ה'נסיון' - נס להתנוסס
באשכול סמוך הבאתי כמה מילים על ה'נסיון', ורציתי להרחיבם ולבארם.
מהו בעצם הנסיון? אותם נסיונות שהעמיד הקב"ה לאברהם אבינו. אותם נסיונות העומדים לפני האדם בכל עת ובכל מקום.
מהו הנסיון? מה מטרתו? מה שכרו? ומה שמו?
נבאר שלושה דעות בענין הנסיון, ונלך מן הקל אל הכבד.
דעה עתיקת יומין אומרת, כי הנסיון הינו בכלל 'נטילת הרגל'.
אדם רגיל לעשות את חובתו בעולמו, ללא קורט מחשבה וללא הפנימיות הראויה של המצוה. ולמעשה ההרגל וה'מלומדה' הם-הם העומדים לו לעזרה, והם העושים את המצוה, במקום האדם. ללא מחשבה מיותרת נוטל ידיו לסירוגין. ללא הרהור נוסף מברך הוא על בציעת הלחם. ללא שמץ פנימיות מברך ברכת המזון. וכו' וכו'.
מה עושה בורא עולם – ובהמשך נדון גם לסיבתו – נוטל הוא ממנו את רגילותו. הופס! הגלגל נתקע. הרכבת בבוץ. מי יחלצו?
הוא קם בבוקר כמו בכל יום, אך ידיו אינן מושטות אינסטינקטיבי לנטלה. רגליו אינן מוליכות אותו אוטומטית כמו שהתפאר דוד המלך "רגלי מוליכות אותי לבית המדרש". [ולא שדוד חלילה עשה את שלו כבהרגל, אצל צדיקים – כבר שנינו – לבם ברשותם].
זהו בעצם נסיון לפי דעה אחת.
דעה ב' נמסרת בשם הבעש"ט, כי הנסיון הינו שלילת מדרגותיו של האדם.
זהו כבר פן מעמיק יותר. האדם לפי עשיותיו, כן זוכה גופו להתעדן ולהידבק בצור-קונו. ואין הדברים נאמרים בגדר מליצה וצחות. צא ולמד דבריו של השפת-אמת בפרשה הקודמת, פרשת בא [תרנ"ט].
על-אף האריכות, לא נמנעתי מלהביא את כל הקטע, בלשונו הזהב:
"בפסוק משארותם צרורות בשמלותם. אמרו במכילתא וכי לא הי' להם בהמות רק לחבב את המצוה ע"ש. כי הנה עיקר תכלית המצוה להיות נשאר ממנה רשימה באדם. כמ"ש במ"א פי' ומצותי תצפון אתך. כאשר עושין המצות ברוב אהבה ותשוקה נשארת הארת המצוה בנפש האדם. וכמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו. וזה שהי' שיורי מצה ומרור צרורות בשמלותם רמז על הלבוש שנעשה ע"י המצות. וכן מ"ש חז"ל בפסוק ויקחו להם. למה הקדים לקיחת הפסח לפי שהיו בנ"י ערום וערי' מן המצות ע"ש. והענין הוא כי וודאי עיקר המצוה היא צורך גבוה. וצריך האדם לעשות המצוה לש"ש בלבד. אבל הכנת המצוה והתשוקה קודם המצוה ולאחריה. מצד זה נעשה מלבוש הנפש שהמצוה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמ"ש במ"א ממ"ש חז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. כמו כן הרהורי מצוה טובים מגוף המצוה. והיינו כי הגם שעיקר פגם העבירה בשורש היא בעשייתה. אבל הקילקול אל נפש האדם. מתרבה ביותר ע"י הרהורי עבירה. וכן הוא במצוה. אשר עיקר המצוה צורך גבוה. אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה. מתקן נפש האדם. וז"ש ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. שכל התקונים שלמעלה. מסר הקב"ה לבנ"י להיות נעשין אלה התיקונים ע"י המצות שבנ"י עושין. ועי"ז מזדככין הנפשות של בנ"י".
נמצאת למד, כי המצוות מותירות רושם וחקיקה בלב האדם. הש"י חפץ במצוות האדם, אולם חפץ הוא יותר במה שהמצוות עושות לאדם. מזככות אותו. מטהרות אותו ומקרבות אותו לבוראו.
אלו הם המדרגות של אדם, אשר ברוב עמלו יזכה להתקרב אליהם. ועל זה אמר הבעש"ט, כי בעת נסיון ניטלת מהאדם מדרגותיו, ועליו להתחיל לעמול מתחילה. זוהי בעצם נסיון, כי ה'חזרה' קשה פי אלף מהפעם הראשונה.
סיכום: יתירה דעת הבעש"ט מהדעה הראשונה, כי בעוד דעה א' מתייחסת לנסיון כאל אנשים פשוטים, המנועים לפי הרגלם, הרי שדעה ב' אומרת, כי הנסיון הוא דווקא לאנשים מורמים מעם, לאנשים אשר כבר הגיעו למדרגות. כי מי שלא עלה על הסולם, לאן תוריד אותו?
הדעה השלישית, דעת הרבי מקוצק.
חז"ל מספרים על נבוכדנצר שביקש לגנות כל שירות ותשבחות דוד המלך. לא. הוא לא גידף וקילל את מזמורי נעים זמירות ישראל. הוא בסך הכל ביקש לעלות על דוד המלך ויכולתו.
נבוכדנצר בפיו השופע, יכול היה לשבח את בוראו יותר מאשר שיבחו דוד המלך. 'בא מלאך וסטרו על לחיו'. פסק נבוכנדצר משיריו ותשבחותיו.
לכאורה, נזעקת השאלה, ומה עם הבחירה? אם מוכשר הוא –קבלו. איך אפשר ליטול מאדם את הבחירה, ולשלוח מלאך להצר צעדיו?
רק טענת הבורא אל נבוכדנצר כזאת היתה. "האם חושב הינך כי דוד המלך זכה לכתוב את ספרו החביב עלי כלימוד 'נגעים ואהלות', בזכות היות פיו מפיק מרגליות? האם זו זכותו של דוד?
"דוד המלך לא היה יושב על כסא מלוכה, ומוציא קולמוס וקלף וכותב שירות ותשבחות לאלוקי שמים וארץ, כוכבים ומזלות. ספר תהילים הינו ספר הסטוריה רווי צער ומכאוב. מאחורי כל פרק מסתתרת לה העילה לחיבור המזמור, אם 'בברחו מפני אבשלום בנו', או 'בשנותו את טעמו', 'בבוא דואג האדומי' או 'ביום הציל אותו מיד שאול'.
"אתה נבוכדנצר, יושב על כסא-מלוכה, לא חסר כלום, מבקש לשורר כמו דוד המלך. הא לך סטירה ונראה את יכולתך עתה..."
זהו אמרתו של הרבי מקוצק, אשר מלמדת אותנו כי הנסיון הוא בעצם גם לאנשים גדולים, שלא חסרים דבר.
סיכום: בעוד ששני הדעות הראשונות מדברים על פשוטי-העם העושים מלאכתם רמיה, ועל אנשים שכבר הגיעו גם למדרגות. אמנם, הדעה הג' אומרת כי הנסיון הוא לאנשים גדולים, (דוד המלך), אשר כבר ישובים בשלווה, לאחר עבודתם ופעלם, ובה הם מתנסים.
נמצא, שאם ניקח את אברהם אבינו ועשר נסיונותיו, וננסה להבין באיזו נסיון עמד, הרי שעלינו לבחור בדעה ג', כי לאברהם אבינו לא ניטלו הרגליו כהמון-העם, וכנראה שגם מדרגותיו לא עזבוהו בשעותיו הקשות, כפי שמצינו במד' שראה גילוי שכינה לפני העקידה. אולם, לפי דעת הרבי מקוצק, הרי שנתנסה גם נתנסה, שהיה אברהם יושב בשלווה, עד שקפץ עליו רוגז עשרה הנסיונות.
ומדברים אלו אנו לומדים גם על מטרת הנסיון.
האדם – אם לפי דעה א' שה'רגילות' היא מניעה אותו, אם לפי דעה ב' שה'מדרגות' הם המחזקים אותו, וגם לפי דעה ג', שהשלווה והשלימות מיישבים אותו – הוא בעצם עושה את שלו. חי את חייו, ושוכח בעצם מה הוא הגלגל האמיתי המסובב את היקום. לשם מי עובד, ומהי עבודתו?
אדם אשר כבר הזדכך לכדי מדרגות וכו', ועם כל זאת חי את חייו, לבלתי שם על לב, הרי שיכול הוא להפסיד את 'מטרת' המצוות, כפי שלמדנו בדברי השפת-אמת, שהבורא ברצותו את קרבת ישראל אליו, נתן להם תורה ומצוות.
ומאי נפקא מינה? שתהא עבודתו תמה ונקיה. זהו בעצם הנסיון, לרומם את האדם טפח מעל-גבי קרקע חייו. ה'סטירה' הניתנת לו משמים, מטרתה אחת, שהאדם 'ישתדל'. לא עוד 'מלומדה'. לא עוד 'רגילות'. כי אם 'התעלות' ו'התרוממות'.
זהו הנסיון. כשמו כן הוא. מלשון 'נס להתנוסס'.
 |
|
|
