.
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/9-halak/22mechirat_hamets.rtf
הרב בנימין תבורי
בעניין מכירת חמץ ומכירת הערמה במצוות ובאיסורים*
נושא מכירת החמץ הוא נושא מאוד רלוונטי בכל שנה ושנה. נקודה זו טומנת בחובה שאלות רבות, והרבה רבנים משתמשים בנושא זה כמקפצה לעיסוק בנושאים רבים אחרים, כגון: כיצד ניתן לעשות קניין עם גוי וכד'. בשיעור זה נעסוק בעצם היעילות של מכירת החמץ מול האיסור של בל ייראה ובל יימצא, ובשאלה הכללית יותר של הערמה במצוות ובאיסורים. נושא הערמה הוא רחב ביותר מכדי לעסוק בו במסגרת זו, ועל כן נתמקד בהערמה הקיימת במצבים של מכר וכדומה.
עצם הרעיון של למכור חמץ לנכרי לפני הפסח – אין בו משום חידוש, שהרי המשנה בדף כ"א ע"א אומרת:
"כל שעה שמותר לאכול – מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכר לנכרי."
אמנם, בגמרא שם מצינו דיון בנושא:
"ומוכרו לנכרי: פשיטא? לאפוקי מהאי תנא דתניא בית שמאי אומרים – לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח. ובית הלל אומרים – כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור."
שיטת בית שמאי היא שיש איסור על מכירת חמץ לפני הפסח, אלא אם כן האדם יודע שהחמץ הזה יתכלה לפני הפסח. משמע לשיטתם, שציווי התורה הוא שלא יהיה חמץ בעולם כלל, אלא שיש בעיה צדדית שלא ניתן לשלוט על כל החמץ בעולם, אך בכל אופן, כל החמץ שברשות האדם – צריך לדאוג שלא יתקיים בפסח.
להלכה, פוסקים כבית הלל, ועל כן אין בעיה עם עצם המכירה. הבעיה היא, כמובן, בצורת המכירה של החמץ הנהוגה היום. מה המקור לאפשרות של מכירת החמץ בצורה זו?
התוספתא בפסחים בפרק ב' כותבת:
"ישראל ונכרי שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל – הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה."
על דין זה צריך לשאול שתי שאלות מרכזיות: ראשית, מהי ההסתייגות המוזכרת בתוספתא שיתן לו במתנה גמורה? שנית, האם הדין נאמר רק במקרה חריג דוגמת המקרה המוזכר בתוספתא, או שהדין נאמר על כל מצב שהוא.
נעסוק, ראשית, בשאלה הראשונה.
מה כוונת התוספתא באומרה במתנה גמורה?
ניתן להציע כמה פירושים:
כוונת התוספתא היא שמתנה על מנת להחזיר לא תעבוד במכירת החמץ. אמנם, בדרך כלל מתנה על מנת להחזיר חלה, כדברי הגמרא בקידושין האומרת שניתן לצאת ידי חובה באתרוג שניתן במתנה על מנת להחזיר. מדוע דווקא במקרה של חמץ מתנה על מנת להחזיר לא תעבוד?
הרדב"ז מצטט הגהות מיימוניות בפרק ב' מהלכות שבת הטוען שאם אדם נותן חמץ במתנה על מנת להחזיר – הוא עובר על בל ייראה ובל יימצא, בגלל חומרה מיוחדת שיש בדיני חמץ.
הרדב"ז, במקום אחר, מסביר שאם אדם נותן לגוי חמץ במתנה על מנת להחזיר – הוא לא יכול לדעת מה אותו גוי יעשה לאחר זמן, האם הוא יחזיר את החמץ, ואז יתברר למפרע שהיהודי אכן לא עבר על בל ייראה ובל יימצא, או שהנכרי לא יחזיר את החמץ ואז יתברר שלא עבר על האיסור .
ייתכן אף לומר שגם אם הגוי מחזיר לבסוף את החמץ, עדיין היהודי עובר על בל ייראה ובל יימצא, כיוון שלאורך כל הפסח – האדם נמצא בחוסר וודאות לגבי אותו חמץ, ועל כן יש לו זיקה ברורה לחמץ הזה, אפילו אם יחזיר הנכרי את החמץ בסופו של דבר, ובגלל זיקה זו, האדם עובר על האיסור של בל ייראה ובל יימצא.
על פי הסבר זה, ניתן להרחיב את הסבר התוספתא ולומר שכוונת המושג מתנה גמורה היא מתנה ללא תנאים, כדי להתגבר על הבעיה של חשש לאי קיום התנאי, ולאי השמירה על האיסור בל ייראה ובל יימצא.
נקודה נוספת בדברי התוספתא הרלוונטית מאוד לעניינינו אינה מופיעה בגרסה שלפנינו, אבל בדברי ראשונים משמע שיש גרסה אחרת. הריטב"א על דף כ"א ע"ב, לדוגמה, מוסיף בסוף התוספתא את המילים: "ובלבד שלא יערים". אמנם, יש ויכוח בין הראשונים האם זהו חלק מהתוספתא או שזוהי פרשנות לדבריה.
מה הפשט של הדרישה "ובלבד שלא יערים"?
הריטב"א בדף כ"א ע"א מסביר:
"אבל אם הערים, והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח, וליטול אחר הפסח – קנסינן ליה, והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח."
אם אדם נותן לנכרי מתנה גמורה – בסדר. אם אדם מערים פעם אחת – אף זה בסדר. אך אם אדם רגיל לעשות כך בכל שנה ושנה – חכמים קנסו אותו, ואסרו את החמץ הזה לאחר הפסח.
ראשונים אחרים מציעים הסבר שכוונת הדרישה של אי הערמה היא שתהיה מכירה ללא תנאים, ואז זה פירוש הדרישה של מתנה גמורה המופיעה גם בגרסאות שלפנינו.
ניתן להציע פירוש שלישי: ובלבד שלא יעשה מכירת הערמה. כלומר, מצב של 'כאילו' מכירה שהמוכר לא באמת מתכוון למכור את החמץ.
מה הדין אם אדם כן הערים וכך מכר את החמץ?
מדברי הריטב"א יוצא שמדאורייתא הוא לא עבר על איסור, אבל מדרבנן הוא כן עבר על איסור. אם נאמר שישנה בעיה עם המכירה עצמה – יצא שאדם כזה עובר על איסור דאורייתא של בל ייראה ובל יימצא.
אפשר לומר שאף אם נלך בכיוונו של הריטב"א – עדיין נטען שכל דבריו הינם לכתחילה, אבל אם אדם בכל זאת הערים ומכר – הוא אינו עובר אפילו על איסור דרבנן.
מה הבעיה בהערמה?
ראשית כל, האדם משקר, הוא נותן מתנה כאשר הוא לא באמת מתכוון לכך. אך האם קיימת בזה בעיה הלכתית של חלות המכירה או המתנה?
ידועה שיטתו של הר"ן הסובר שצריך גם בדיקה וגם ביטול מכיון שלא יודעים אם האדם שמבטל מתכוון או לא, ולכן חכמים תיקנו בדיקה. רבי עקיבא איגר מקשה מה זה משנה אם הוא מתכוון או לא, הרי בדיני מכר דברים שבלב אינם דברים, ומה שהאדם מוציא מפיו – זה מה שמחייבו?
התשובה לשאלתו של רבי עקיבא איגר היא בחקירה ממה נובע דין הביטול. אם ביטול הוא סוג של הפקר – רבי עקיבא איגר צודק בשאלתו, אך אם זה השבתה בלב, כדברי רש"י, אזי זהו אינו קניין שתלוי באמירה, אלא תלוי רק במחשבתו של האדם.
אמנם, ישנו מצב של "אומדנא דמוכח" שהוא כן יכול לבטל מכר, ולכן גם לשיטה שאומרת שהאמירה היא היא הקובעת – אם יש אומדנא דמוכח, המכר יתבטל.
האם בחמץ קיים מצב של אומדנא דמוכח שהאדם לא מתכוון במכירה? מצד שני, אפשר לומר שיש אומדנא דמוכח שהאדם לא רוצה לעבור על איסור בל ייראה ובל יימצא.
הירושלמי בפסחים פרק ב' עוסק גם הוא בנושא ההערמה:
"הבקיר חמצו בשלושה עשר בניסן מהו? רבי יוחנן אמר אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר מותר. ... אלא רבי יוחנן חשש להערמה, ורבי שמעון בן לקיש לא חשש להערמה."
הירושלמי מדבר על מקרה שאדם הפקיר את החמץ על מנת לשוב ולזכות בו לאחר הפסח, וכך החמץ לא ייאסר לאחר הפסח.
המחלוקת היא האם חוששים להערמה או לא. מה הכוונה בחשש להערמה?
בראשונים ובמפרשי הירושלמי מצינו שני פירושים:
החשש הוא שהאדם אינו מפקיר באמת את חמצו.האדם איננו מבטל ומפקיר כלל, אלא הוא עושה פה 'טריק' כלשהו, וחושב לזכות בחמץ הזה לאחר הפסח.מצינו בכל הש"ס הרבה מקרים של הערמות –חלקם אסורות וחלקם מותרות. הרמב"ם מחלק בין מקרים של הערמה שמותרים לבין מקרים של מרמה שאסורים, הרא"ש לא מחלק כך אלא בין הערמות שחכמים התירו לבין הערמות שחכמים אסרו, אך נשאלת השאלה מהו הקריטריון להחלטה האם הערמה מסוימת מותרת או אסורה.
הקריטריון הראשון עליו ניתן לדבר הוא רצון התורה. יש לנו את החוקים של התורה ואת החוקים של חכמים, אך יש גם מושג של רצון התורה, כלומר איזו מטרה התורה רצתה להשיג בחוקים אלו.
השאלה המרכזית היא, כמובן, כיצד נדע מהו רצון התורה. ובמקרה שלנו, האם מטרת בל ייראה ובל יימצא היא שלא יהיה חמץ ברשותו של היהודי שמא יאכל מזה או משום סיבה אחרת, או שהתורה לא רוצה שיהיה חמץ בעולם כלל? זה מזכיר את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שהזכרנו בתחילת השיעור.
קריטריון נוסף עליו ניתן לדבר הוא על פי הגמרא בבכורות דף ג' ע"ב:
"רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא. הוה מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים, ואסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל. ... מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי? משום דמפקע להו מקדושתייהו."
יש כאן הערמה שמפקיעה את הבכור מקדושתו, ועל כך נענש רב מרי בר רחל. התוספות שם בדיבור המתחיל "דקא מפקא" מעיר:
"מה שאין נזהרין עכשיו, ואף על פי שנענש רב מרי ... אי נמי, בימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם אסור לעשות על ידי הפקעה, אבל אנו דלא בקיאין בכך – מוטב להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה."
העולה מדברי התוספות הוא עיקרון חשוב. יש להבדיל בין הערמה כדי להתגבר על איסור, לבין הערמה כדי לא לקיים מצווה מסוימת.
אם עושים הערמה כדי להימנע ממצווה – זוהי הערמה אסורה, אבל אם עושים הערמה כדי לברוח מאיסור – זו הערמה מותרת, מכיוון שהתורה רוצה שהאדם יברח מהאיסורים, ולעומת זאת, התורה לא רוצה שאדם ימנע מלקיים מצוות.
כדאי להוסיף עוד נדבך לחלוקה הזו, לאיסורים שבגלל ההערמה כל מטרתם נעלמת כמו הערמה כדי להלוות בריבית. במקרה כזה, נאמר שהערמה כזו אסורה למרות שזוהי איננה הערמה להימנע ממצווה.
נחזור לעניין מכירת החמץ. האם הערמה תועיל במכירה זו? ניתן להציע שהדבר תלוי אם המטרה היא לדאוג לכך שהאדם לא יעבור על איסור, או שהמטרה היא להיפטר מהמצווה.
נקודה זו קשורה לשאלה האם יש מצווה של תשביתו. שיטת התוספות היא שהציווי תשביתו הוא רק ציווי בדיעבד. במקרה שיש לאדם חמץ בערב פסח הוא מצווה להשמידו, אך זוהי מצווה שאינה אמורה להתקיים. לפי הראשונים הסוברים שיש מצווה של תשביתו בערב פסח, ייתכן והמכירה תתנגש עם המצווה הזו. אמנם צריך לבחון מה בדיוק היחס בין מכירת החמץ לביטול שאנו עושים, כי אז גם מי שמוכר – מוכר את החמץ מלבד החמץ אותו הוא שורף, ומקיים את מצוַת תשביתו למרות המכירה. ניתן להציע כיוון נוסף שהמכירה עצמה היא היא הקיום של מצוַת תשביתו מפני שמטרתה היא להיפטר מהחמץ שיש לאדם בערב הפסח.
למעשה, ה"בכור שור" כותב שמכירת חמץ לא מועילה בחמץ דאורייתא, אך כיוון שאנו מבטלים את החמץ – זה נהפך לאיסור דרבנן ועל כן ניתן למכור את החמץ.
האחרונים דחו את דברי ה"בכור שור", וטענו שהמכירה מועילה אף בחמץ דאורייתא. אמנם, יש חומרה גדולה מאוד שהעלו הפוסקים בימינו והיא לא למכור חמץ בעין, אלא רק חמץ בתערובת. חומרה זו מזכירה את החלוקה של ה"בכור שור" כי בעוד איסור בל ייראה ובל יימצא בחמץ בעין מוסכם על כולם, בחמץ בתערובת מצינו מחלוקת ראשונים האם עוברים עליו בבל ייראה ובל יימצא.
* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.
