זמני כניסה ויציאה
התהליך שאותו עוברים יוצאים בשאלה בתוך החברה החרדית כמעט ולא נחקר. ד"ר שרית ברזילאי יצאה לבדוק את הנושא וחזרה עם הרבה סיפורים ולא מעט ספקות. התהליך שאותו היא עברה במהלך המחקר מעניין לא פחות
מאת:איתמר מור, מקור ראשון, דיוקן, 20 באוגוסט 2004, ג' באלול תשס"ד
למרות שעברו 16 שנה מאז אותו יום, שרית ברזילאי זוכרת היטב את הנסיעה המוזרה ההיא בטרנזיט, בדרך חזרה מאילת לאזור המרכז. באותם ימים היא היתה חיילת צעירה ששירתה בקריה בת"א, ומצאה את עצמה בבוקרו של יום ראשון יושבת מודאגת בגין איחור גדול בחזרה לבסיס. הגשם שירד במהלך כל השבת גרם לחסימת הכבישים מהעיר הדרומית ואליה, וברזילאי הטביעה את יגונה בכוס קפה של בוקר.
בשולחן הסמוך ישבה חבורת צעירים בשנות העשרים לחייהם. הם לבשו ג'ינסים קרועים וחולצות טריקו ססגוניות. החבורה העליזה, שהתוודעה לבעייתה של ברזילאי הציעה לה טרמפ לת"א, והיא קפצה על הצעה והטרנזיט כמוצאת שלל רב. וכך הם יצאו, חמישה בחורים ושלוש בחורות, בטרנזיט שוילונותיו מוסטים. יוני, בחור צנום עם שיער זהב ופנים רכות, הוציא מאחד הפאוצ'ים חבילת ניירות וממקום אחר עשבים ירוקים והחל למולל אותם. הטרמפ המחניק ואפוף העשן, הפך מהר מאוד ל על חוויות וזיכרונות מאילת, מתובלים במונחים של מין, חשיש ושאר "הנאות החיים". אולם יותר מכך הפליאה את ברזילאי הפתיעה העובדה ששיחות הבנים, שעסקו כמובן בחוויותיהם באילת, היו מהולות בביטויים תלמודיים ומקראיים. כשהללו שמו לב להשתוממותה מיהר יוני להסביר: "כולנו בנים של גדולי הרבנים בירושלים. הרכב שבו את נוסעת שייך לישיבה של אבא שלי. הווילונות נועדו בדרך כלל להסתיר מבחורי הישיבה שנוסעים ברכב הזה את העולם החילוני שבחוץ. הפעם הם מסתירים את מה שאנחנו עושים פה בפנים".
"כשהתקרבנו למאה שערים", מספרת ברזילאי, "יהודה, אחד מהבחורים, הוציא מהתיק חליפה שחורה ולבש אותה. מגבעת נשלפה בנונשלנטיות מאי שם והונחה על ראשו. כך הוא נפרד ונבלע בתוך שניות ספורות בנוף המקומי. התחנה הבאה הייתה בקריה בת"א, שם ירדתי אני והנוכחים המשיכו לבני-ברק".
כעבור זמן נפגשה ברזילאי עם קצין חדש שהגיע לבסיסה. חיוכו המבויש בעיניו הזכיר לברזילאי נשכחות בצורה מעורפלת. "מאיפה אנחנו מכירים?", שאלה. '"נדמה לי שבילנו פעם כמה שעות בנסיעה יחד מאילת לירושלים ומשם לקריה", הוא ענה בחיוך.
הליך רציונלי
תופעת החזרה בשאלה, או בשמה התקני "יציאה בשאלה", אינה מוכרת למחקר ולציבור. בעוד שנושא החזרה בתשובה נחקר אין ספור פעמים בארבעים השנה האחרונות ונכתבו עליו ספרים רבים, אין ולו מחקר אחד העוסק בתופעת החזרה בשאלה בציבור החרדי.
שרית ברזילאי, (35), ד"ר לסוציולוגיה ועד לא מזמן מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, עשתה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא, והוציאה לפני כארבעה חודשים ספר המתעד מסע של 10 שנים בקרב חרדים שיצאו או חושבים על יציאה בשאלה. הספר - "לפרוץ מאה שערים- מסע אל עולמם של היוצאים בשאלה" (ידיעות אחרונות) - מעורר הדים רבים בתקשורת ובשיח הציבורי, לאחר שפתח צוהר לצד בחברה החרדית שלא היה ידוע ומוכר.
ההסבר שברזילאי מציעה לוואקום הזה מתבסס על ההנחה כי בעוד שחזרה בתשובה נתפשת כתהליך א-נורמטיבי ומנוגד להגיון, דווקא הרציונאליות הנקשרת בתהליך החזרה בשאלה מנעה מחוקרים לחקור את התופעה.
המחקרים שכבר קיימים, כמו אלו של ד"ר מרדכי בר-לב ז"ל מאוניברסיטת בר-אילן ושל שרגא פישרמן ממכללת אורות, התעסקו בהיקף ומאפייני התופעה רק בתוך הציבור הדתי-לאומי. מחקרה של ברזילאי הוא הראשון שאומד ומאפיין את התופעה בתוך החברה החרדית.
הספר, המכוּנה על ידי המחברת "רומן מחקרי", נע על הציר שבין מחקר אקדמי לבין סיפורי חיים ועדויות, המקנים רצף ומתח ספרותי שעל פי רוב איננו מאפיין ספרות מחקרית. ברזילאי מסבירה כי החליטה על המזיגה הלא-שגרתית הזאת לאחר שנחשפה לעוצמות הרגשיות הכרוכות בעיסוק בנושא היוצאים בשאלה - עוצמות של סבל, כאב, שמחה ופחד.
"האמת המנחה אותי במחקר ובכתיבה היא שהידיעה כרוכה בנגיעה... גם אם לפעמים זה כואב ופוצע", היא כותבת בהקדמה לספר. מכאן שאי אפשר, גם על פי הודאתה, להפריד בין הצד המחקרי והצד האנושי במסע הזה. "זוהי דילמה שכל חוקר עומד בפניה", היא אומרת, "בנסיבות הקיימות אינני רואה מצב בו לא יכולתי שלא להיות מעורבת רגשית. בוודאי שלא במשך תקופה כל כך ארוכה כמו עשר שנים. שמרתי על קשר עם חלק גדול מהמרואיינים שלי לאורך השנים. חלקם אפילו הגיעו לחתונה שלי".
למעלה מ-50 יוצאים בשאלה ראיינה ברזילאי לעבודתה. הם נאספו לאורך שנות המחקר תוך קשיים מרובים, שנבעו מכמה גורמים, כמו מחסומים נפשיים כבדים של היוצאים בשאלה בכל הנוגע לחשיפה, וקשיים טכניים לאתר אותם בשל החשאיות שהם נוקטים בה כל עוד הם בעולם החרדי, ובחוסר היכולת לאתרם לאחר שנבלעו בים האנשים החילוני שבחוץ.
"לא מדובר בקבוצה מוגדרת, אלא באוסף של פרטים שכל אחד חותר לו בנתיב משלו ונבלע בבליל האנשים שבחוץ", מספרת ברזילאי. "זה לא שלא היו מפגשים פה ושם עם יוצאים בשאלה בתחילת המחקר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא עסק ואני חייבת למצוא דרך אפקטיבית להגיע לכמה שיותר מהם. בשלב הזה פניתי לארגון הל"ל (האגודה ליציאה לשאלה) בבקשה להתנדב באגודה, ואגב כך להיחשף לסיפורים ולאנשים".
את ארגון הל"ל הקים בשנת 1991 שי איש-הורוביץ, חרדי שיצא בשאלה שחש על בשרו את כאב הבדידות הכרוכה בתהליך. איש-הורוביץ התפרסם באותה תקופה בתקשורת פחות בגלל הארגון שאותו הקים, ויותר בגלל מאמציו האידיאולוגים להביא כמה שיותר חרדים לכפירה. לא פעם הוא נראה עומד ברחוב שמואל הנביא בירושלים או על איי תנועה בירושלים ומחלק פלאיירים לחרדים העוברים ושבים על פניו. לפעמים התפתחה שיחה, ברוב הפעמים זה נגרר לויכוח נוקב, ולעיתים אפילו לתגרות. השוֹק האמיתי התרחש כשנה לאחר הקמת האגודה, כשאיש-הורוביץ הפנה עורף לדרכו החדשה וחזר בתשובה לחיק הציבור החרדי. האגודה, שבינתיים התבססה, המשיכה ועדיין ממשיכה את פעילותה עד היום, ומגישה עזרה, תמיכה ומסגרת חברתית ליוצאים בשאלה.
"להתנדבות בהל"ל היה רווח כפול מבחינתי", מספרת ברזילאי. "מבחינה מוסרית לא היה לי נוח עם המחשבה שאני אסייע לאותם אנשים לעזוב. בסופו של דבר רציתי להגיע לאנשים ולסיפורים, ולכן התמקדתי בעזרה רק לאלו שכבר עזבו והפכו לחילוניים. הסיוע שלי התמקד בשילובם במכינות קדם-אקדמיות ובהשלמת תעודת בגרות, והארגון, שרצה מאוד עזרה בתחומים הללו, שמח להיעזר בי. בתור חוקרת היה למעמד המתנדבת ערך מוסף גדול מאוד, שאִפשר לי להשתתף באירועים ובסופי השבוע שארגנה האגודה. חלק מהמפגשים והחוויות היותר משמעותיות במחקר התרחשו דווקא במסגרת האגודה".
פיאות בדיסקוטק בליל שישי
בשיח הציבורי רווחת הדעה כי יציאה בשאלה מקורה בתהליך של אובדן אמונה. בעוד שהמחקרים שנעשו מאששים הנחה זאת וקושרים בין אובדן האמונה לבין החילון, טוענת ברזילאי כי מדובר במרכיב שולי בתהליך. רק שניים מתוך חמישים ושלושה המרואיינים טענו כי קריסת האמונה היא שגרמה להם לעזוב את החברה החרדית. השאר דיווחו כי עשו זאת בגלל מגוון רחב של סיבות, הקשורות באורח חיים, בחברה ובסקרנות. "הרושם שאני קיבלתי הוא שההגדרה דתי או חרדי היא חברתית בעיקרה, ולאו דווקא אמונית", היא אומרת. "אנשים שמנהלים אורח חיים דתי או חרדי אינם בהכרח מאמינים. זה שהם לא מודים בכך לא הופך את הממד האמוני לבסיס השינוי, שהרי ישנם מספיק שאינם מאמינים ונשארים דתיים. מדובר בהחלפה של אורח חיים ולא בהחלפת אמונה. חלק גדול מהמרואיינים שלי טענו, ואני מאמינה שמדובר בהגזמה, כי 90 אחוז מהאנשים בחברה החרדית אינם מאמינים, ולו בשל העובדה שהנורמה החברתית אוסרת עליהם להטיל ספק באמונתם. מצב שכזה מביא בהכרח לניוון האמונה, אבל לא חייב להביא למצב של עזיבת המסגרת הדתית".
במקביל קובעת ברזילאי שביגוד לחרדים, בציבור הדתי-לאומי המניע העיקרי לחילון הוא אבדן האמונה. "זאת חברה הרבה יותר פתוחה. גם הגבולות המבדילים בינם לבין החילוניים כמעט ואינם קיימים. הם לובשים את אותו הג'ינס והטי-שירט, משרתים באותן יחידות בצבא ועובדים ביחד במקומות העבודה. הבידול הוא אמנם חברתי, אבל גם אמוני. בציבור הכיפות הסרוגות אורח החיים המבדיל בין דת לחילון הוא מאוד מטושטש, ומכאן שהוא גם נושא בתוכו הרבה פחות פיתויים. מי מהם שבסופו של דבר בוחר להפוך לחילוני עושה זאת בעיקר על רקע רציונאלי של קריסה אמונית ולאו דווקא אידיאולוגי".
הקשיים ועוצמות הרגש עליהם מדברת ברזילאי נפרטים למילים בתוך העדויות וסיפורי החיים שבספר, כשהמכלול מורכב גם מסיפורים על שמחה, פורקן, שחרור וחופש (הג'ינס הראשון, הבילוי הראשון בדיסקוטק, גילוח הפאות), וגם מנפילות. כך למשל יששכר, בחור צעיר ונשוי, שמגיע למפגש של אגודת הל"ל בשבת באחד הקיבוצים בצפון הארץ, כפי שמתארת אותו ברזילי בספרה.
"ליל שבת. הלילה הראשון במקום בילוי חילוני. אנחנו צועדים בשדות הקיבוץ לעבר הדיסקו לצלילי מוסיקת רוק כבדה שמאירה את הדרך... אל מול הדיסקו עיניהם (של היוצאים בשאלה - א"מ) אחוזות פליאה וכמיהה להתמזג במעגל המחוללים. מקצתם מעיזים, מזיזים את גופם, ואולם זה בוגד בהם בעודו נע בכבדות מאוסה. הבירה הנמזגת לכוסות מבקשת לסלק את שרידי החרדה, להקל את התנועה... הוותיקים מלמדים את החדשים צעדי ריקוד בסיסיים. 'תשנו את תנועת הרגליים. הגוף העליון יכול להמשיך לנוע קדימה ואחורה כמו בישיבה'. יששכר נעמד במרכז הדיסקו במעיל שחור, פאות ארוכות ופנים מחייכות. הרוקדים מתבוננים בו בהתמוגגות יתירה. הוא עדיין לא יצא מהעולם החרדי, ואולי לא ייצא משם לעולם. הטיול מאפשר לו גישה קלה אל חלום החילוניות, טעימה מהפרי האסור ובדיקה האם מחיר הנידוי המשפחתי הצפוי לו כדאי. לאשתו וילדיו סיפר שהוא נוסע עם הרב להר מרון, וכך קיבל את ברכתם לנסיעה."
סיפורו של יששכר מדגים תופעה שאותה מכנה ברזילאי "טרנס-יוצאים", כלומר אנשים המנהלים אורח חיים כפול כחרדיים וחילוניים ואגב כך נהנים מכל העולמות. מצד אחד מסגרת חברתית ברורה, ומאידך אורח חיים חילוני. רוב הטראנס-יוצאים נהנים ממעמד חברתי מבוסס בחברה החילוני, שנובע מעיסוקם בפוליטיקה או בתקשורת. העיסוקים הללו, שמביאים אותם לחשיפה יום יומית לעולם החילוני, מתקבלים בחברה החרדית בסלחנות. כך למשל רחל, המכונה גם נעמי - גרושה חרדית המשמשת ככתבת גם בעיתון חרדי וגם בעיתון חילוני. או שאול, המציג עצמו כ"חזק מאוד בפוליטיקה החרדית" ומתוודה על מעשים שחרדים לא עושים, ורפאלו בן הארבעים, המפריד בין הקריירה הכלכלית שלו (החילונית), במסגרתה קיים "יחסים עם 78 בני אדם, מלבד אשתי", והקריירה הרוחנית.
נעמי, למשל, מספרת על יום כיפור אחד, שבו "חברים שלי החילוניים הכירו לי דיפלומט מאנגליה שהגיע לארץ לשבוע...יום כיפור היה באותה שנה בראשון בלילה, כך שהיה סוף שבוע ארוך משישי ועד שלישי והחברים הציעו לי לנסוע איתם לאילת. נסענו שני הזוגות. שני חדרים במלון, חדר להם וחדר לי ולו. הוא היה גוי, היתה לו שרשרת עם צלב ותמונה של ישו. זה גם מאוד הפחיד אותי… בליל יום כיפור ירדנו לים, לחוף הפרטי של המלון, ושחינו שם. אחר כך עלינו לחדר... אמרתי לעצמי שאם אבא שלי היה יודע שבליל יום כיפור אני נמצאת עם גוי, שוחה בים ואוכלת ארוחת בוקר במלון הוא היה משתבץ".
"לא מזמן הייתה לי הרצאה על תופעת הטראנס יוצאים במכון ואן-ליר בירושלים", מספרת ברזילאי. "בקהל ישבה גם קבוצה של כמה גברים חרדיים לבושים שחור. בהתחלה פחדתי. חשבתי שאולי אלו אנשים מהבד"צ או ממשמרת הצניעות. בסוף ההרצאה קמו כמה מהם, התוודו בקול שהם טראנס-יוצאים, ואמרו שהם מודים לי על כך שהגדרתי אותם ואת המאפיינים שלהם. אני עצמי הייתי מופתעת, אבל שוב קיבלתי הוכחה עד כמה חשובה לאנשים הללו יכולת ההגדרה העצמית. כשהם בבית מסתכלים עליהם כחילוניים ובחוץ רואים בהם חרדיים."
התנתקות
הציר הנוסף בסיפורים, זה שעוסק בתלישות האכזרית אליה מוטלים היוצאים בשאלה, הוא גם העיקרי ולדברי ברזילאי המשמעותי ביותר.
"זה משהו בלתי נתפס", היא אומרת. "הם נעקרים מלב כל מי שנשאר בעולמם הישן. חלק מהמשפחות יושבות עליהם שבעה. הם אינם יכולים לבוא ולבקר ואינם מוזמנים לאירועים ולשמחות המשפחתיות. רובם אינם יודעים מי מאחיהם ואחיותיהם התחתן. אם הם מנסים להתקשר, מנתקים את השיחה.
"מצד שני, גם העולם החדש והחילוני זר ומתנכר להם לא פחות. לעומת העולם הקולקטיבי החרדי העוטף שבו היה להם סדר ומעמד ידוע, היוצאים הופכים לבודדים בעולם אינדיבידואליסטי שהם לא מורגלים בשפה שלו ובהתנהגות. הם בדרך כלל מפגרים בהשכלה, בשירות צבאי ובהכשרה מקצועית. חלקם הגדול משאיר מאחור משפחה (אישה וילדים), שלהם הם חבים דמי מזונות. זה תיק לא נורמאלי מבחינתם".
הביטוי הטראומתי ביותר מופיע בספר בסיפורה של רות, בחורה ממאה שערים שיצאה בשאלה בהיותה בת 17 וחצי. בעדותה היא מספרת כך:
"בגיל 16 הורי החליטו שההשפעה של חברותי מ'בית יעקב' עלי היא אדירה. הייתי באה אליהם עם רעיונות, כמו שבשלב מסוים אני אלך לאוניברסיטה ואהיה שדרנית רדיו... האדמו"ר מוויז'ניץ אמר להם: אל דאגה תחזירו אותה מירושלים לבני ברק... מרגע שעברתי לבני ברק, המצב הנפשי שלי התחיל להדרדר... בית הספר של וויזניץ זה בית ספר מטורף. בנות שלא יודעות מהחיים שלהן. הן לא מטומטמות... הפכו מהן למטומטמות, ואני לא יכולתי לסבול את זה... וויז'ניץ זה מין בועה, מקום מטורף נורא. כת שבה כולם הולכים לאותו בית כנסת, באותה שעה, אוכלים אותו דבר, הכל אותו דבר. יש הרגשה של מתח הכל מתח ולחץ... כל-כך שנאתי את זה. לזה אני צריכה לגדול?! זה מה שרוצים שאני אהיה?!... ואז הגיע רגע הגילוי, הייתי צריכה להגיד להורים שלי שאני לא הולכת בדרך של המשפחה שלי, שאני רוצה לצאת לעולם הגדול ולבדוק אותו... כשאמרתי זאת אבא שלי הפך למאיים מאוד. הוא אמר: 'רק תדעי שאחרי שתצאי מהבית, אני אעדיף לרוצץ לך את הגולגולת ולשבת 10 שנים בבית הסוהר, מאשר כל החיים, וגם אחרי המוות, להיענש בגיהינום על מה שאת עושה'. לא הייתה לי ברירה... הייתי צריכה לקחת את הדברים שלי ולברוח... זה היה כל-כך מפחיד! נורא פחדתי לצאת לעולם שחור מלא יצרים... ידעתי שאני הולכת להיאבק על דרכי בחיים. נערה בת שבע-עשרה וחצי. אבל החלטתי שאני נאבקת, והייתי גאה בכך שאני עכשיו עומדת לבד עם כיסים ריקים מול כל העולם- לבד, לבד...".
בחמש השנים בהן ליוותה ברזילאי את רות בעולם החילוני החדש נרקמה ביניהן ידידות מיוחדת ואהבה גדולה. אבל היא נפסקה בפתאומיות ביום אחד בינואר 97', כשברזילאי קיבלה את ההודעה על מותה של רות. היא תלתה את עצמה למוות בחדרה שבמעונות האוניברסיטה העברית. במכתב הקצר שהשאירה אחריה היא כתבה: "הקדמתי את זמני. תודו שאני גאונה".
"קשה לי לדבר על זה עד היום", אומרת ברזילאי. "מבחינתי זה הביטוי הברור ביותר של הקשיים, שהם חדים במיוחד בשנים הראשונות של התהליך. אין לאנשים האלה תמיכה והבנה בשום מקום, מה שהופך אותם לבודדים ואפילו ממורמרים. זה תהליך ההתפכחות, שמאזן בין הציפיות מהעולם החילוני כפי שהוא מצטייר בזמן שהם עדיין בעולם הישן למציאות המתנכרת שלא יודעת רחמים. אין להם יותר אדם בעולם. לא משפחה, לא חברים, לא קשרים. המעגלים החברתיים היחידים שכן קיימים הם "יוצאים" אחרים שנמצאים באותו מצב. מצד שני החברה תובעת מהם, בכורח המציאות, להשתלב בעבודה, בלימודים, בצבא ובחברה. זה פער ענק. לא נתפס. בדיוק ההתלבטות הזאת היא שמביאה רבים מהמתלבטים להישאר בחיק החברה החרדית ולנהל חיים כפולים. מצד שני, יש כאלה שעושים את השינוי, אבל לא עומדים בלחץ הנפשי ובמשא הרגש. רות היתה בחורה מאוד מיוחדת, פיקחית וחכמה. היו לה את הבעיות שלה, אבל הטרגדיה הזאת חתכה את כולם. גם את המשפחה שלה הביולוגית וגם את המשפחה החילונית שאמצה אותה בקיבוץ. עברו אמנם 7 שנים מאז שהיא לא איתנו, אבל הכל עדיין מאוד חד ורגיש".
משמרת הצניעות בקיבוץ
גם המעבר שרוב היוצאים חווים בין המשפחה הביולוגית לבין המשפחה החילונית המאמצת אותם מוליד רגישויות טעונות מאוד. בעוד שהמשפחה המאמצת מבקשת להיות לא יותר ממקלט ללילה עבור אותם יוצאים, המשפחה הביולוגית רואה בהם גורם מסית ומדיח, שמשתלט על נשמתו של היוצא. המתח הזה גולש לא פעם למאבק איתנים, שמעורבים בו כוחות גדולים ואפילו מאיימים כמו משמרות הצניעות, שעוקבות אחרי היוצאים בקיבוצים ובערים. כך, למשל, סיפורו של אברהם, בחור ישיבה צעיר, אליו התוודעה ברזילאי במהלך התנדבותה בהל"ל. אחרי שהוכשרו התנאים לקראת יציאתו ונמצאה עבורו משפחה מאמצת בקיבוץ השאיר אברהם מכתב מתחת לדלת חדרו של ראש הישיבה ויצא לדרך. הוא הגיע לקיבוץ, אולם פחות מיממה לאחר מכן, הוא אותר ובקיבוץ הופיעו אביו, אימו וראש הישיבה בניסיון להחזירו חזרה. אימו בכתה, אביו דרש לדעת מדוע הוא עושה זאת להם. משלא נענה להם הם הלכו. בחצות הלילה נשמעו דפיקות רמות על דלת הבית בקיבוץ. בפתח עמדה אימו של אברהם עם עוגות ומטעמים אחרים שהכינה עבורו. לשווא הוא הסביר לה שוב ושוב כי אין לו בעיה איתם, אלא עם אורח החיים הכפוי. האם לא ויתרה ונלחמה כלביאה על גוריה. בסוף אותו שבוע חזרה שוב, יחד עם אשתו של הרב, שלקחה את אברהם לטיול בקיבוץ ושוחחה עימו ארוכות. אברהם נעתר וחזר עימם לסוף השבוע.
"חודשיים אחרי אותו יום שבו נפרדתי ממנו כשיצא לדרכו החדשה הגעתי לסוף שבוע של האגודה בקיבוץ", מספרת ברזילאי. "במועדון החברים הבחנתי בגבר לבוש ג'ינס וחולצה שחורה מביט בי ומחייך. רק אחרי שניגש והתוודה זיהיתי אותו: אברהם החילוני, ללא פאות ובפנים מגולחות בג'ינס ושיער קצוץ. הבדל תהומי. הוא נשאר בקיבוץ עוד שנה ולאחר מכן התגייס ליחידה קרבית".
למרות שהמחקר גובש לאורך שנות ה-90, המציאות הקיצונית שהוא מציג לא תמיד תואמת את זו של היום. לדברי ברזילאי, התמונה הכוללת המוצגת בספר לא השתנתה באופן מהותי, אולם אין ספק שבשנים האחרונות התרחשו שינויים גדולים בציבור החרדי גם ביחס כלפי יוצאים בשאלה.
"הציבור החרדי סבלני וקשוב היום הרבה יותר לתופעות כמו יציאה בשאלה. אפשר לראות את זה בהקמתן של מסגרות אלטרנטיביות, כמו מכללות חרדיות להשכלה גבוהה, מסגרות גיוס כמו הנח"ל החרדי ונקודות השקה נוספות, שעד לפני 5 שנים היו בגדר טאבו. אני יודעת שרוב הרבנים בציבור החרדי לא יהיו מוכנים להודות בכך, אבל בסופו של דבר גם הם הבינו שהם לא יכולים להתעלם לאורך זמן ממה שקורה. הרבה רבנים מייעצים למשפחות לא לנתק קשרים עם היוצאים. בראשם עומד הרב עובדיה יוסף, שהוציא פסק ברור בנושא. המגמה הזאת מביאה להשלמה מסוימת לא רק בציבור שממנו הם יצאו, אלא גם אצל היוצאים בשאלה עצמם. אם פעם השנאה והתיעוב שהם רחשו לעולם החרדי היתה כדי התכחשות מוחלטת, היום ההשלמה מגיעה מהר הרבה יותר.
"ההשלמה הזאת נכונה גם במישורים האישיים שלי", אומרת ברזיליאי. "אני מגדירה את עצמי מסורתית, למרות הבית בעל הרקע החילוני ממנו באתי. המחקר חיזק אצלי מאוד את זהותי האמונית. אני לא דתייה במובן המצוי של המילה, אבל נוכחותו של אלוהים מאוד חזקה בחיי. אני מאמינה שיש מישהו שמנהל את העסק מלמעלה, והמורכבות שאליה נחשפתי במחקר רק חיזקה את זה יותר. אני לא נוסעת בשבת, מקפידה להפריד בין בשר וחלב ועל דברים נוספים. הניגודיות שנוצרה ביני לבין מושאי המחקר שלי במהלך המסע הזה היתה לי קשה בחלק מהקטעים. מצד אחד, השמחה שחשתי לנוכח הגילויים וההתרגשות שלהם, מאידך עצבות גדולה לנוכח הנטישה המוחלטת של הכל. אין סעודה בערב שבת יש 'ארוחה'. אין קידוש, אין חלות. לפעמים לא נשאר כלום.
"בחדר האוכל מביאים אל השולחן עוף ותפוחי אדמה", היא מספרת בתחילת הספר על אחת השבתות של הל"ל בקיבוץ. "בתום הארוחה מקנחים אחדים מהיוצאים בקפה ועוגת גבינה. אני נמנעת וחשה בתוך כך את זרותי בתוכם - לא רק כחוקרת, אלא גם כאישה מסורתית ומאמינה בקרב מי שלעת עתה נפרדו מעול תורה ומצוות. לרגע מתערבלות בתוכי תחושות של סיפוק וספק. סיפוק על שאמונתי עומדת יציבה גם עתה, ובה בעת מכרסם בי הספק אם הם, שהיו כה אדוקים, זנחו את אמונתם, אז אולי קיים שמץ של אמת בכפירתם...".
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=2298
 |
|
|
