עשיית המעשה הנכון

אני מתבוננת בכל אותה ההתעסקות של יהודים אורתודוכסיים סביב עשיית המעשה הנכון, ומדקדקים בפרטים, וקלה כחמורה, ומה יוצא מזה בסוף -

אחד דבר טוב, אחד דבר רע, אבל אנושי.

<הדבר הטוב> הוא שהמצוות המלוות את חיי היהודי בכל פרט בחייו - אכילה ושתייה, ושינה וקימה, ועבודה, ואהבה, ואובדן חלילה, וערבית, ושחרית, וזמנים לזה וההוא, וחגים ומועדים - ואין לו מפלט, אלא אלוהים מלווהו בכל פרטי חייו, וכל עשייה מחוייבת-המציאות מזכירתהו מה באמת חשוב, ועל מה באמת עליו לכוון לבו ומוחו ומעשיו.

ועל כורחו הוא מקיים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".

<והדבר הרע> הוא שבן אנוש יעשה הכל - ורק לא מאמץ אמיתי לצאת מהעשייה המכנית המרדימה אותו לאורך חייו - ולמרות כל אותן "דקירות זיכרון" אשר במצוות - יהפוך אותן היהודי, ככל האדם אשר בחלד, לעשייה אוטומטית, ולא ישתף את עצמו-הוא, ורק בהמון לבו בכאב גם יתכוון בתפילתו -

ולבסוף עוד יקום ויטריח על אלוהים - "מדוע אתה מסתיר פניך ממנו, ואנו עושים הכל כמו שביקשת..."

אינני סבורה שיש לאלוהים עניין בטרחתן של כל אותן המצוות, וכל ההתחכמות האינסופית סביבן, אלא את הכוונה שבהן הוא מבקש, ורק אותה אין נותנים לו, אלא לעיתים נדירות.

ורק היא, הכוונה, תחברנו אליו.

מגי,

על החסידות שמעת?




(מתנגד שכמוני... אבל רק שאלתי)

.

כד הוינא טליא, כתב המורה על בריסטול ותלה מעל הלוח כהאי לישנא:

תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה


(כן, פעם היו מורים גברים גם בחינוך היסודי של הממ"ד, לא כמו היום, שרק המורה לספורט, והרב המלמד משנה וגמרא, ואולי עוד פה-ושם).


גדלתי ובגרתי, ולמדתי גם הלכות תפילה.

והלכות צדקה.

ועוד הלכות רבות של מצוות שונות.


צר לי מגי, אך כאשר אדם נותן צדקה, גם אם לא יכוון בלבו, ולא יאמר בשפתותיו לשם יחוד קודשא, הרי שברגע שנתן צדקה, קיים מצוות צדקה. ומי שמחוייב להתפלל, מחוייב להתפלל גם אם אינו יכול לכוון כל כך, וכן הלאה.

מגי,

בעברי שוב על דבריך, הבחנתי בסתירה מעניינת:

מחד את כותבת: "יהפוך אותן היהודי, ככל האדם אשר בחלד, לעשייה אוטומטית, ולא ישתף את עצמו-הוא, ורק בהמון לבו בכאב גם יתכוון בתפילתו"
ושוב את ממשיכה: "ולבסוף עוד יקום ויטריח על אלוהים - "מדוע אתה מסתיר פניך ממנו, ואנו עושים הכל כמו שביקשת..."

נשגב מבינתי, הוא 'נדקר' ו'נזכר' מאדונו וקונו, או שאינו זוכרהו כלל? את תפילתו עושה רמיה, ובסיומו מפלבל עיניו למרום, שיושיעו בזכות תפילתו???

רק, גם אם את תפילתו מתפלל כראוי, ומצוותיו נוהג כדת, אל לו לעמוד ולקונן, בזכות עשיית מצוותיו ותפילותיו. כי מצוות אנשים מלומדה" עדיפה לפעמים על-פני מצוה בשלימות, עם בקשת שכרה בצידה.

ודבר זה למדתי מן החכמים:

התוספות במסכת ראש השנה דף טז ע"ב, מקשים על דברי הגמרא: "שלושה דברים מזכירין עוונותיו של אדם וכו' ועיון תפילה. מקשים התוספות, והלא מצינו: 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב וכו' ועיון תפילה'?

נוקטים התוספות בתירוץ הגמרא במסכת ברכות בקושיא דומה: 'הא דמעיין בה הא דלא מעיין בה'. רש"י מבאר פיסקה זו במילים אלו: "מעיין בה - אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה".

הלא הם דברינו, כי גם אם התפלל עתה בכוונה ונהג באורח-יושר, אל ילין ויבקש בשכר תפילתו. כי החשבון - הוא חשבון כללי, ולאו דוקא על מצוה ותפילה זו. וכדברי התוספות על-אתר: "שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בוטח הוא בזכיותיו ונראה מה הם".

הרי, שגם משמים נבחנת מידת רציניותו של המתפלל, העוסק במצווה. ולפעמים, מצוות אנשים מלומדה עדיפה על פני עיון תפילה.

מגי
השאלה ששאלת - האם היא שאלה מדוע לנו במצות ללא כוונה ? או מה קרה לכוונה של המצוה ?
אני שואל מכיון - שהרי הרבה מן המצוות אין הכוונה מעכבת כלל וכלל,
אלא, שאולי כוונתך לכוונה חיצונית וכוונה פנימית.

קראתי כל התגובות כולן.

ואני חושבת, ההרגל חשוב. מאד. לוותר לעצמי פה ושם, זה לוותר לתמיד. לעשות רק כשמתחשק - אין לזה ערך ולא באמת בונה אותי.

ההרגל שומר עלינו וחוזר ונותן לנו הזדמנות חדשה מידי יום.

אלא שאם אני מבינה שלא למלום התפילה עיקר, ולא המצווה עיקר, ולא התהייה האינסופית סביב פרטיה הפיסיים, ותחרות עם הזולת מי מדקדק בה יותר או מיטיב להבינה - אלא היא רק הכלי להגיע באמצעותו לעיקר, כלי ולא יותר לעצור את שטף ההתעסקות ולהזכירני מה שחשוב -

אם אני מבינה את זה, ועדיין מקיימת התפילה והמצווה במועדה - אזי אני יורדת קצת מהצדקנות העצמית וממתן כל האנרגיה הנפשית שלי לכלי, ומפנה מקום ונותנת סיכוי למשהו אמיתי שיבוא באמצעותו.

למואדיב



<"צר לי מגי, אך כאשר אדם נותן צדקה, גם אם לא יכוון בלבו, ולא יאמר בשפתותיו לשם יחוד קודשא, הרי שברגע שנתן צדקה, קיים מצוות צדקה. ומי שמחוייב להתפלל, מחוייב להתפלל גם אם אינו יכול לכוון כל כך, וכן הלאה.">

ברצוני להעיר לדבריך:

<"אך כאשר אדם נותן צדקה, גם אם לא יכוון בלבו, ולא יאמר בשפתותיו לשם יחוד קודשא">

קיים הבדל ברור בין מצוות הצדקה לכל המצוות האחרות , בכל המצוות האחרות ההדגשה היא על האדם העושה, ולכן באם האדם העושה אינו מתכווין למצווה, ייתכן, שהוא גם אינו מקיים אותה, (וידועים ההבדלים, בין עשיית מעשה ללא כוונה לקיים את המצווה, או בעשיית מעשה "עם" כוונה שלא לקיים במעשה את המצווה), לעומת זאת עיקר מצוות הצדקה, היא הקבלה ע"י הנצרך, ולכן גם במקום שבו אין האדם יודע כלל ממעשה נתינת הצדקה, אך התוצאה היתה שנצרך נהנה ממנה, הרי קיים את המצווה.

דוגמא בולטת להלכה זו, היא ההלכה המובאת בספרי דברים פיסקא רפג:

"אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, והלא דברים קל וחומר אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה".

ראה רש"י ויקרא פרק ה פסוק יז, דברים פרק יד פסוק יט, וראה שו"ת בית הלוי ח"ב דרוש א:

"אמנם עוד סברא אחרת יש לומר, דצדקה מהני גם שלא לשמה, יותר מכל המצוות, דכל המצוות, המה חיוב בעצם על האדם לעשותם, וכשעושה אותם שלא לשמה, נמצא חסר לו אז באותה שעה קיום של המצווה, ... אבל בצדקה...".

להעיר משו"ת אבני נזר חו"מ סימן מט, בהערת המגיה בסוף אות ב.

<"הרי שברגע שנתן צדקה, קיים מצוות צדקה">

אם היה מי שרצה לקבל.

אם "נתן" ולא רצו לקבל ממנו, ייתכן שלא קיים את המצווה.

מגי ברוכה הבאה / הנמצאת

הבעיה הגדולה היא, שלפעמים החלק הרע גובר או בעל משקל לא מבוטל ביחס לחלק הטוב, כוונתי לצד נטוב והרע שהצגת בהודעתך הראשונה.

איני מוצא לכך פתרון אלא דבר אחד, מוכנות עצמית מתמדת לשינוי. כלומר, הרבה ממוסכמות האדם כמצוות הם חלק ממוסכמות חברתיות, או אקסיומות לא בחונות שאמורים לקבל עיצוב שונה על ידי חשיבה, עיצוב שיש בו ממש הנוגד את הרגליו. ללא מוכנות זו בהכרח שמירת ההרגל מתקדשת על קדושת המוסר.

באשכול סמוך התפתח דיון אודות תורה ואלוקות, ארני חושב שהדברים שם מתקשרים גם לנושא זה. אם הנוסחה לשמירת תורה ומצוות היא אלוקים וזהו, ללא נתינת ראשוניות לא מבוטלת למוסר, החשש של צד ההרגל והמלומדה הולך ותופח.