סיבותיו של אלישע בן אבויה

האומנם לא קראת את ספרו של מילטון שטיינברג AS A DRIVEN LEAF?

נישטאיך,

סיפורו של אלישע בן אבויה בירושלמי, מנסה (לטעמי, לפחות) לצייר דמות של "מקצץ בנטיעות", של מוציא עצמו מן הכלל, של כופר בעיקר. התיאור הארוך, שהבאת בקצרה נקודות מתוכו, מופיע לאחר ציטוט הברייתא על "ארבעה שנכנסו לפרדס", ומנסה להסביר את תכנה, ולענות על השאלה "מאן אחר?".

התיאור כולו, כשהסיפור המרכזי בו הוא שיחתו של אלישע עם ר' מאיר, מלמד על קרע עמוק בין אלישע לחכמים, בנושא אחד מרכזי - אפשרותה של התשובה. אלישע, כפי שמתבאר באופן מסלים ומתגבר במהלך שיחתו עם ר' מאיר, אינו מאמין בקיומה של התשובה בעולם. הוא דטרמיניסט מוצהר, ולשיטתו אין בחירה לאדם ואין לו יכולת לתקן את מעשיו ואת חייו.
כל הדוגמאות שציטטת למעלה, נאמרות מפיו של אלישע עצמו, או מפי המספר, כדי להוכיח את טענתו.

דבקותו של ר' מאיר בניסיון להניא את אלישע מטעותו המרה (שהיא, בעצם, כפירתו האמיתית) נוגעת ללב, וכך גם תיאור רגעיו האחרונים של אלישע, ומסקנת ר' מאיר שמאמציו השתלמו והעלו פרי (האם הוא צודק? האם הבכי של אלישע מלמד על תשובה ברגע חייו האחרון?).

הדטרמיניזם של אלישע, מתקשר גם לחוסר היכולת שלו לראות את העולם מעיני המדרש, מעיניים ש"מעגלות פינות" ומבינות את המורכבות בחיים (כך בעניין שילוח הקן, לדוגמא: אלישע רואה את הדברים כפי שהם נדמים לו במציאות, ואינו מסוגל לחשוב באופן "מדרשי" ולהתמודד עם מציאות מורכבת ורבת רבדים).

במובן מסוים, התשובה של הירושלמי לשאלה (שלא נשאלה) - מהו קיצוץ בנטיעות (או: מהי כפירה) היא: דטרמיניזם, חוסר אמונה באפשרות השינוי והתיקון של האדם, חוסר אמונה בקיומה של התשובה.

חשוב לראות, כיצד הבבלי משיב לשאלה זו בצורה אחרת לגמרי. שם, כפירה מצטיירת כאמונה בשתי רשויות, והדרך אליה מתחילה בחוויה המיסטית. בירושלמי אין זכר לחוויה המיסטית שעבר או לא עבר אלישע (ואולי יש לשאול כיצד הבינו חכמי א"י את סיפור הפרדס), והיא בודאי לא הסיבה לדרכו הכושלת.

במובן מסוים, האמירה כי אמירתו של אביו, או ריח ע"ז באפה של אימו, הם אלה שהובילו את אלישע להיותו "אחר" (וראוי לציין, כי בכל התיאור שם מכנה אותו הירושלמי בשמו - אלישע!], היא קבלת דרכו הקלוקלת והכופרת של אלישע עצמו. יחד עם ר' מאיר, מנסה גם הירושלמי שם, ללמדנו כי יש תמיד יש אפשרות לתקן, תמיד קיימת הזדמנות לשוב בתשובה.

אמשלום,


הכניסה לפרדס היא תוצאה לדרכו הכושלת של בן אבויה, ובודאי לא הסיבה.

הסיבה היא שלא לשם שמיים נתכוון, אלא לשם "כבודו", מיהר, ולא היה מוכן במעלותיו(יש להדגיש השכליות) לכניסה לפרדס כמו גם שני חבריו, כל אחד וסיבותיו




תוקן על ידי - riv - 22/01/2005 18:49:40

אםשלום

"וכך גם תיאור רגעיו האחרונים של אלישע, ומסקנת ר' מאיר שמאמציו השתלמו והעלו פרי (האם הוא צודק? האם הבכי של אלישע מלמד על תשובה ברגע חייו האחרון?)"

"מעולם לא קראתי דבריו כשאלה אלא כהתרסה כנגד ר' מאיר".
ציטוט מהאשכול:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=3&topic_id=654583

"לאחר ימים חלה אלישע. אתון ואמרון לרבי מאיר: הא רבך באיש.
אזל, בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש (בא רבי מאיר וביקרו וראה שהוא גוסס),
א"ל: לית את חזר בך?
א"ל: ואין חזרין, מקבלין?
א"ל: ולא כן כתיב: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש מקבלין!
באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר:
דומה שמתוך תשובה נפטר רבי..."

ממש מדהים שאת רוצה להסביר לרבי מאיר איך לפרש את תגובתו של אלישע בן אבויה !
אם רבי מאיר מפרש את תגובתו של אלישע בן אבויה בתור הרהורי תשובה, זה לא נראה לך מעוות ולא הגון לפרש הפוך ?!

התשובה לדעתי ברורה, אבל רק כדי להבהיר אני אוסיף שאם זה היה הפוך, שאת היית שם ורבי מאיר היה נותן פירוש מנוגד לשלך, הייתי מקבל את פירושך, וזה פשיטא.

שמעתי לפני שנים שיעור יפה בנושא מהרב מוטי אלון, ואיני זוכר על איזו פרשה הוא היה.
[בתוך הסדרה של שבתות הקיץ בהן דיבר על אישיותם של התנאים שבפרקי אבות]
עיקרי דבריו היו שיחתו של ר' ישמעל בן אלישע עם ר' מאיר, כשהוא מלווה אותו על חוף הים.
היאוש הגובר של אלישע בן אבויה מהדטרמיניזם הנכפה עליו, כשהוא שב וקורא "ר' עקיבא רבך לא לימד כן", כדי לבטא את זה שהממסד כופה עליו להיעלם מהשיח ה'צודק' וה'הלכתי'.
אם מישהו ימצא את השיחה הנכונה [יש באתר של קרן ישי ארכיון מלא של השיחות [http://www.elon.org/archives/archives.htm]







מי שמביט בי מאחור, כבר לא יודע מי אני;

מי שמביט בי מלפנים, מהר מאוד יביט בי מאחור;

מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי, שימשיך לעמוד...

תחילה ברצוני להבהיר את סוף דברי בפתיחת האשכול:

"בבבלי חגיגה דף יד עמוד ב', אנו מוצאים את סיפור כניסתם ל"פרדס", של ארבעה חכמים"

כוונתי היתה לשאול:

בבבלי מופיע הסיפור ללא סיפור ה"סיבות" האחרות המופיעות בירושלמי, ושאילתי היתה, האם בבלי, הכניסה לפרדס, היתה סיבה מעשיו או אינו אלא סיפור דברים.

לאמשלום:

<"התיאור כולו, כשהסיפור המרכזי בו הוא שיחתו של אלישע עם ר' מאיר, מלמד על קרע עמוק בין אלישע לחכמים, בנושא אחד מרכזי - אפשרותה של התשובה. ">

חכמים מאן דכר שמם?

היה זה אלישע שטען: "שמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי", התשובה קיימת בעולם, לכל העולם, חוץ מעבור אחר.

<"כל הדוגמאות שציטטת למעלה, נאמרות מפיו של אלישע עצמו, או מפי המספר, כדי להוכיח את טענתו">

כל הסיפורים הם בגוף שלישי:

"פעם אחת היה יושב ושונה".

"ויש אומרים"

"ויש אומרים".

כולם אומרים, חוץ ממנו.

אלישע אינו מצדיק את "פרישתו" בטענות: "לא אני הוא האשם, אבי אשם, אמי אשמה, ראיתי". הוא מאמין באפשרויות התשובה בעולם, לכל חוטא, או אולי אפילו האמין שגם אדם שחטא כחטאיו יכול לחזור בתשובה, אלא שהוא "סומן" בפירוש, כמי שלא יכול לחזור בתחובה, אף אם ירצה.

<"וראוי לציין, כי בכל התיאור שם מכנה אותו הירושלמי בשמו – אלישע">


<"הסיבה היא שלא לשם שמיים נתכוון, אלא לשם "כבודו", מיהר, ולא היה מוכן במעלותיו(יש להדגיש השכליות) לכניסה לפרדס כמו גם שני חבריו, כל אחד וסיבותיו">

מי שלא לשם שמים נתכווין, היה אביו, ולא הוא.

שאלת משנה:


"פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים איכן היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה, ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך".

לשם מה הובא הסיפור:

"פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום".

וכי מה לזה ולסיפור הנפילה?

הרבה ירדו ועלתה בידם.

נישט,

הסיפורים אכן מובאים בגוף שלישי, אבל תוך כדי דיונו של אלישע עם ר' מאיר, וכחיזוק לעמדתו שלו.

נכון ש"חכמים" לא נזכרים שם (זולת ר"מ), אבל הסיפור כולו מתאר את פרישתו של אלישע מעולם התורה, את התרחקותו מבית המדרש.

אני חולקת על קביעתך שהוא "סומן" מראש. הוא זה שסימן עצמו. הוא זה ששומע ומפרש את מה שומע (הזכר רגע בסיפור בבבלי, כיצד שומע הוא מה ששומע בדברי הילדים).
עובדה היא שר"מ ממשיך להתעקש עד הרגע האחרון שיש בידו לעשות תשובה, למרות שכבר חטא והוציא עצמו מן הכלל בכמה וכמה מובנים קשים.



באבא,

קיויתי שמישהו ילנקק לאשכול ההוא. תודה.
לגבי ביקורתך - אני לא חושבת שמהלך הסיפור הקודם לרגע מותו של אלישע מצביע על כיוון אפשרי של חזרה בתשובה מצידו. אני רואה בו "סרבן תשובה", אחד שלא מאמין ביכולתו וביכולת אחרים לעשות זאת, ולכן קשה לי להאמין שאכן שב רגע לפני מותו. ר"מ נוהג אחרת לגמרי - מן ההתחלה הוא מאמין, לא רק בקיום אפשרות לתשובה באופן כללי בעולם, אלא בעיקר ובמיוחד בקיום אפשרות זו לאלישע עצמו. לכן, ברור מבחינתו לפרש בכיו של אלישע כתשובה.
אתה בוחר להאמין לפירושו של ר"מ, זכותך המלאה. אני מטילה בו ספק - לא בגלל חיפוש אחר אמת היסטורית-אובייקטיבית, אלא בגלל ניסיון להבין את מהלכו הערכי והמוסרי של הסיפור. אתה רשאי לחלוק עלי (ולטעמי, אתה רשאי לחלוק גם על ר"מ).

"אני רואה בו "סרבן תשובה", אחד שלא מאמין ביכולתו וביכולת אחרים לעשות זאת, ולכן קשה לי להאמין שאכן שב רגע לפני מותו".
את לא מאמינה ביכולתו של בן אדם להשתנות ולחזור בתשובה גם על סף המוות ?
שמא את סוברת שגם הסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא היה בלוף, כיון שלא ייתכן שאדם שהיה שקוע כל בעריות יתגבר על יצרו ?

"אני מטילה בו ספק - לא בגלל חיפוש אחר אמת היסטורית-אובייקטיבית, אלא בגלל ניסיון להבין את מהלכו הערכי והמוסרי של הסיפור".
אם את לא טוענת לאמת הסטורית, אז זה כבר עניין אחר...
ולפי ההגיון שלך אני יכול לטעון שהסיבה למה שקרה לאלישע בן אבויה היא שהוא פשוט אהב לרכוב על סוסים בשבת, ואני יכול לטעון שהמסר שאני הבנתי הוא שראוי להתרחק מרכיבה על סוסים.

"והואיל ולא היתה כוונתו של אבא לשם שמים אלא, מתוך קנאה בכבודם וגדולתם של ר' אליעזר ור' יהושוע, לפיכך לא נתקיימה בי תורתי"

(ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א, רות רבה על הפסוק "ליני פה הלילה)

אביו ואמו של הילד הם מחנכיו הראשוניים, אלה שמשרישים בו שאיפות כוונות, ומפתחים בו את נטיות אליהם הם מכוונים אותו ..ולכן זה שאביו לא לשם שמים נתכווין,וחנך לנער על פי 'דרכו' שלו היווה גורם משפיע ומכריע בחייו של אלישע, כפי שאלישע בן אבויה מעיד בעצמו, לעיל.






תוקן על ידי - riv - 23/01/2005 11:42:19

באבא,

אני רואה שכשלתי (שוב) בהבהרת עצמי. אנסה שוב:
איני מסכימה עם עמדת אלישע כאן, ואיני חושבת שיש אדם שנמנעת ממנו אפשרות התשובה. למען הסר ספק - אני מסכימה לחלוטין עם ר"מ.
דוקא בשל כך חשובה לי הבנת עמדתו של אלישע (דטרמניזם, חוזר אפשרות התשובה), והבנת היותה ניגוד מוחלט למה שהיא (כך אני מאמינה) דעתם של חז"ל.

במובן מסוים, קבלה ללא עוררין של פרשנות ר"מ בסוף הסיפור, מנטרלת את העוקץ המתריס של עמדת אלישע במהלך הירושלמי שם, ולכן נראית לי שגויה. הירושלמי אינו בא לבטל או לנטרל את עמדת אלישע (לפחות ע"פ הבנתי), אלא להציגה כקיימת בעוז ובעוצמה, כיריבה חזקה ומשמעותית לדעת חכמים, גם אם שגויה מכל וכל ואפילו הרסנית מבחינה תיאולוגית.

אני מקוה שהובנתי הפעם.

אמשלום,

יש מקרים בו אדם מביא את עצמו למצב בו נמנעת ממנו התשובה - "והקשתי את לב פרעה" והכבדתי את לב פרעה" וכו'

יש הסבר יפה של הרמב"ם בפ"ח משמונה פרקים, ובהלכות תשובה על מצב כגון בו נמנעת מבן אדם תשובה

אמשלום

נראה שמרוב ההתעסקות שלך בחיפוש אחר העוקץ שבסיפור ובמשמעויות הנסתרות והמכוסות, את מאבדת את הפשט הפשוט
שממנו משמע שאלישע חזר בתשובה (גם אם לא שלמה).

"דומה שמתוך תשובה נפטר רבי !"

באשכול הקודם בנושא פירשת את בכיו של אלישע בן אבויה לפני פטירתו בתור בכי על חוסר היכולת שלו להעביר לתלמידו רבי מאיר את המסר שלו שהתשובה היא בלתי אפשרית.

"באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת".

למה שלא תפרשי את בכיו של אלישע בתור בכי של כאב מהמחלה שהיתה לו ?

באבא,

יש לי תחושה שאני מדברת אל עצמי, כיוון שאתה כלל אינך קורא את תשובותי, או לפחות אינך מתייחס אליהן.

"דומה שמתוך תשובה נפטר רבי" - אלה דברי ר"מ.
באשכול הקודם, וגם כאן, טענתי שזו פרשנותו של ר"מ לבכי של אלישע, ושאין הכרח לקבל את הפרשנות הזו.
בכל תשובותי לך באשכול זה, ניסיתי וחזרתי וניסיתי, להסביר מדוע אין הכרח כזה (ומדוע, לטעמי, קבלת הפרשנות הזו מנטרלת את הבעייתיות שרוצה הסיפור להציג).

אין לי כל כוונה לשכנע אותך, כל רצוני הוא להיות מובנת. אתה רוצה בפרשנותי - קח אותה. אינך רוצה - לא צריך.
מה אתה רוצה ממני?!

אמשלום שלום

אין לי שום עניין להרגיז אותך, א"כ הפרשנות שלך בהחלט הרגיזה אותי.
מה לעשות שאני לא מוכן לסבול פירושים עקומים כאלו לכתוב, ובמיוחד שהם פוגעים באנשים שיש לי הערכה רבה אליהם.

תעני לי בבקשה
למה שלא תפרשי את בכיו של אלישע בתור בכי של כאב מהמחלה שהיתה לו ?

באבא יקירי,

אני מתנצלת שהרגזתי אותך, לא היתה לי כל כוונה כזו.

אין לי שום סיבה לפרש את בכיו של אלישע כנובע מכאב מחלתו, כיון שאין לכך כל שייכות לסיפור ולמטרתו הערכית והחינוכית, כפי שהבנתי משגת.

הירושלמי מספר סיפור, שבנוי באופן הדרגתי עד לשיאו - רגע מותו של אלישע. העימות האידיאולוגי בין אלישע לר"מ מגיע לכדי מיצוי (או לשיטת ר"מ - השלמה ופתרון) ברגע זה. כיצד נפרש את בכיו של אלישע בשיאו של הסיפור? פרשנותו של ר"מ ברורה, וברור גם המניע שלו לפירוש כזה.
כל טענתי היא שיש אפשרות נוספת להבנת הבכי, אפשרות פרשנית המלמדת שהעימות לא "נוצח" ע"י ר"מ, אלא נסתיים בלא הכרעה בין השניים ומתוך כאב של המורה על ה"כשלון" החינוכי שלו.

לו הייתי בוכה ברגע זה (י"י - אל דאגה! זו אופציה "ספרותית" בלבד), בשיאו של וויכוח עקר בין שתי גישות, ניתן היה לפרש זאת בשתי דרכים:
1) הבנה שלי את פרשנותך כפרשנות היחידה האפשרית, והודאה בטעות האיומה שעשיתי בקריאת הסיפור.
2) ייאוש מר מחוסר יכולתי להבהיר לך את דרך הפרשנות שלי.
גם כאן, כמו בירושלמי, שתי האפשרויות קיימות.
ההבדל המהותי הוא, שכאן, באשכול מתסכל זה, רק אחת מהן נכונה (רוצה רמז?)






תוקן על ידי - אמשלום - 23/01/2005 19:30:26