). לעיתים אין זה אומר שכל הזמן טעית, אלא שהיה שינוי ולקח לך זמן לתפוס אותו, ובינתיים למשך אותו זמן פעלת מתוך טעות.

הערה ביחס למורכבות שהצגת ביחס ליניקתו של הרב. הרב אינו כופף ראשו תחת שיטה מסוימת, אלא מנסה לברר כל נושא לגופו. כך שאין כאן מצד אחד זילברמן ומצד אחד חסידות או הרב קפאח וכו'. אלא לימוד מרבנים וגישות שונות [שלענ"ד זוהי הדרכת הגמ' ביחס לעיון וסברות – "כעץ שתול על פלגי מים" (בע"ז יט, נראה לי)] ובסופו של דבר עיון לגופה של כל סוגיא, ומטבע הדברים פעם התשובה כזה ופעם דומה יותר לאחר וכו'.

ביחס ל"גילויים" שמיוחסים לרב וכו'. אם נאמר כמשל, שלעולם ולכל מה שיש בו יש אלפי קילומטרים עומק, ברור שרובנו בקושי מכירים את פני השטח או כמה מטרים פנימה במקרה הטוב. ברור שאנשים גדולים יותר מכירים את המציאות ממקום פנימי ועמוק יותר, וממילא נקודת ההשקפה שלהם שונה. מתי מישהו יתחיל לקרוא לזה גילויים, אני לא יודע, וזה תלוי מסתמא באותו אדם שמגדיר...

לגבי ניר בן ארצי. לא ביררתי נקודה זו ספיציפית עם הרב, אבל נדמה לי שהשינוי הוא ביחס לשאלה – איך להתייחס לאדם שנראה כעמוק/ מבין מאוד ביחס לנקודות הנשמה / מציאות, בלי להיות ברמה גבוהה ביחס לא. כלומר ת"ח. (שכנראה שהיה שלב, בו הרב חשב שלפחות בזיהוי המציאות הם יכולים להיות צודקים, ואח"כ הגיע למסקנה שלא היא ואין זבל"ז, וכדברינו לעיל)

ביחס לת"ח אחרים שהרב מחזיק מהם (הר' ויינגרטן לדוג') הם ת"ח והם לא "משונים", אתה פשוט לא מכיר אותם, וזוהי מעלה גדולה בעיניהם...

ביחס לשת"פ עם חילונים, היה שלב בו הרב בעצם נקט בזה כמו הרב קוק. כלו' שמי שרוצה במודע את טובת עמ"י וא"י, אנו יכולים לשתף איתו פעולה בנושאים בהם הוא פועל לקידום האמת. ולאחר מכן (בין היתר בעקבות הניסיון) הוא הגיע למסקנה -  שמי שפועל לקידום דברים נכונים, אבל איננו עושה זאת מתוך מודעות לכך שזו המלכת ה'. א"א לדונו על שם סופו (שבע"ה גם יקבל עמ"ש) ובינתיים א"א להשתתף עמו; וכן שחוסר הדיוק שייווצר מהשת"פ הנ"ל עלול לעלות על היתרונות (אני מזכיר לאלדד, את תביעתו ביחס למקור ראשון).

ביחס לשאלה מה נשתנה? (הגירוש, היחס למדינה וכו') [ישנה שאלה מקדימה וחשובה מאוד, שהיא שאלת ההגדרה מהי "המדינה". ואולי בעתיד ניגע בה]. ישנה תכלית, תכלית עבודתנו היא המלכת ה' בעולם; "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח". יחסנו ושייכותנו לדברים נמדדת מול התכלית הזו, מה שמוביל לשם אנו בעדו ומשתתפים עמו, ומה שלא איננו בעדו ואיננו משייכים עצמנו אליו. הא גופא קשיא – הכול מוביל לשם... , ולכן המדד הוא הרצון והמודעות.

לית מאן דפליג שהציונות והמדינה אחריה, לא פעלו ברצון ובמודעות להמליך את ה' בעולם, ואף פעלו פעולות נוראות נגד השם ותורתו, כנודע וכנ"ל בדבריכם, ועוד רבים. אלא שבא הרב קוק וגילה יסוד חשוב: הגם ששם ה' לא עלה לחיוב על שפתותיהם, מטרותיהם שהיו גאולת א"י וחידוש מושגי הכלל והלאום (והעצמאות המדינית שחלקם רצו בה) הן הן חלקים מרכזיים מאותם ימות המשיח; ולחלקים אלו הם מודעים ומכוונים. הרב זצ"ל אף הוסיף שהשלב האבולוציוני הבא של אותם אנשים ותפיסות יהיה שילוב והתעלות לאותה הכרה של קודש והמלכת ה'. משום כך יש להשתתף עמהם ומשום כך ישנו ערך עצמי אמיתי למעשיהם (כלו' הרצון לטובת ישראל וארצו הינו מספיק כדי ליצור עימם השתתפות ושייכות). [וזוהי ההשקפה של תלמידי הרצי"ה עד היום].

שני דברים אלו (גאולת א"י והלאומיות היהודית) אכן עברו שינוי מהותי במהלך השנים, עד שבשנים האחרונות (בעיקר מאז תהליך אוסלו) הפכו להיות מוקצים מחמת מיאוס בשיח ובהשקפה של ראשי ומובילי המדינה. ואם כך הבסיס הראשוני לשיתוף ולשייכות נשמט.

נקודה חשובה נוספת היא הסיכוי לשינוי – כל הדוגלים בשיוך למדינה, טוענים שישנו חילוק מהותי (שאמר הרצי"ה) בין ממשלה למדינה. החילוק הוא שהממשלה ניתנת לשינוי, ולכן אף שהממשלה גרועה המדינה עדיין טובה, שכן ביסודה עומדים שני רצונות אלו שהזכרנו (א"י ועמ"י). גם דבר זה השתנה עם השנים, שכן בעבר הייתה עמדה שהוצגה כאלטרנטיבית – "הימין", והיא זו ששימרה את שני הרצונות הללו גם כשהשולט "השמאל" איבד אותם. עמדה זו קיבלה את ביטויה בפוליטיקה, בבית המשפט, ובכל המערכות המדיניות, וכמו"כ בתקשורת (מעריב בעיקר), ובמערכות ציבוריות אחרות. [ביחס לימית, כמובן שגם שם זה היה נורא. אבל הטיעון היה שמירה על יו"ש ושימית אינה א"י (הם הלכו לרבנים שיאמרו את זה) כדברי בגין, וגם אם זה היה רק מן השפה לחוץ (ולא בטוח שכךהיה) זה מעיד על קיום הצורך בטיעון הנ"ל (מעבר לכך ששם היה ברור לכולם שעיקר העניין אינו "נגד המתנחלים" אלא ה"סיכוי לשלום" המדומיין). ואחרון, גם אם אינו כדבריי וגם אם כן, הרי שכבר שם זהו סמן למגמה שהתגלתה בחוזקה בשנים שאח"כ.]

כיום המערכות כולן (מדינית ציבורית וכל היתר), שלובות ומשועבדות כ"כ חזק לעמדות שהן אנטי רצונות היסוד הללו (היום השאיפה דה פאקטו של מדינת ישראל, הינה שתי מדינות / כל אזרחיה בא"י, ואיבוד כל זהות לאומית יהודית - לא רק שיהיו "יהודים" בלי תורה, אלא שנהיה חברה "ללא הבדלי דת גזע ומין" ליברלית אוניברסאלית פוסט פוסט... וכו' וכו'), שכל מי שמביע דעה שונה או קרובה למודעות ורצון כאלו הינו פאשיסט גזען חשוך וכו', ובד"כ לא יתנו לו להשמיע את דעתו כלל.

הדבר העקרוני בהצגת המצב הוא – שאם פעם סברו (ללא קשר לשאלה האם טעו, גם בהנחה שלא טעו) שייתכן (וביתר שאת - חייב להיות, וטבעי שיהיה) שינוי אבולוציוני במדינת ישראל  "ממדינת היהודים למדינה יהודית", ולכן אנו שורדים ממשלות לא טובות ומאמינים ש"המדינה" טובה, ואם נשתלב ונשפיע מספיק חזק גם הממשלות יהיו טובות. היום ברור ששינוי כזה יוכל לבוא רק כשינוי רבולוציוני בכל המערכות, ואז שוב לא תהיה זו אותה "מדינה", ולכן איננו משתתפים ומשייכים עצמנו למדינת ישראל דהאידנא.

הרב אכן מאמין ששינוי כזה יכול להגיע וגם יגיע בע"ה.; כשלעמ"י תהיה בחירה בעניין ואכמ"ל.

צריך לעשות חילוק בין זה, לבין ההודאה על תהליך הגאולה שאנו עמוק בעיצומו – קיבוץ נדחי ישראל, תחית הארץ והתורה, שעמ"י איננו תחת שלטון של גויים, הצלה ממיתה לחיים וכו'; ואילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו מספיקים להודות. חילוק זה הוא בתרתי: א- ההודאה היא ביחס  לעבר ועל קיום המציאות עליה מודים, לעומת ההזדהות הנפשית כלפי ההווה שנמדדת ביחס לתכלית. ב- מהו המוקד שמסמל את המציאות עליה מודים (בנידון דידן ב'איזה יום להודות'). טענת הרב היא שבמצב דהאידנא (שלא הוא המצב שהיה תמיד במדינת ישראל, אף שלא ברור שזה משנה), א"א לומר שיום הקמת המדינה הוא היום שמסמל את ההתקדמות שבתהליך הגאולה, משום שהמדינה נלחמת כיום כנגד כל התקדמות בתהליך זה, ומנסה בכל כוחותיה להסיגו לאחור (ולרבים מהשולטים בה זהו דבר מודע ממש, הגם שאינני בטוח שזו נפק"מ גדולה לעניננו). משום כך ישנה בעיה בהודאה ציבורית ביום ה' באייר, כיון שמוטלת עלינו חובה לעשות הבחנה בין ההודאה ששלומי אמוני ישראל צריכים להודות עליה, ובין ההודאה שהריבון והציבוריות הישראלית מודה עליה (אכמ"ל, אבל בכל השנים הרב היה מעביר שיעורים ביום העצמאות שעיקרם הוא - מה אנחנו חוגגים, מדוע זה שונה ממה שהרחוב חוגג, ומדוע למרות זאת יש לחגוג איתם. כאשר בשנים האחרונות התחזקה אצל הרב ההכרה שא"א להורות כהלכה לציבור לקיים את הדואליות הזאת, ולכן יש לחגוג כציבור ביום נפרד). הרב בפירוש לא תלה את השינוי בגירוש מגוש קטיף, למעלה משנה לפני הגירוש הוא התבטא כך ציבורית, ובמשך לפחות שני ימי עצמאות הוא כבר רקד עם הרגליים אבל בלי הלב, אלא שעדיין לא הכריע לחלוטין שלא לחגוג את יום העצמאות. הרב כן התייחס לגירוש, ובעיקר להתנהלות שסביבו מצד המוסדות הרשמיים והציבוריים של המדינה, כגילוי מילתא ביחס למגמה השלטת הנ"ל, וכאמירה ששוב אינה מאפשרת לנו להתלבט ביחס לשייכותנו הנפשית למדינה. העברת תאריך ההודאה והחגיגה בישיבה (שנחגג עם הלל, ריקודים ושמחה גדולה) ליום ירושלים, לא נעשה בגלל עצם היום אלא יותר מכיון שזהו יום שרק 'דוסים' חוגים אותו, וממילא החגיגה בו היא אכן על הדברים שראוי לחגוג (הייתה הו"א למשל לחגוג את יום עליית תלמידי הגר"א כיום לציון אתחלתא דגאולה). הגם שכמובן יש מעלות גלויות (למשל, הצלה ניסית וברורה ממוות לחיים במלחמת ששת הימים; למשל, ביטוי לתכליתו של המהלך, בשאיפה למקדש וירושלים ולא רק למדינה ועוד.) ופנימיות ליום מסוים זה.

ביחס לשאלות - האם טעינו? האם טעו הרבנים שבזמנו הורו לחגוג? ביחס אלינו נ"ל שהרב סובר שהדבר דומה לבי"ד שפסק שהלכה היא כך ואח"כ פסק בי"ד שההלכה אחרת  שבשניהם עשינו כהלכה, וא"כ לא טעינו (וע' סוף נקודה א. במאמר על שיטת הרב) [האם היינו צריכים להגיע למסקנות כמה שנים קודם? אינני יודע ואינני חושב שזה משמעותי]. ביחס לקודמים -  הרב אמר דברים ברוח זו: הוא לא רואה מה הנפק"מ לשאלה, וקשה לו להתייחס והוא איננו חש סייעתא דשמיא, כדי לפסוק בשאלה שאיננה מעשית.

ועכ"ז גם אם אכן ישנו מחיר בשינויים אלו, בעיקר מצד המראית עין ולפעמים חוסר הנוחות הפנימית שנגרם בגללה, הגם שאין כאן משהו אנטי שכלי; קא סלקא דעתך לאבד עולם ומלואו בגלל מחיר כזה (שעיקרו בחסרוננו וכנ"ל)? [התחלתי לכתוב על כל הטוב שקשור ברב, אבל גדרי לה"ר (ע"פ הח"ח לפחות) כוללים סיפור שבחים באופנים מסוימים כנודע, אז הפסדתם...].

בשבוע שחלף השקעתי בפורום הרבה יותר מכפי שתכננתי, ובע"ה בשבוע הקרוב לא אגיב בפורום בלנ"ד. אני מבקש שתעיינו בדברים, וכשתגיבו תגדירו בבקשה: א - מה לא מובן. ב – מה מובן, אבל ישנן טענות. הרבה טוב לכל עמ"י, שבוע טוב.

נ.ב. – לגבי המאמר על שיטת הרב, בנקודה ב. דיברתי על ה'הוכחות' לחסידות, וחשוב להוסיף דבר ששכחתי: ביחס לסיבה העיקרית להליכה בדרך העבודה של החסידות, שמעתי לפחות פעם אחת מהרב, שזו השיטה 'שייצרה' את הכמויות הגדולות ביותר של אנשים במדריגות עילאיות של קרבת אלקים/ רוה"ק, אולי מאז התנאים, וזו סיבה מרכזית להליכתו בדרך עבודה זו.