סיבותיו של אלישע בן אבויה

לאמשלום

לפי דברי הבבלי הרי שמדקדוק לשונו בודאי יש לומר כך שהרי הוא כתב 'להאי קרא' כלומר שאין המדובר בויכוח אידאולוגי על עצם השכר אם הוא בעולם הזה או בעולם הבא אלא דוקא ביחס לפסוק ספציפי זה. אם כי בודאי ניתן לומר שמאורע זה היה בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל' וגרם לקריסת כל המוסכמות בדבר הנהגת העולם והשכר והעונש על המצוות והעבירות.

שושן,

אבל בירושלמי זו רק אחת הסיבות (כפי שציין נישטאיך: האב שלא כיוון לשם שמים; האם שהריחה תבשילי ע"ז; לשונו המתגלגלת של חוצפית המתורגמן...). וגם הדיוק בלשון שהזכרת אינו נמצא שם.

א"כ כבר מדברים על רבי יעקב נכדו של אלישע בן אבויה, שאלתי באשכול הקודם ולא קיבלתי תשובה, איך רבי יהודה הנשיא קורא על אלישע בן אבויה "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו" ? הרי רבי יעקב נכדו של אלישע היה רבו !

באבא,

מנין לך שר' יעקב בן קודשאי המוזכר כרבו של רבי הוא ר' יעקב בן בתו של אלישע, ועיין בסדר הדורות שדן בארוכה מי הוא ר' יעקב נכדו של אלישע.

אמשלום,

נראה לי שבדברייך אלה טמונה הבעייתיות שבמציאת סיבותיו של אלישע להפוך ל"אחר

כתבת: הפתרון של אלישע להתמודדות עם מציאות של "צדיק ורע לו" היא התמודדות ישירה של שחור ולבן שאין בה מקום לגוונים מדרשיים (שנראה לי, שכל אדם מאמין נזקק להם, לעתים)."

לדעתי, גם היום צריך היהודי המאמין להכריע בין אמונתו של אלישע בן אבויה - שיש לה סימוכין מן התורה, לבין אמונתו של ר' עקיבה, שגם לה סימוכין מן התורה.

סופו של אלישע מכלל שני התלמודים נעוץ בכך שמתחילתה היתה אמונתו במשמעותה המילולית של "למען יאריכון ימיך" האמורה בכמה מן המצוות, וכשראה מקרה שקיום המצווה קיצר את חייו של עושיה, ואילו עובר על המצווה לא נענש - נתערערה אמונתו- אם נקח לדוגמא את בן דורו ר' עקיבה - שגם הוא ידע את כל היעודים הטובים שבתורה לעושי המצוות - הוא לא נמנע מלדרוש "ואהבת את ה' אלוהיך...- אפילו נוטל את נפשך, וכך קיים.

לשושן:

>"אין השואה בין דברי משה רבינו שהיא טענה כללית לדברי ר' יעקב המתייחס באופן פרטני אך ורק לשילוח הקן וכיבוד אב שהם המצוות היחידות המתיחסות ליחיד שהתורה בעצמה לפי פשט המקרא כתבה שהשכר יהיה בעולם הזה בשונה משאר המצוות">

דבריך תמוהים:

אלישע בן אבויה טען "זו תורה וזו שכרה", כאשר ראה את לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. וכלשון הירושלמי: "אמר: זו תורה וזו שכרה*? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן! זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו! זו תורה וזו שכרה?! דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים", ולא קיבל כל תשובה, גם משה רבנו טען "זו תורה וזו שכרה", כשראה את ייסוריו של רבי עקיבא), לפי ה"יש אומרים" שראה בטענה זו את הסיבה לפרישתו של אחר, אין כל התייחסות וקשר לדברי רבי יעקב הקשורים למצוות המיוחדות (כיבוד אב ואם ושילוח הקן, ששכרן בעולם הזה "מובטח").

ויש לי להוסיף, שטענה זו של "זו תורה וזו שכרה", היתה כנראה טענה "מקובלת", ללא תשובה, על הזוועות של זמן גזרות אנדריאנוס נגד התנאים. אלישע בן אבויה שאל אותה כאשר ראה את לשונו של רבי יהודה הנחתום, משה רבינו שאל שאלה זו, כאשר ראה את ייסוריו של רבי עקיבא, המלאכים שאלוה בהריגת רבי ישמעאל, ובתו של רבי חנינא בן תרדיון כאשר ראתה את אביה נשרף חי:

"כשנתפס רבי חנינא בן תרדיון למינות, גזרו עליו לשריפה, ... וכששרפוהו כרכוהו בספר תורה ושרפוהו וספר תורה עמו, והיתה בתו צועקת ומתחבטת לפניו, ואמרה *זו תורה וזו שכרה*, אמר לה בתי אם עלי את בוכה ועלי את מתחבטת, מוטב שתאכלני אש שנופחה, ולא אש שלא נופחה, שנאמר תאכלהו אש לא נופח, ואם על ספר תורה את בוכה, הרי זה התורה אש ואין אש אוכלת אש, הרי הן הכתובין פורחין באויר, ואין האש אוכלת אלא העור בלבד". (שמחות פרק ח הלכה יב).

משה רבנו נצטווה ע"י הקב"ה לשתוק, על המלאכים איים הקב"ה: אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו, חנינא בן תרדיון הסיט את הנושא. ואילו אלישע התפקר, לאיש מהם לא ניתנה התשובה: מובטח לסובלים מקום של כבוד בעולם הבא.

במדרש עשרה הרוגי מלכות (אייזנשטיין), מופיע השכר עבור הייסורים, כתשובה לשאלת "זו תורה וזו שכרה" של המלאכים, בהריגת רבי ישמעאל:

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים יהרג במיתה משונה מזה הרשע, *זו תורה וזו שכרה*? אמר להם הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו.

אך גם שם נוספו "איומים":

"יצאה בת קול ואמרה, אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו ובהו".

אם הייתי צריך לבחור טעם אחד מכל הטעמים המובאים בירושלמי, כטעם ה"עיקרי" שגרם לו לאלישע לפרוש, הייתי בוחר בטעם ראיית "לשונו של רבי יהודה הנחתום", שהרי כפי שהבאתי לעיל, אין תשובה לשאלה זו, מלבד "תשתוק, אם תחזור על השאלה, אחריב את העולם".

לא בדיוק תירוץ משכנע למי שמחפש "הסבר".

<"עלינו לזכור שאלישע ראה טרגדיות גדולות בהרבה מזו של האדם שעלה לעץ ונפל, שהרי הוא חי בזמן החורבן וראה את בית המקדש נשרף ומאות אלפים נהרגים ואת הרומאים כשהם מחריבים את ארץ ישראל">

את כל אותם הטרגדיות הוא היה יכול להסביר ולהצדיק, הסובלים היו בעיקר "סתם" עמך ובריונים, אך הרוגי המלכות שבזמנו, היו חבריו בחירי התנאים.

זו תורה וזו שכרה!

אשריך וטוב לך, שהנך מאמין שסיפורי הגמרא הם כפשוטם, ומה שגרם לפרישתו, הוא האדם שנפל מהעץ, אני לא זכיתי להיות מאמין שסיפורי הגמרא הם כפשוטם, ואיני יכול להאמין, שאלישע בן אבויה אכן האמין, שהתורה מבטיחה אריכות ימים וכל טוב, לכל מי שמטפס על עץ ומגרש
צפורה דוגרת על ביצים, מבלי להתחשב במעשיו האחרים של אותו האדם, והרי באם נפרש את ההבטחה כמותנית במעשים אחרים, הרי ייתכן לומר שאותו האדם הנופל, לא היה ראוי להבטחה.

<"בכל זאת הדבר שגרם לו לאיבוד אמונתו היה דוקא המעשה באותו אדם - כיון שדבר זה הינו בניגוד לפשט הכתוב">

הסברך גובל בתמימות, אם לא בהתממות. האם הנך דורש שנחשוב, שאלישע בן אבויה התנא, האמין שהפסוק הוא כפשוטו בפשטות הכי פשוטה?

מי כתנא יודע שפשט אינו פשטות, והסברים לא חסר, כשצריכים אותם.

לדברי הירושלמי, כאשר הוא ראה אל לשונו של רבי יהודה הנחתום הוא אמר:

"זו תורה וזו שכרה?! זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן! זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו! זו תורה וזו שכרה?! דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים!".

תחיית המתים מאן דכר שמה?

("תחיית המתים "מככבת" גם במאמר התוספתא העוסק בהסברו של רבי יעקב (חולין פרק י הלכה טז):

"ר' יעקב אומר אין לך מצוה בתורה שאין מתן שכרה בצדה *ותחיית המתים כתובה* בה שנאמר שלח תשלח את האם וגו' עלה זה לראש האילן ונפל ומת או לראש הבנין ונפל ומת היכן טובתו של זה ואריכות ימיו אמור מעתה למען ייטב לך בעולם הטוב והארכת ימים בעולם ארוך".

וכי היכן מצינו תחיית המתים בשילוח הקן?)

מהכנסת ה"תחיית המתים" לתוך סיפור תלונותיו של אלישע כשראה את לשונו של רבי יהודה הנחתום ניתן להבין, שבעייתו של אלישע היתה השאלה של שכר ועונש בכללותה, שהובאה לביטוי גם בסיפור הגמרא על לשונו של רבי יהודה האיש שנפל מהעץ.

הסיפור על האיש שנפל מהעץ, הוא ביטוי ודוגמה ולא סיבה.

הייתי רוצה להאמין שאמונתו של אחד מגדולי התנאים, לא נסתרה בגלל אותו אחד שנפל מראש העץ.

החיים הם יותר מורכבים מזה.

אכן, הרבה הרבה יותר מורכבים מזה, שהרי הם פירשו: "שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, (ואפילו) בשביל שאקבל שכר לעולם הבא - תלמוד לומר כל המצוות שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה לאהבה את ה' אלוהיך אפילו נוטל את נפשך - את המאמר הזה מציג הרמב"ם במרכז הדיון ב"לשמה ושלא לשמה", בהסמיכו אותו למאמרו של אנטיגונוס איש סוכו.



תוקן על ידי - riv - 26/01/2005 18:39:04

נישט
כפי הנראה הבאת התוספתא ששם הגירסא שאין תחיית המתים כתובה, ובגמרא הגירסא שאין תחיית המתים תלוי' בה.

אבל מנין לך שאין פירוש גירסת התוספתא כפירושו בגמרא, תחיית המתים תלוי במה שאמרו תורה למען ייטב לך, כיון שכוונתו לעולם הבא, ועולם הבא פירושו לאחר תחיית המתים, כידוע.

לבורו


<"כפי הנראה הבאת התוספתא ששם הגירסא שאין תחיית המתים כתובה, ובגמרא הגירסא שאין תחיית המתים תלוי' בה.

אבל מנין לך שאין פירוש גירסת התוספתא כפירושו בגמרא, תחיית המתים תלוי במה שאמרו תורה למען ייטב לך, כיון שכוונתו לעולם הבא, ועולם הבא פירושו לאחר תחיית המתים, כידוע''>

אכן הבאתי את התוספתא לגבי שילוח הקן, אך היה זה רק כבד"א להבאתי את הירושלמי שבו מופיע תחיית המתים לגבי לשונו של רבי יהודה, בשאלת זו מצווה וזו שכרה, שהיו עיקר דברי, כדי לטעון ש"בעייתו" של אלישע היתה "כללית"-שכרן של מצוות.

לענין תחיית המתים בשילוח הקן:

אף באם אלמד שה"כתובה" שבתוספתא פירושה "תלויה בה", כבבבלי, עדיין אין זה עונה על שאילתי, כיצד רוצה הגמרא לטעון שאילו היה "אחר" "יודע" אחר מדרשתו של רבי יעקב, לא היה מתפקר, שהרי אין ספק שאלישע "פקפק" במציאות שכר המצוות, (שתחיית המתים היא צורה אחת שלה, ואולי אף העיקרית), ואולי אף פיקפק בעצם המצוות ובקיום המצווה, האם נראה לך שתירוצו של רבי יעקב היה מספק אותו?

אני הייתי ממשיך לשאול:

מהו ההבדל בין שכר קיום כל המצוות לשכר קיום המצוות המיוחדות, אם השכר הוא בתחיית המתים?

אם תחיית המתים, היא קימת הנשמות בגוף, האם מי שקיים שילוח הקן יקום פעמיים?

בין באם תחיית המתים הוא עולם הבא, בין אם הוא לפני ובין אם הוא אחרי, לדברי רבי יעקב, מהו המיוחד בשילוח הקן, שמקיימה יקבל את שכרו בעולם הבא, האם לא כך הוא בכל המצוות ?

באם תאמר הוא יקבל יותר שכר, אין אלא לשאול: יותר ממה?! האם אנו יודעים מתן שכרם של מצוות, כדי להשוות ולהבדיל ביניהם?

האם יהיה מי שיחשוב, שאף אם נפרש שהשכר בשילוח הקן, הוא בעולם הזה הוא שכר בלתי מותנה? והרי גם הגמרא, לאחר הבאתה את דברי רבי יעקב, מנסה להתנות את השכר בדברים שונים, וראה ברי"ף על העין יעקב (לר"י פינטו) בשבת, השואל: הרי ייתכן שהשכר תלוי ברוב זכויות או רוב עוונו

בסיפורי אלישע, יש יותר נעלם מאשר גלוי, מדברי הגמרות אין לדעת מה היה שם. אך דבר אחד ברור אצלי ללא ספק, שהטענה שראיית אדם נופל מעץ, היא שהביאה את אלישע למה שהיה, אינה טענה חכמה, ואינה אלא ראיית הלב של אומרה.

נישט
קושיותיך הם באמת חזקות. עכ"ז חשבתי דרכי, ואנסה ליישב קושיה העיקרית, אם תרשיני.

קושייתך העיקרית היא, מה היה "שיטת" אלישע קודם שפירש, עד שדוקא המעשיות האלה גרמו לו לכפור בשכר ועונש, ובתחיית המתים.

הנה, להתמודד בקושית שכר ועונש, אף שאינה מן הקלות, מ"מ אפשר לחיות עם קושיא זו, כידוע לך התירוצים שיש על קושיא זו, למר כדאית ליה.

אלישע הוקשה על מעשה של שליח הקן, ששם הבטיחה התורה בפירוש אריכות ימים, ומכלל הן אתה שומע לאו, דכשאינו נזהר בה לא יהיה לו אריכות ימים. וכאן ראה מעשה, איש אחד עובר על הלאו והוא חי, נו, הדבר נגע ללבו, אבל אין כל כך ראי', אולי ימית בקצר ימים, אם לא היום אפשר למחר, אבל כשראה למחר איש מקיים המצוה ומת לאלתר, שם כבר לא ידע תירוץ, היתכן? התורה מבטיחה בפירוש שכר לחיות, והוא מת תוך כדי דיבור של קיום המצוה? כלומר סתירה מיידית להבטחת התורה הוא קושיא חזקה יותר.

כיוצא בו לענין לשונו של ר' יהודה. לא הוקשה לו הריגתו, זה אפשר ליישב, הוא סתם קושיא של שכר ועונש. אבל זה, שלשונו שהגה בתורה, והלשון יהא מונח בפיו כלב, הוא סתירה, כלומר עונש כזה אינו סתם עונש, כי אם עונש שמורה על חטא הלשון, והרי הוא רק למד תורה בלשונו.

מזה שפט אלישע כי גם השכר הצפוי' לאחר התחייה הוא סתם שקר, כי לענוש אדם בעולם הזה על מצוות שקיים בלשונו, או על מצוה שקיים ע"י שליח הקן, זה ראי' שכל ענין שכר ועונש אינו.

ואילו הוה ידע מ"ש ר' יעקב כי שכר שליח הקן הוא לא בעולם הזה כלל, לא הוה קשיא לי' מהא דשליח הקן, וכמבואר.

אלישע היה אפיקורס מוזר, הוא ידע עתידות ע"י שנכנס לפרדס, כמבואר בירושלמי חגיגה, ושמע בת קול, ועכ"ז כפר, אפשר דלאחר שכפר הי' אומר כי שתי רשויות יש, וממילא יש עונשים שאינם תלוים בקיום המצות. ומן הירושלמי ההוא מבואר כי לא כפר ע"י שנכנס לפרדס, כי אם שלאחר שכפר השתמש בהשגות שהשיג בעת שנכנס לפרדס, לרעה.

עוד אעיר כי "זו תורה וזו שכרה" היה ג"כ פתגם שאמרו לשאר דברים, כמו"ש במדרש תהלים לט
מעשה היה במלך פרס שנטה למות. אמרו לו הרופאים, אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לבייא, ונעשה לך רפואה. ענה אחד מהם ואמר לו, אם רצונך אלך אני ותן לי עשרה עזים. אמר לעבדיו, ונתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לבייא אחת מינקת גוריה. יום ראשון, עמד מרחוק והשליך לה אחת ואכלה. יום שני, נתקרב לה מעט והשליך אחרת. וכן בכל יום ויום, עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו. וכשהיה בחצי הדרך, ישן, וראה חלום שהיו כל איבריו מהרסין זה עם זה. אמרו הרגלים, אין בכל האיברים כמותנו, שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב. ענו הידים, אין כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו, אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר, אני למעלה מן הכל, שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם, אם לא הייתי אני מה הייתם עושים. ענו לו כל האברים ואמרו לו, לא יראת להדמות אלינו, ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפלה. ועוד, שאין בך עצם כשאר כל האברים. ענה להם הלשון ואמר, היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם. שמע האיש את הדברים האלה, ונתפחד, והקיץ משנתו, והלך לו לדרכו, והגיע במקום, ונכנס אצל המלך ואמר לו, הא לך חלב כלביא. מיד קצף המלך וצוה לתלותו. וכשהיה הולך ליצלב, היו כל האיברים בוכין. אמר להם הלשון, הלא אמרתי שאין בכם ממש, אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם. אמרו לו, הן. מיד אמר הלשון, השיבוני אצל המלך, והשיבוהו. אמר לו, למה צוית לתלותי *זו תורה וזו שכרה*. אמר לו, הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי. אמר לו, ומה איכפת לך, ויהא לך רפואה ממנו. ועוד, גם כן, כי לבייא קורין אותה כלביא. לקחו ממנו, ונסוהו, ונמצא חלב לבייא. אמרו לו האיברים, עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת.

לבארא.


לתשובותיך:

יצאתי מנקודת הנחה, שהמעשיות לא גרמו לו לכפור בשכר ועונש ובתחיית המתים, לדעתי, מעשיות אלו אינן סיבות, אלא ביטוי ללבטים וטענות שהיו לו, שהולבשו על סיפורים לשם המחשה.

סיפור הלשון אולי מבטא, את אי "הגנת" הקב"ה על עושי רצונו, שהרי אין מי שעושה רצונו יותר מהחכמים לומדי התורה, והנה דוקא האבר בה קיימו את רצונו מתבזה, הטענה לא היתה פחותה אילו היה רואה ראשו הערוף, שגם אז היתה טענתו, ראו מה קרה לראש שחשב רק תורה.

איני מנסה להתמודד בקושית שכר ועונש, מי שאינו שואל יכול לחיות עם קושיא זו, ומי ששואל לא רוצה תשובה.

לאלישע לא הוקשה על מעשה של שליח הקן, אילו רצה היה עונה לעצמו: "התורה לא הבטיחה בפירוש אריכות ימים לכל, *בכל מצב*", ולכן כשראה איש מקיים את המצוה ומת לאלתר, אילו היה "מאמין", היה מוצא תירוץ, ואילו לא "יכל להבין" שהבטחת השכר עבר שילוח הקן היא מותנית, כיצד ניתן לצפות, שהוא יבין ויקבל את מ"ש רבי יעקב, כי שכר שליח הקן הוא אינו בעולם הזה כלל ?

מה מתקבל יותר? לא כולם, או אף אחד לא כאן?

ייתכן, לא שלא ידע מהסברו של רבי יעקב, אלא שלא רצה לדעת מהסברו.

"שאין מתן שכר ואין תחיית המתים", ואם אין עולם הבא, גם אין שכר בעולם הבא.

<"להירושלמי ההוא מבואר כי לא כפר ע"י שנכנס לפרדס, כי אם שלאחר שכפר השתמש בהשגות שהשיג בעת שנכנס לפרדס, לרעה">

מהו הפרדס שאליו נכנס כשהוא כבר כפר?

אין ספק כי "זו תורה וזו שכרה" הוא פתגם שאמרו בכל הזמנים, ועד זמננו.

כאשר נשאלה שאלה זו מיד אחרי השואה, השיבו לא רק "שכר בגן עדן", אלא גם "לא יודע למה".

למי שלא צריך תשובה, גם אין שאלה.

מהו פרדס?
לדעת רש"י ותוס' חגיגה נראה שהוא מדטציה ע"י שמות, שעולים לרקיע. כל ספר היכלות נכתב ע"ד כזה.

והרמב"ם ביסוה"ת ד יז כתב

(יט) וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו - הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין:
(כ) ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר, ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות.

וכידוע שכתב הגר"א ע"ז בשו"ע על הרמ"א שהביא האמור ברמב"ם כאן הלכה כ', "ולא ראו הפרדס לא הוא (הרמ"א) ולא הרמב"ם". וכוונתו לכאורה להקל, שמותר לכל אחד ללמוד קבלה.

עכ"ז מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ב ל) אפשר להוכיח כי פירוש כניסה לפרדס כפשוטו כפירש"י ותוס'. שכתב שם וז"ל (מתרגומו של פרידלנדר -אני אוהב את זה יותר מכל שאר תרגומים.)

הילד הרע

התלמוד בוחר להציף גם את הקול המתלבט, השואל, המערער על הסדר האלוהי. הרבה תמר דובדבני נוגעת בספק. הדף השבועי מסכת קידושין עמ' לט – מה

http://www.bac.org.il/ContentPage.aspx?id=211

_________________

בהקשר של ארבע נכנסו לפרד"ס. פשט אני מבין, דרש - מדרשי הלכה ואגדה, סוד - תורת הנסתר. ומה בדיוק הוא הרמז?