| נשלח ב-20/1/2005 10:35 |
 |
| |
קביעת עיתים לתורה
מצ"ב מאמר שפורסם בימים אלו במגזין ללמוד ולעשות של הקרן לחינוך ומעשה.
הינכם מתבקשים להעלות הארות והערות.
עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי
הבעיה
היציאה לעולם המעשה וההשתלבות בשוק העבודה מהווה עבור מי שזכה לשבת באוהלה של תורה במשך שנים רבות מעבר קשה ומורכב במיוחד. בדרך כלל נובעת יציאה זו מתוך כורח של קשיי פרנסה והאדם עושה זאת בלב כבד על כך שהמציאות אילצה אותו לעזוב את בית המדרש, מלבד זאת נתקל האדם לא אחת בתגובות של חוסר הבנה והסכמה מצדם של בני משפחתו מכריו וידידיו, אשר אינם רואים בברור את האילוצים שהביאוהו לידי כך. במקרים אלו מחפש האדם חברה תומכת אשר תתמוך בו בתקופה זו ותגבה אותו על צעדו זה, חברה זו נמצאת בדרך כלל במקום עבודתו החדש, או אצל מכרים אחרים שעשו צעד דומה בעבר ומכאן נובעת השפעתם הרבה על צעדיו בעתיד.
בצער רב ניתן לקבוע שבמקרים רבים מדובר בהשפעה שלילית ביותר, השפעה זו ניכרת פעמים רבות בשינויים משמעותיים באורח החיים, כגון בלבוש בסגנון הדיבור בהקפדה על דקדוקי ההלכה ובהנהגת בני הבית. במיוחד ניכרת השפעה זו אצל העובדים במקומות עבודה חילוניים, או אצל אלו שבעבודתם נחשפים במידה ניכרת לעולם הגדול. שינויים אלו גורמים לאדם להתרחקות נוספת מעולמם של האברכים חבריו בעבר ולהגדלת הניכור בין האברכים היושבים באוהלה של תורה לבין העמלים לפרנסתם. ניכור זה מורגש בדחייתם של בניהם של העמלים לפרנסתם במוסדות המצוינים המיועדים אך ורק ל"בני אברכים", בהקמת בתי כנסת נפרדים לאברכים ול"בעלי בתים" וכדו'.
אחד השינויים החדים ניכר בירידה החדה בלימוד התוה"ק, רבים מהמצטרפים למעגל העבודה מפסיקים כמעט כליל את לימודיהם ואף בזמנם הפנוי הם ממעטים מלעסוק בתורה. תופעה זו היא לכאורה דבר פלא, שכן מדובר באנשים אשר היו בעלי הכרה חזקה ביותר בחשיבות לימוד התורה בכל רגע פנוי. מדוע איפה גרמה יציאתם לעולם המעשה לשינוי כה חד ביחסם ללימוד התורה?
התשובה לשאלה זו חשובה לא רק בנוגע לעצם קביעת העיתים לתורה המחויבת עפ"י ההלכה, אלא גם בנוגע לכל השינויים הנזכרים באורח החיים, שכן הניסיון הוכיח שהאנשים העמלים לפרנסתם המקפידים להקדיש כל רגע מזמנם הפנוי ללימוד התורה נשארו בני תורה בכל המובנים, בלבושם בדיבורם בהקפדתם במצוות ובחינוך ילדיהם.
העזיבה המוחלטת של ספסלי בית המדרש עלולה לגרום גם להתערערות בשלום הבית, כשהאישה אשר ציפתה לבעל תלמיד חכם ובן תורה רואה למגנת ליבה כיצד בעלה מתרחק יותר ויותר מעולמה של תורה ומאורח החיים הראוי לבן תורה.
ההחמרה בשנים האחרונות במצב הכלכלי של בתי אב רבים בחברה החרדית מגדילה באופן טבעי את מספרם של הצעירים הנאלצים לצאת לשוק העבודה ועל כן חובה עלינו לטכס עצה כיצד לשנות בהקדם את תמונת המצב העגומה. מה גם שהמציאות הכואבת המתוארת כאן מונעת רבים מלצאת למעגל העבודה גם כשמצבם הכלכלי מחייב זאת והם חיים בעניות אשר מביאה אותם אף להזדקקות לקופות הצדקה ולנטילת הלוואות כספיות לצורך מחייתם.
הסיבות
נדמה שניתן למצוא מספר סיבות המונעות את הצעירים אשר חבשו עד לא מזמן את ספסלי בית המדרש מלהקפיד על קביעות עיתים לתורה.
א. לימוד התורה במשך היום כולו גורם למעשה להשכחת המושג של "קביעת עיתים לתורה", שמשמעותו קביעת זמן מיוחד וקבוע ללימוד ובהעדר קביעות קשה מאוד לאדם למצוא לעצמו זמן ללימוד. התופעה מצויה גם אצל בחורי ישיבות ואברכי כוללים בימי בין הזמנים, כשבמקרים רבים הם מגלים בסופו של שבמשך כל היום כולו לא למדו אפי' מעט מחמת עיסוקיהם השונים.
ב. הלימוד בישיבות נעשה בדרך כלל עם "חברותא", היות ובדרך זו הלימוד הוא הטוב ביותר, אלא שבכך נעשה הלימוד ללא חברותא למשימה קשה ביותר עבור רוב בוגרי הישיבות הקדושות. בהיכלי הישיבות מציאת חברותא היא דבר קל יחסית מחמת ריבוי הלומדים ואילו עבור העמלים לפרנסתם מדובר במטלה קשה, הן מחמת הזמן הקצר וחוסר הנגישות והן מחמת סדר היום שבמקרים רבים איננו קבוע או שאיננו מתאים לחברותא המדובר. נדמה שניתן לקבוע בודאות שמציאת חברותא הייתה משנה באופן חד את תמונת המצב.
ג. בהיכלי התורה נקבע חומר הלימודים ההספק ואורך הסדר על ידי הנהלת הישיבה או הכולל. בחירת מסכת או כל חומר לימודים אחר וקביעת משך הזמן ללימוד יכול להוות לרבים מחסום משמעותי כשהם משנים בתדירות גבוהה את החלטתם והדבר פוגע מאוד בלימודיהם.
ד. הלימוד העיוני הנהוג בישיבות הקדושות גורם לתחושה שלימוד בקיאותי ללא הבנה עמוקה של הדברים הוא חסר ערך. הזמן הקצר שיש לעמלים לפרנסתם ללימוד התורה איננו מתאים פעמים רבות ללימוד עיוני כנהוג, בפרט בשעות אחר הצוהריים והערב בהם העייפות מקשה על העיון בעומק הסוגיה.
ה. רוב המסגרות לקביעת עיתים לתורה מיועדות לאנשים מבוגרים כמו פנסיונרים או אנשים בגילאי הארבעים ומעלה, אנשים צעירים אינם מרגישים בנח במקומות אלו ועל כן יהיה קשה לשכנעם להצטרף למסגרות אלו.
ו. בחלק גדול מבתי הכנסת פועלים כוללים לאברכים והעמלים לפרנסתם חשים באי נעימות לקבוע בהם את לימודיהם, מחמת תחושת הזרות הרווחת בין אברכי הכוללים לעמלים לפרנסתם.
ז. העייפות בסופו של יום העבודה מקשה גם היא על קביעת עיתים לתורה ועל ההתרכזות הנדרשת בעת הלימוד.
ח. הלימוד המקובל בישיבות הקדושות הוא בדרך כלל לימוד מופשט ועיוני שאיננו נוגע להלכה למעשה, הלימוד של שמעתתא אליבא דהלכתא איננו נפוץ בעולם הישיבות ואילו העמל לפרנסתו מעוניין במקרים רבים בלימוד המתקשר יותר לחיי המעשה בהם הוא נמצא במשך היום כולו. לימוד סוגיות הנוגעות לו למעשה כמו ריבית והונאה שכר פועלים והלוואות יכול למשוך אותו לבית המדרש ביתר קלות.
ט. כבר אמרו חכמים "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך" [ירושלמי] כלומר, ככל שמתרחק האדם מלימוד התורה מתרחקת גם התורה ממנו. כך אנו עדים לעובדה שבדרך כלל הפסקה של הלימודים לתקופת זמן קצרה מחמת עומס של לימודים או עבודה הופכת להפסקה ללא הגבלת זמן.
י. לימוד התורה גם אצל תלמידי הישיבות והכוללים איננו נעשה תמיד רק "לשמה", לחברה יש גם כן השפעה רבה בעניין זה. הגר"ח מוולוז'ין ביאר על מאמר חז"ל "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" שזהו המהלך בכל פעם שהאדם בא ללמוד, שתחילת לימודו הוא שלא לשמה ובמהלך לימודו בא ללשמה. עבור העמלים לפרנסתם אין בדרך כלל לחץ חברתי לקביעת עיתים לתורה.
הפתרון הנדרש
על מנת לשנות את המצב בצורה משמעותית עלינו לארגן מערכת אשר תדרבן את העמלים לפרנסתם להקדיש את כל זמנם הפנוי ללימוד התורה ותפעל בכל הדרכים להסרת המפריעים השונים. ארגון זה יפעל במגוון דרכים על מנת להשיג מטרה זו, הן ביצירת מסגרות שונות והן בהסברה איכותית אשר תבהיר לציבור כולו בכלל ולעמלים לפרנסתם בפרט את חשיבות הדבר לעצם קיומנו כיהודים שומרי תורה ומצוות.
לענ"ד המסגרות הנדרשות הן
א. בתי מדרש "קובעי עיתים" - הקמת בתי מדרש המיועדים אך למטרה זו של קביעת עיתים לתורה, בבתי מדרש אלו יוכל האדם לבוא בכל שעות היום והלילה ולמצוא בהם שיעורים שונים או חברותות ללימוד כלבבו, בעיון או בבקיאות, בגפ"ת או בהלכה, במוסר או בחסידות. בבתי מדרש אלו יחושו העמלים לפרנסתם כרצויים והדבר יעודד אותם בעז"ה לבוא בתדירות גבוהה לבית המדרש.
בבתי מדרש אלו יערכו מדי פעם כינוסים בהם יעודדו גדולי התורה שליט"א ראשי ישיבות ואדמו"רים ר"מים ומשגיחים את הלומדים בדברי חיזוק והתעוררות. דרשות אלו עשויות להפיח רוח חיים בלומדים ולחזק את תחושת השייכות שלהם לעולם התורה. פעילות זו עשויה לגרום גם לתחושת החשיבות וליצור מחויבות חברתית להשתתף שמקומות לימוד אלו.
ב. מאגר מידע - הקמת מרכז מידע על חברותות בזמנים שונים של היום ובנושאים שונים, כך יוכל כל אדם למצוא לעצמו חברותא כלבבו באזור מגוריו, כאמור מציאת חברותא ללימוד יכולה לשנות לחלוטין את איכות הלימוד מכל הבחינות.
ג. מבחנים – עריכת מבחנים חודשיים על חומר הלימודים עשוי לדרבן אנשים רבים לקביעת הספק מסוים על מנת לעבור בהצלחה את המבחן, בדרך כלל אין צורך בתמורה כספית גדולה ודי בסכום סמלי על מנת לדרבן את האנשים להשתתף במבחנים אלו.
ד. מלגות – הניסיון הוכיח שחלוקת מלגות לקובעי עיתים לתורה מחזקת מאוד את הקביעות. אין מדובר במלגה גבוהה אלא בסכום סמלי הממחיש לאדם את החשיבות בה אנו רואים את מאמציו לבוא ומחזקת את מחויבותו להתמיד בכך יום יום. ישנם הרואים בשלילה את חלוקת המלגות לאנשים המתפרנסים מיגיע כפיהם, אולם נדמה שאין כאן לימוד שלא לשמה אלא רק דרבון חיוני ותו לא.
גם המלגות הניתנות כיום על ידי גורמים שונים לאנשים העוברים הכשרה מקצועית, טוב ייעשה אם יותנו בכך שהתלמיד ישתתף יום יום בלימודים במסגרות התורניות שיוקמו למטרה זו.
למעשה, בחלק גדול מהפתרונות המוצעים כאן אין צורך ביצירת יש מאין, שכן כבר כיום מיושמים חלק מהפתרונות במקומות שונים. הרעיון הוא להרחיב את הפעילויות הקיימות כבר למקומות נוספים לחזק את המסגרות הקיימות וליצור שיתוף פעולה בין הגופים השונים העוסקים בכך.
להלן רשימה קצרה של הגופים העוסקים בתחום במידה כזו או אחרת. [סליחה אם ישנם גופים נוספים שהושמטו משכחה או מחוסר ידיעה]
א. מפעל הש"ס – המפעל הותיק שהוקם על ידי האדמו"ר מצאנז זצ"ל, עורך מדי חודש מבחנים על מסלולי לימוד שונים בגפ"ת [20 דף, 30 דף, 70 דף] ובשו"ע. במבחנים אלו משתתפים המונים מחובשי בית המדרש ומההעמלים לפרנסתם, אולם נדמה שעדיין ניתן להרחיב את השורות בדרכים שונות.
ב. מפעל המשניות – הוקם על ידי האדמו"ר מטולנא זצ"ל ונערכים בו מדי חודש מבחנים על פרקי משניות.
ג. קול הדף – במערכת קול הדף ניתן לרכוש קלטות של שיעורים בשלוש שפות על כל הש"ס ובעוד מגוון רחב של נושאים, קלטות אלו מאפשרות לקיים בקלות רבה את מצוות "ובלכתך בדרך". כמו כן ניתן להאזין לכל השיעורים הללו בטלפון בתעריף מוזל במיוחד.
ד. קול הלשון - שיעורי תורה במגוון נושאים באמצעות ניתוב שיחות טלפון בצורה אוטומטית.
ה. מאורות הדף היומי – הארגון הנפלא שהוקם על ידי הרב חיים דוד קובלסקי שליט"א יוזם ומארגן הקמת שיערים בדף היומי בכל מקום אפשרי, שיעורים רבים הוקמו במקומות עבודה ובכך ישנה תרומה עצומה לקביעת עיתים לתורה בצורה הטובה ביותר. ניתן אולי להרחיב את השיעורים לתחומים נוספים שכן עבור רבים לימוד הדף היומי איננו מתאים מסיבות שונות.
ו. דרשו – הארגון המפורסם המעודד בדרכים שונות את הלימוד בקרב בני הישיבות הקדושות הקים גם "כולל" עבור העמלים לפרנסתם בשכונת רמות בירושלים וההצלחה שם היא מעל ומעבר למשוער.
ז. ירחי כלה – יוזמתו הייחודית של מרן הרב מפוניבז' זצ"ל לאפשר לכל אדם לחוות שהות בישיבה במשך בשבועיים בהם הוא ישן בפנימיה ושומע שיעורים כבחור ישיבה לכל דבר. במהלך השנים פחת מספר המשתתפים במסגרת זו ונדמה שניתן לחדשה באופנים שונים. [כמדומני שבאירופה ובאמריקה הצליחה יוזמה זו יותר]
ח. בתי כנסת מרכזיים – במספר בתי כנסת מתקיימים שיעורים בדף היומי במשך רוב שעות היום, כמו בביהכנ"ס המרכזי בשכונת זכרון משה בירושלים, בבית הכנסת הגדול בבני ברק, בביהכנ"ס איצקוביץ בב"ב, ובביהכנ"ס נחלת משה בב"ב.
שיתוף כל הגופים הללו ועוד אחרים למען המטרה המשותפת יכול אי"ה להביא לתוצאות המיוחלות. עבור הלומדים אשר בדרך זו יקיימו את דברי חז"ל עשה תורתך קבע יתקיים אי"ה מה שאמרו בברכות לה,ב "דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן". ועבור הכלל כולו יתקיים הפסוק "וכל בנייך לימודי השם ורב שלום בנייך".
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 10:52 |
|
| |
.
מדוע לא תעתיק את מניפסט היסוד של תנועת הפועל המזרחי ודי?
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 10:59 |
|
| |
מואדיב
מדוע לשייך את הציטוט לפועל המזרחי ולא למשנה באבות?
לגופו של עניין, הציטוט הנ"ל בא לומר שאין די בתלמוד תורה לבדו ולא בדרך ארץ לבדה, המאמר לא בא לדבר אלא על החצי השני בלבד כלומר למנוע מצב של דרך ארץ לבדה, בעניין תורה לבדה לא בא המאמר לעסוק היות והמגזין מופנה לציבור החרדי ומדובר בנושא סבוך ומורכב כשעמדת הציבור החרדי בו ידועה.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 11:08 |
|
| |
.
בושה וכלימה על ראשם של לתלמידי ישיבות וכוללים, אם אלו מסתכלים מלמעלה על בעלי בתים הבאים לאחר יום עבודה להספיק ללמוד משהו.
אני מכיר יותר מאדם אחד המגיע ללמוד באולם הישיבה בערב, או כמה שעות ביום שישי, ולא ראיתי כי מזלזלים בהם. או ששפר עליהם מזלם של חברי, או שהמצב פחות חמור.
(אישית, נוח לי בבית הכנסת שלי, ובשעה חמש וחצי בבקר, גם אין מי שיתבונן בעין עקומה... )
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 12:04 |
|
| |
יישר כוח!
ניתוח ברור ומקיף.
ראוי לציין כי הרב כהן נשמר מדיון צדדי אם גם חשוב בנקודות שהיו מסיטות את הדיון. כמו ההסבר להופעת בתי כנסת נפרדים מכאן, או דיון בצורות הלימוד השונות וערכן מכאן.
הנחת היסוד של הדיון כמדומה היא העובדה שיציאה ממעגל הלימוד למעגל העבודה מהווה צעד פרטני של דיעבד בלבד. ואכן, כל תצוגת דברים אחרת היתה מרחיקה לפחות חלק מהקוראים הפוטנציאליים. ואמנם, הקביעה כי עבודה היא דיעבד מהווה הנחת יסוד שמבדילה בין הגישה הזו לבין הגישות שמיוחסות ל"מזרחי" על חלקיו (עד כמה שידוע לי).
אמנם, כיון שהגענו לכאן יש מקום לדון בשאלה האם הציפיה שאדם ישב באהלה של תורה כל ימי חייו, לא רק במובן של נאמנות ללימוד והשקעה בלימוד, אלא במובן שאסור לו לעסוק לפרנסתו - אם זו אכן הדרך הנכונה, הבריאה והאפשרית.
האם לא נכון או ראוי יותר גם בדורנו לבנות מחדש את הדגם של בעל הבית התורני. שהינו עובד לפרנסתו, אך גם תלמיד חכם?
ויעידו על כך כמה מהכותבים בפורום הזה (איני מציין שמות מחשש לאאוטינג, אך ניתן לזהותם בין הכותבים, ואם ירצו, יעידו על עצמם).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 12:32 |
|
| |
מימוני,
כתבת:
האם לא נכון או ראוי יותר גם בדורנו לבנות מחדש את הדגם של בעל הבית התורני. שהינו עובד לפרנסתו, אך גם תלמיד חכם?.
לענ"ד, גם אם נכון, ודאי לא נכון לערב דיון בנכונות זו עם הדיון של בן ציון.
ואין לי ספק שברור לך למה.
נכון?
שלך
ר"מ
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 12:55 |
|
| |
בןציון,
מיימוני צדק באבחנתו, יורשה לי להוסיף עוד מספר הערות:
במאמר נכתב:
<בצער רב ניתן לקבוע שבמקרים רבים מדובר בהשפעה שלילית ביותר, השפעה זו ניכרת פעמים רבות בשינויים משמעותיים באורח החיים, כגון בלבוש ...>
זו הבעיה? זה מאפיין את החשיבה הישיבתית דהיום שכל היום מסתכלת על הלבוש, אמת שכל לבוש הוא בבחינת מדים, אולם כידוע הגישה הישיבתית הקלאסית היתה להתלבש כמו סטודנט.
<שינויים אלו גורמים לאדם להתרחקות נוספת מעולמם של האברכים חבריו בעבר ולהגדלת הניכור בין האברכים היושבים באוהלה של תורה לבין העמלים לפרנסתם. ניכור זה מורגש בדחייתם של בניהם של העמלים לפרנסתם במוסדות המצוינים המיועדים אך ורק ל"בני אברכים", בהקמת בתי כנסת נפרדים לאברכים ול"בעלי בתים" וכדו'. >
האם היוצאים צריכים ליתן דין וחשבון או דווקא הנשארים?
<תופעה זו היא לכאורה דבר פלא, שכן מדובר באנשים אשר היו בעלי הכרה חזקה ביותר בחשיבות לימוד התורה בכל רגע פנוי>
מכאן אולי אתה למד שערך הלימוד היה חברתי ולא ערכי (בלי להכליל חלילה)
<העזיבה המוחלטת של ספסלי בית המדרש עלולה לגרום גם להתערערות בשלום הבית, כשהאישה אשר ציפתה לבעל תלמיד חכם ובן תורה רואה למגנת ליבה כיצד בעלה מתרחק יותר ויותר מעולמה של תורה ומאורח החיים הראוי לבן תורה. >
לפני זמן מה שאלתי את מו"ר שליט"א, אדם שלקח לבתו חתן ונתן לו סידור מלא על דעת שישב וילמד, וכעבור זמן מה החתן הגיע למסקנה שאינו מסוגל יותר ללמוד ויצא לעבודה, האם השווער יכול לדרוש את החזרת הכספים בטענה של מקח טעות?
לא הוזכרה נקודה חשובה, החינוך הישיבתי הליטאי אינו מחנך לקראת היום שאחרי, כל החינוך הוא ל'שבתי', לכן אין לימוד למעשה, אין התיחסות לבעיות שעלולות לצוץ עם עזיבת הישיבה, ואין שום הכנה לחיים בחוץ. מה אין לומדים הלכה למעשה נגזר מהאמור לעיל.
<בבתי מדרש אלו יערכו מדי פעם כינוסים בהם יעודדו גדולי התורה שליט"א ראשי ישיבות ואדמו"רים ר"מים ומשגיחים את הלומדים בדברי חיזוק והתעוררות>
ראשי הישיבות שאינם מכירים בעולם החיצוני ומשגיחים מה הם יכוןלים לומר למי שיצא? ממנ"פ אם הוא היה שומע להם הוא היה נשאר ואם הוא כבר יצא הרי שהוכיח שאינו מקבל הנחת יסוד מאד בסיסית שלהם, וכפי שאמרו המשגיחים שמי שעזב את הישבה אין לו לא עולם הבא ולא עולם הזה.
<ד. מלגות – הניסיון הוכיח שחלוקת מלגות לקובעי עיתים לתורה מחזקת מאוד את הקביעות>
מי שעובד בחברת היי טק וכדומה זקוק למילגה? אין זה אלא גיחוך. זה עוד איפיון לחשיבה החרדית דהאידנא.
ככלל, כל המאמר נכתב בטון של בן תיירה שמסתכל מלמעלה על הפורשים 'הבוגדים', ולכן לא ברור מהי תועלתו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 13:06 |
|
| |
אריק,
הבנתי לגמרי אחרת ממך את המאמר.
1. הכותב כואב מאד את הניתוק מעולם התורה שהפרישה לעבודה גורמת.
הנחות היסוד של הכותב הם, איפוא,
א] להשאר בעולם התורה זה אידיאל חשוב.
ב] גם פורש לפרנסה יכול להישאר חלק מעולם התורה.
2. מכאן נובע, אריק, שאין כאן כל התנשאות.
אולי להפך. מי שפרש לפרנסה ומשכנע עצמו שאין חשיבות בהישארותו חלק מעולם התורה, אולי הוא המתנשא על כל ראש? 
ר"מ
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 13:12 |
|
| |
אריק
ברוב הנקודות הצדק איתך וכבר קיבלתי כמה הערות בסגנון זה, אולם נדמה לי שהסגנון בו נכתבו הדברים הוא הסגנון הטוב ביותר על מנת להשיג את התוצאה המיוחלת.
מצ"ב תגובה מאת הרב יואל קטן
שלו' רב. אחדשה"ט.
ייש"כ גדול. יפה כתבת. אולם לא כתבת על פתרון הבעיה החינוכית - שבעיני העולם הישיבתי מי שפרש מהישיבה או הכולל, אפילו היה בכך אונס גמור, הופך מיד ל'סוג ב'', גם בהתייחסות האחרים אליו וגם בהתייחסותו אל עצמו. אמנם יתכן שאימוץ חלק ממסקנותיך יביא באופן טבעי לפתרון חלקי של הבעיה הזו, אבל לענ"ד יש לתקוף אותה גם בשורשה: יש מקום בראש לשני תפילין, יש מקום בעם ישראל גם לבני תורה 'במישרה מלאה' וגם לכאלו שתורתם אומנותם במובן שפסקו הראשונים, דהיינו שעוסקים במלאכתם ולומדים תורה בכל שעה פנויה. נדמה לי שהדגשת הנקודה הזו לבני התורה שבתוך הישיבה, והחינוך לדרך בה צריך להתנהג בן תורה שכבר מחוץ לישיבה, אמורה להשאיר גם בני תורה אלו, פיסית וגם רגשית, בתוך עולם התורה.
דרך אגב, בענין העייפות הטבעית המקשה מאוד על לימוד רציני אחרי שעות העבודה - יש פתרון פשוט יחסית, בדוק ומנוסה: שבאופן קבוע אחרי סיום העבודה, גם אם יהיה זה בערב, קובעים שעה (+-) למנוחה, ורק אחריה מתחיל 'סדר ערב'. אני נותן פה מדי פעם שיעורים ביישוב, ותמה מאוד על האנשים שלא עושים את זה, ובמסירות נפש מגיעים לשיעורים בשעות הערב - ובאופן קבוע ראשם צונח אחרי כמה דקות. אחרים נוהגים אחרת, ושכרם איתם.
עשה חיל ויישר כוחך
הק' יואל קטן, שעלבים
מצ"ב תגובה מאת הרב אליהו סולוביצ'יק
מצער לראות את חיזוק תחושת הנחיתות המוקרנת לעוסקים בתורה ודרך ארץ וחבל.
אפשר לומר זאת בדרך אחרת: אחרי הופעת הבעל שם טוב, אין מקום להתנשאות הזאת של 'לומדי תורה' כל היום, המוקרן בדבריך. הם לא מסכנים ולא נעבכים ולא צריך למצוא להם פתרונות. כן צריך לתקן את ההסתכלות השלילית כלפיהם, ואידך זיל גמור.
חוץ מזה, יש בדבריך הרבה על הצורה, ופחות על התוכן. מה ילמדו שם? עוד דף גמרא ועוד דף גמרא, וזה יתן סיפוק ותמריץ למי שיצא לעבוד? צריך לתת לאיש שיוצא לעבוד, גם אתגרים תורניים איכותיים, וגם טעימה מכלל העולמות היהודיים, כפילוסופיה, קבלה, מחשבה, נפלאות הבריאה, אתגרים אתיים, כרפואה והלכה, מוסר בעסקים, וכו' וכו'.
בהערכה, אליהו
מצ"ב תגובת ידידינו הרב מיכי אברהם
אתה כותב שהנסיון הוכיח שהעמלים לפרנסתם שמקפידים על קביעת עיתים נותרים בני
תורה בכל המובנים.
אני לא בטוח בכיוון הקורלציה. ייתכן שהמקפידים להיות בני תורה, ממילא גם מקפידים
יותר על קביעת עיתים.
אמנם דבריך נראים נכונים, וישנה השפעה משני הכיוונים, אולם קשה לומר שהנסיון
'הוכיח' זאת.
זו טעות נפוצה גם אצל אנשי מדע (קביעת כיוון הקורלציה בין שתי תופעות).
2. במסגרת הפתרון הנדרש, לא פחות חשוב לעבוד על לגיטימציה לאלו היוצאים לעבוד, וכך
לא יחושו תחושות קשות להצטרף לבתי מדרש (גם הקיימים, שזה מגביר את האפשרויות לקבוע
עיתים).
כאן המקום לציין שחלק מהסיבה לחוסר הלגיטימציה הוא מצבם של היוצאים, וגם
הלגיטימציה היא חלק מהסיבה למצבם. שוב, יש כאן השפעה דו-סיטרית, ולכן המשימה מוטלת
גם על היוצאים, לעמוד בסטנדרטים כאלה שאף אחד לא יוכל לבוז להם גם אם ירצה.
אני אומר לבוגרי ישיבת ההסדר שלנו, אשר חשים כסוג ב' כשהם עוזביםפ את הישיבה ולא
נשארים בה לאורך ימים ושנים את הדברים האלה: מתייחסים כסוג ב' רק למי שהוא סוג ב'.
דומני שאף אחד לא מתייחס כסוג ב' לת"ח שיוצאים לעבוד, וממשיכים לעסוק בתורה
ולהתקדם (ולא רק לשרוד. זה הכי חשוב. ראה להלן).
3. היוצאים חייבים לחוש שהם ממשיכים להתקדם, אלא שבקצב ובמספר שעות קטן יותר.
המטרה אינה לשרוד אלא לעבוד את ה' באופן החדש. אין מטרה לשרוד, שכן זהו חלק ממה
שהורס אותם (לאחר שבישיבה התרגלו לשאוף להתקדמות).המטרה היא להתקדם. למשל, להתרכהז
בתחום אחד ולהפוך להיות מומחים בתחום הזה, שהכל צריכים למרי חטיא ויבואו אליהם
באותו תחום מסויים בו התמחו. זה יקח להם זמן רב יותר מאשר לאברך שתורתו אומנותו,
אולם יהיה בסוף סיפוק, ותגבר ההערכה ליוצאים.
וכידוע, כמה כולם העריכו דווקא את בעלי הבתים הלמדנים (שהם בעלבתים, לא במובן
המקובל) בישיבות ליטא, והדברים ידועים.
4. כהמשך למה שכתבתי קודם, יש לחשוב על מסלולים ייחודיים ליוצאים, שדווקא לא
קיימים בישיבות, ושמותאמים להם. ובפרט סוגי ותחומי לימוד חדשים, שבישיבות קשה יותר
למצוא ולעסוק בהם. אז יתפתח ייחוד שלהם, ושוב זה יגביר את ההערכה והמוטיבציה לשני
הכיוונים.
כאן המקום להעיר שהיוצאים למקומות מסויימים פוגשים צורות חשיבה אחרות, לפעמים די
מרשימות אותם. על כן יש להתמודד עם צורות החשיבה הללו גם בלימוד (גם כדי למנוע
נזק, וגם כדי להשאיר את הלימוד רלוונטי עבורם). את זה יהיה קשה לפרסם כמובן, וקשה
לתלות כותרת כזו כדגל, שכן זה יעורר את חמתם של כולם. אני אומר זאת לך, שיש
להתייחס ללימוד שיטתי יותר, ואולי קצת 'מחקר' (במובן החיובי). התיחסות לתחומי עיון
ולימוד חיצוניים, ו'גיורם'.
הערה לסיום: כתבת בסעיף ד' על המיגלות שיש שחוששים שזהו לימוד שלא לשמה (לתת מלגות
לעובדים). נו, אז מה? וכי הלומדים בכולל שמקבלים שכר זה כן 'לשמה'? הרי כבר עמדת
על כך שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
דומני כי הערתך זו גופא מעידה על יחס שונה ליוצאים ולנותרים בישיבה ובכולל, ודוק'.
בברכה, ואני מחזק את ידיך בפעילויותיך.
מיכי
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 13:25 |
|
| |
רמבמזל
אני בהחלט מסכים שהדיון בנקודות אלו אינו צריך להיכרך במאמר הזה או אפילו בבטאון הזה.
וכך כתבתי בעצמי, או לפחות השתדלתי להבהיר בדברי שזו דעתי, שהדברים אינם צריכים להאמר יחד וטוב שלא נכתבו יחד.
מצד שני - זה לא אומר שאלו לא נקודות חשובות. במיוחד - הדגם שאנו מעמידים לפני ילדינו ולפני עצמנו בתור דגם לשאוף אליו.
ולכן הזכרתי את הדברים האלו כאן, בפורום ובאשכול.
האם אני רשאי לקוות שבכך תסכים איתי?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 13:31 |
|
| |
מימוני,
מכלל לאו, אינך שומע הן?
ר"מ
נ.ב. וכי לא כ' כך בהל' ת"ת פ"ג ה"י?
תוקן על ידי - רמ_במזל - 20/01/2005 13:58:35
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2005 13:46 |
|
| |
אריק
עכשיו אנסה להשיב בפרוט על הערותיך
א. הלבוש אמנם איננו אמור להיות משמעותי, אולם עצם העובדה שדוקא היציאה לעבודה גוררת את שינויו מוכיחה על רצון מסוים להתרחק מחברה זו וחבל.
ב. את הדין וחשבון אמורים לתת בעיקר האברכים אולם כאן הנושא איננו מי אשם ?
ג. כמובן שבלימוד כלול גם אלמנט חברתי ולא רק ערכי אולם אני יודע בברור שגם ללומדים מתוך הערכה עמוקה ללימוד התורה מתקשים להתגבר על המכשולים הנזכרים.
ד. מה רבך השיב לך?
אכן הבעיה שך חוסר ההכנה ליום שאחרי היא בעייתית מאוד וראוי להקדיש לכך דיון
ה. רבים מהיוצאים לשוק העבודה מאוד מעונינים בקשר עם ראשי הישיבות והמשגיחים ורצונם להרגיש עדיין חלק מעולם הישיבות, לא כל ראשי הישיבות והמשגיחים כה מנותקים מהעולם, הגרב"ד פוברסקי הגרמ"מ פרבשטיין הגרב"מ אזרחי הגר"ש כץ ועוד רבים אחרים מבינים היטב את מה שאתה מבין.
ו. המילגה איננה משכורת אלא עידוד ותמריץ, לפי הדיווחים שקיבלתי נהוג באמריקה להעניק מלגות סמליות כאלו גם לאנשים בעלי ממון רב, הכסף הוא מעין תעודה ודומה לממתק הניתן לילדים. במקומות אחרים דוקא המשתתפים משלמים על השתתפותם, כך או כך הדבר מגביר את ההשתתפות בקביעות.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
|
|
