המתודולוגיה של חז"ל ושל העולם העתיק

דגים, המצאתו המבריקה של החזון איש בדבר "שני אלפים תורה" הובאה בפורמנו במספר מקומות.

אולי יסבירו לי חכמי הפורום כיצד ניתן לבנות כל כך הרבה יסודות בתורה, על סמך מילי דאגדתא?

ברצוני לחזור לנושא העיקרי של האשכול.

במס'נדה דף לה ע"ב יש דיון לגבי דם טוהר של יולדת.

"איתמר, רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו. ולוי אמר: שני מעינות הם, נסתם הטמא - נפתח הטהור, נסתם הטהור - נפתח הטמא".

גם כאן הדבר מפליא ביותר.
הנושא הוא מציאותי ואף שיש לו השלכות הלכתיות רבות, יש לבררו מבחינה אנטומית.
במקום זאת מביאים ראיות מברייתות המוכיחות כרב או כלוי.

בלמדי את הסוגיה הייתי מאושר והודיתי לה' על כך שאנו פוסקים כרב, כי דעתו של לוי היא לכאורה בניגוד לטבע ולמציאות.
אך הדבר מהווה דוגמה נוספת לנושא שהתחלנו לעסוק בו בתחילת האשכול.

בר"ב

לא יצא לי לקרוא את כל הנכתב באשכול, אבל האם אתה מכיר את הספר: "השתנות הטבעים בהלכה ?". הוא מתייחס שם לרובם ככולם של המקרים מסוג זה, וכמדומני שגם לנושא הנידה. עוד מי שמתייחס לנושא הוא קורמן בהרבה מספריו, במיוחד ב"ההלכה ועקרונותיה".

על כל פנים, יש מקרים בהם אנחנו דווקא לא פוסקים בהתאם למציאות, כגון מחלוקת רב ושמואל בנוגע לטריפות, וזאת מדין "הלכה כרב באיסורי" (אגב, ראיתי פעם אצל קורמן שהוא טוען שהמחלוקת ביניהם היא מחלוקת עתיקה בין שתי אסכולות רפואה יווניות).

וזהו אכן נושא מאוד חשוב ועקרוני, וחבל מאוד שהרבנים כיום (מאז זמנו של ה"פחד יצחק" למעשה, כאשר חלקו על קביעתו בנוגע לכינים) מפחדים לעסוק בו במלוא הרצינות והישרות, ובמקום כך מחפשים תירוצים מצחיקים (או עצובים, תלוי איך מסתכלים על כך) כדי "להוכיח" שכל מה שחז"ל אמרו הינו נכון מבחינה מדעית, בעוד שאפילו חז"ל עצמם לא טענו כך, כידוע מעשה דמחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם (אלא אם כן אתה מקבל את הפרשנות האולטרא-דחוקה של רבינו תם לסוגיה).

ר"ה דף כד,ב משנה
מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב א"ר יוחנן בן נורי עדי שקר הם כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו ר"ע מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי שנאמר (ויקרא כג) אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל ר' דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של ר"ג צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר (שמות כד) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו עמד ר"ג ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי:

גמ' שם: הלך ר"ע ומצאו מיצר כו': איבעיא להו מי מיצר ר"ע מיצר או רבי יהושע מיצר ת"ש דתניא הלך ר"ע ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר אמר לו מפני מה אתה מיצר אמר לו עקיבא ראוי לו שיפול למטה י"ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור אמר לו הרי הוא אומר (ויקרא כג) אתם (ויקרא כג) אתם (ויקרא כג) אתם ג' פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני:
ע"כ הגמ'

וכפי שאני מבין את זה זה כך בכל דבר.

כלומר גם לגבי הכינים והבליעות ויצירת הולד וכו', גם אם חז"ל טעו, והם טעו. ההלכה נקבעת על ידיהם ועל פיהם, אפי' שוגגין אפילו מוטעין ואפי' מזידין. מכיון שכל ישראל קבלום עליהם,

ורק כשיקום בי"ד אחד ("גדול בחכמה ובמנין") שיהיה מקובל על כל כלל ישראל, יהיה בכוחו לשנות הלכות,

שהרי עקרון אחדות ההלכה הוא העומד בבסיס ההוראה וקמת ועלית על המקום אשר יבחר ה' ואל הכהנים וכו', ובדין זקן ממרא.

אשר 177
ח"ו. בית דין שהורו מתוך טעות מביאים פר לחטאת. ולא יעלה על הדעת שבי"ד יורו במיזיד שלא כהלכה.
שונה דין קידוש החדש שהדבר מסור לבית דין לקבוע מתי יחול ר"ח ואפילו ללא קשר למולד. ( יתכן לקבוע ר"ח יומים לפני המולד או יומים לאחריו - ואפילו יותר וזה יהיה ר"ח ) . קביעת ראשי החדשים היתה מורכבת מחישובים ואילוצים שונים והיתה מחושבת תמיד מראש לכמה שנים.
הגמ' אומרת שהיו מאיימים על העדים להעיד על ראית המולד - ולדברי רוב הראשונים אפילו היו מאיימים עליהם לשקר לבית דין לומר שראו את המולד למרות שכלל לא ראו אותו. וודאי שר"ג ידע כי העדים שבאו לפניו היו עדי שקר - אולם מאחר והוא היה הממונה על קביעת ראשי החדשים היה צמוד לתכנון וקידש את החדש לפי התכנון .

אשר:

זה דין ספציפי לקדוש החודש ואדרבה בטעו במציאות אין לזה גדר הוראה כלל "הורו בי"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה אין זו הוראה אלא טעות" (יבמות פז. או פח., לא זוכר)

פחד עצום יש כאשר נשנה ההלכה לאור המציאות.
דוגמא אחת
נשים כהיום אינן נדות דאורייתא, כי אינן מרגישות, לפי"ז כל הלכות נדה שונה, שהרי לכמה ענינים הדין נובע רק מחמת שנדה דאורייתא.

כמה פעמים שמעתי שיעורים מרבנים שונים כאשר מדברים מזה אומרים, נדה היא בוודאי דאורייתא, שהרי בלא זה כל הדינים ישתנו, אבל מעולם לא שמעתי מהם טעם למה באמת נדה דאורייתא כהיום. (כל החילוק בין כתם לדם - כהיום הוא חילוק דק).

כמדומני שאין תירוץ לזה הענין, והנח להם לישראל אם לא נביאים וכו'.

באראפארקער:

בודאי שנשים טמאות היום מדאורייתא, והא דאין אשה טמאה עד שתרגיש מבשרה אינו אלא סימן. וכיון שכיום אין סימן זה הדר דינא וטמאה מדאורייתא. ואשר על כן כתם נמי טמא אם ידעינן שהוא דם נידה. וכל התלייה בכתם כיום שאין מאכולת הוא רק עד כמה שאפשר לדון בזה אם הוא דם נידה או לאו. כנלענ"ד ברור. ויש לדון בזה שתקנת חז"ל נכונה אפילו אם הוא נגד המציאות, וקשה לסמוך על דברים כאלה באיסורי כריתות החמורים. והדבר צריך תלמוד.

דוגמה נוספת:
הגמ' קובעת שאשה מעוברת שמתה (מות טבעי) תמיד ימות הוולד לפני אמו.

"ודוקא בן יום אחד, אבל עובר - לא. מ"ט - דהוא מיית ברישא... איני, והא הוה עובדא ופרכס עד תלת פרכוסי,אמר מר בריה דרב אשי: מידי דהוה אזנב הלטאה דמפרכסת"
נדה דף מד /ב ; וכ"ה במס' ב"ב קמ"ב

קביעה זו שהעובר מת לפני אמו נוגעת גם לדיני חו"מ וגם לאהע"ז, האם אומנם המציאות היא כזאת ?

ומעניין שכבר התשב"ץ (ח"א סי ק"י) מעיר על דברי הערוך שמגדיר "יוצא דופן" כוולד שאמו מתה מחמת קושי לידה וקורעין את בטנה להוציא את הוולד , כותב התשב"ץ שזה בלתי אפשרי ע"פ הגמ' שהרי הוא מיית ברישא.

אולי דר. הלפרין יוכל ללמדנו איך רואים אנו את המציאות כיום.

ואם מציאות זו עשויה להשליך על ההלכה, זה כבר חלק מהדיון הכללי.

שאטונג
מה שאמרו חכמים עד שתרגיש זה רק סימן? מנין לך? בתירוצים כאלה תוכל ליישב כל הקושיות שהקשו כאן!

התורה טומאה רק דם הבא מן המקור, ואנו מחמירין לטמא כל דם מן האשה, וחוץ מזה הצריכה התורה שתהיה הרגשה, כן כתבו כל הראשונים והאחרונים, וזה ידוע לכל צורב.