אומן הרגש או אומן הביטוי - הרב יצחק הוטנר

רב סיינפלד,
כולנו מכירים את תמונתו של הרב קוק מראשו ומעלה חבוש ספודיק, אולם יצא לי לראות תמונות מלאות שלו ואכן ר' יצחק הוטנר חיקה אותו בדיוק נמרץ. הרב קוק שהיה ליטאי, לבש קפוטה חגר גרטל וחבש ספודיק. הרב קוק גם ערך סעודה שלישית אדמו"רית למדי עם ניגון ותורה (התפרסמו בספר שמועות הראי"ה) ותלמידו הגדול הרב חרל"פ נהג כן בעקבותיו.

אין הכרח להסיק כי הרב הוטנר חקה את הרב קוק (אגב, הרבנית חוה קוק אשתו של הרצי''ה הייתה בת דודו של הרב הוטנר) שכן הרב הוטנר היה וורשאי (וכינויו בסלבודקה היה ר' יצחק וורשארווער) וסביר להניח שהיו לו עוד מקורות השראה לביגדי שיראין והנהגת טישים חוץ מהרב קוק שלא החזיק במונופול על הפקת סעודות שלישיות רביות (לפי תיאורו של הרב זווין הם דווקא היו נחמדות).

אין הכרח אבל יש סבירות גבוהה. במיחוד שהרב הוטנר לא הזכיר אף פעם (כמיטב ידיעתי) חסידות ואדרבא ניסה למצב את עצמו כאיש הגר"א (גם זה מצאים לרב קוק) ותנועת המוסר (וזה דווקא לא מתאים לרב קוק.

לאחר שקראתי את דבריו המענינים אם כי גם המפחידים שכתב רבינו סיינפלד, אני מוכרח להביא לכם כמה ציטוטים נבחרים מספר האגרות והמכתבים של הרב הוטנר, רובם בנושא אהבה וחברות..

אתמול בהתחלת השיחה הרגשתי כי הביטוי "מזבח אהבה" עולה במחשבתי לכתחילה לא ידעתי פירושה של עליה זו אבל בהמשך השיחה נתבאר הענין לפני "אין לינה מועלת בראשו של מזבח" כל הענין של עבר זמנו בטל קרבנו אינה שייך אלא עד המזבח. אבל על המזבח אין שום חילף זמנים פועל להפחית את צורת הקורבן והוא הדין והיא המידה בהבעת ברכה של קירוב אהבה, אין לינה מועלת בראשו של מזבח באהבה. אגו"מ עמ' שיד'

בעולם של יחסים רחבים ומהירים אנו חיים. ואותו החוק העתיק של חברך חברא אית ליה וכו', הגיעה לידי התפשטות עצומה. וע"י זה אפשר להם לבנ"א שיכירו זה את זה מבלי שהתראו אף פעם פנים אל פנים. כמובן שלהכרה רוחנית הריני מתכוון. שמועה לשמועה מצטרפת וידיעה לידיעה מתלקטת ותמונת קלסתר הפרצוף הרוחני יוצאת שלמה ונצבת כמו חיה בצדו של המעונין בתמונה זו. וחושב אני בשעה זו, אלמלא אותו האיחור הקל, והייתי מקדים לבוא לורשא יום אחד, והיו הדברים מגיעים לידי הכרת הפנים ממש כי אז הרי ברור הדבר שהייתי מרגיש צורך בכתיבת מכתב לכבודו לפני ימי התחדשות השנה. ומכיון שכן, למה זה יגרע כוחה של ההכרה הרוחנית שלא תגרור אחריה רצות לכתיבה מצידי?

יפה אמר חכם אחד - "אני אוהב מכתבים שאינם זקוקים לחתימה", כלומר, ישנם מכתבים אשר סגנונם מעיד ע"ש מחברם. במכתבים כאלה החתימה מובלעת היא בכתיבה. גם מכתבך נמנה על הסוג הזה. אם היה מכתבך זה בא לפני ערוך במכונת כתיבה בלי חתימה, הייתי מזהה תכף ומיד את שם מחברה. רצינות של כובד ראש נתונה במסגרת של שובבות - של - קלות - ראש. הם הסממנים של "פיטום הקטורת" של כתיבתך...

אומנם כן: ברכה צריכה צניעות. ובפרט שיודע אני בך שהרבה כוחות וכשרונות נמצאים בך בהצנע, שאפילו אתה בעצמך אינך מכיר בהם. וזוהי באמת ברכתי שעכשיו, שזכית לתואר "אדם" יסיעו בידך מן השמים להמציא סיבות שתביא כוחותיך המוצנעים לידי גילוי. ועלית והתפתחת והיית לאדם המעלה לשמחת לבבם של ידידך.
הערה: אמנם ברכה צריכה צניעות, אבל לעומת זאת הצניעות שאתה נוהג במכתבך - לא נכונה היא. אינני רוצה לדבר על העבר מכיון שזה עתה נמחלו עוונותיך, אבל דווקא מחמת זה מקווה אני על תיקון בעתיד.

מכתבך נגע עד ליבי. והנני לומר בזה מפורש כי ה-"נגיעה עד הלב" הנ"ל, לא היתה מפאת השתתפות בצערך המבואר במכתבך, אלא מפני רגשי התפעלות מעדינות נפשך הבאה לידי ביטוי במכתבך. אומנם מאז הכרתיך עמדתי בהתפעלות על עדינות נפשך. אבל לעולם לא היתה לי הזדמנות להווכח עד כמה עלולה היא עדינותך להוליד רגישות דקה כלפי מי שאתה מקושר אליו בנשמתך. התקשרות זו היא מידה יקרה בנפש. ואדם שחונך במידה זו, כל קשר הנוסף בנפשו, - הרי הוא מחזק את כל ההתקשרות שלו בכלל. וע"כ התקוה הגדולה היא כי עכשיו כשנתווסף בנפשך קשר - השידוכין, הכי הוספה זו תשמש חיזוק לכח ההתקשרות שלך בכלל. והקשרים הקודמים שהיו בנפשך יתעלו ע"י זה ויאירו נפשך בכל פינה שאתה פונה בנתיב חייך העתיד.

אלא בשעה שנבשרתי במברק שלך על אודות גמר הענין, היה קצת תמוה בעיני על שלא הברקת לפני גמר המעשה. ולכן חשכתי את הרחבת דברי הברכה עד לאחר שתתברר הנהגתך. אלא שעכשיו הנני אומר לך כי איגלאי מילתא למפרע שכדאי היה כל הבלבול בכדי שאתה תכתוב ואני אקבל את מכתבך היקר האחרון מתגאה אני במכתבך זה. ובנוגע להשקטת רוחך הסוער חושבני שהושג זה ע"י המברק השני ששלחתי לך.

הבו גודל לנשמה גדולה אשר ה"קריעת ים סוף" שלה וקבלת התורה שלה כרוכות הן אצלה!
אינני עונה לך על דברי התורה שבמכתבך בכדי להדגיש את גודל החשיבות אשר בעצם העובדא של כתיבת המכתב מבלי לנגע בתוכנו.

רל"ד - החג הבא עלינו לטובה {פסח} הוא חג האהבה. ודעת לנבון ונקל כי מגע של ידידות - אהבה יכולה היא לשמש הכשר להכנסת החג. {האין בזה חשש מינות ?}

רל"ז - והנני בזה חוזר על בקשתי שתודיעני מפעם לפעם על מהלך הענינים באהלך. ואל תצפה דוקא להודעת ענינים יוצאים מן הכלל כי על זה נא' "שמא לא תפנה" כי דע לך כי אף בעצם הזרם של חיי היום יום תוכל למצא נקודות שכדאי להן שימסרו בכתב.

רמ"א - שמחתי להוודע במכתבך כי החלטת להמנות בין אנשי הנסתר. אם זכרוני לא יטעיני, הרי זו הפעם הראשונה שאני שומע ממך דבורים על אודות "טעם כמוס" אבל ידוע פתגם של החת"ס ז"ל: ווער עס גלויבט נישט בנגלה אין נסתר, דער גלויבט נישט בנסתר אין נגלה. ומכיון שאתה יודע היטב שבמשך כל השנים הייתי מאמין ב"נגלה" שלך: ממילא מוכרח שאני מאמין עכשיו ב"נסתר" שלך...

רמ"ז - האמת נתנה להאמר כי מצד חוסר בקיאות בפרטי חייך היומיומיים קשה לי ליעץ בנוגע לפרטים מסוימים בסדר הנהגתך. אלא שמרחוק משתתף אני בעומק ליבי בצער הבדידות שלך. אבל אני מבטיחך בל"נ כי בכל הזדמנות שתרצה לשתפני במהלך חייך תוכל לפנות אלי מבלי שום הסוסים!

רמ"ח - כבר אמרו חכמים "ישיבת כרכים קשה" הקושי הכי קשה בישיבת כרכים הוא כי אנשים מצד היחס בינהם היו צריכים להפגש פא"פ לעיתים תכופות, הנה מפני הקושי בישיבת כרכים, נמנעת היא הפגישה מהם זמן זמנים טובא.

ר"נ - כי בצדדים ידועים נכר הוא האדם בשמחתו יותר מאשר מתוך כיס, כוס, כעס. ואמנם סגנון ביטוי שמחתך, מעיד הוא כמאה עדים על אצילות נפשך ועל עדינות תכונותיך...

רס"א ...כי אותו הניגון המתנגן בתוך לבבי הזך ירכוש עוז ועוצמה, ויעלה ויגיע עד הפסגה. אשר בו מסיים כת"ר את משאו על הלב: "אם אמנם חיוני הוא לעולם שיהיה לו לב - הבה נהיה אנחנו אנשי לבב "לב העולם""

רס"ג - לאמיתו של דבר, כתיבה זו אין עליה תואר כתיבה בכלל. התואר הנכון של כתיבה זו הוא: התפרצות. וזה דבר ההתפרצות: לאמיתו של דבר מועטות הן השעות אשר בהן היה תוכי כ"כ חלוק מברי, כמו שהיה הפעם בין "החוץ" ובין "הפנים" שלי בשעת מסיבת חג הכלולות. ב"פנים" היו דולק לפיד חדוה צח ומצוחצח, דולק ומאיר את חדרי הלב. ולעומת זה, היו לי טעמים נכבדים להעמיד את ה"חוץ" שלי במצב סתמי של שמחה סתמית, ורק עכשיו כשאני נמצא ביחידות בביתי בחברת רוחות מפשטות המספרות זו עם זו נפלה המחיצה בין ה"תוך" ובין ה"בר" וכל הפנים התפרץ החוצה. וע"כ אמרתי שאין כתיבתי זו אלא הד של התפרצות.

רס"ד - אחי כנפשי!
לא לקחת גלויה ולמלאותה, לא ולא! אין מלה, אין הגה, הבזיכה אילמת מפעפעת במעמקים. ואין ניב ואין ביטוי. לערוך לך מכתב מלא דברי "בין השיטין" זהו אדיר חפצי. מנסר גלגל חיים באין דומה לו. כבר חמרים חמרים של כוחות חיים נצטברו כבר ביננו מן אותו הרגע שם על חוף ים התיכון. היפתח הלב?...
קשים ואמיצים הם החיים. אבל עולה עליהם האדם בין בתקיפות - דעתו, בין באומץ לבו. אין מילה ואין הגה. אין ניב ואין ביטוי. לחיצת יד, מבט עין אני שולח לך!


א: כשם שבשעה שאנחנו עומדים על טובה של טיפה אחת מן הים אנחנו קובעים ע"פ את סגולותיו של הים הגדול, כמו"כ יש אשר ממשהו - מחשבה זעיר, יגלה לפנינו כל סגנון - מהלכו של ים הנפש...

ד: קצת תימה בעיני כי מכתבך היה בבחינת כולו להשם, כי לא הזכרת בו שום דבר על אודות עניני חול והלא קימא לן דבעינן מחצה לכם. בבקשה לתקן את זה...

ז: (...ואע"פ שעשית זאת משום דמילתא הכי איתרמי, מ"מ ולפעמים הכיוון למנהגם של גדולים מבלי דעת הוא יותר חשוב מאשר הכיוון ע"פ דעת...)

זו בדיוק הפואנטה

ר' הוטנר שאף לביסוס קשר עז מאוד (והייתי אומר אף אינטימי) עם תלמידיו ולא הסכים ליחסי רב-תלמיד אקדמים.

ויחסי האב-הבן הללו לא היו אופציה למעונינים למאותגרים רגשית, אלא נקבעו כנורמה המחייבת.

כיום התוכן של התיאטרליות המאפיינת את ישיבת ר' חיים ברלין נמוג, ורק הפויילע שטיק עדיין קיים בכל עוזו והדרו.

ועכשיו סיפור:

הרב הוטנר בעיני נער חרדי ירושלמי (אני).

זכורני את ביקוריו של הרב הוטנר בירושלים, בהם היה אומר את ה'מאמר' שלו, שלקח כמה שעות. אברכים מגיל מסויים ומעלה הורשו להיכנס, בתוכם אבי. שמעתי על קבוצות אברכים שנהגו להגיע ל'מאמר' בהסעות מיוחדות מיישובים מרוחקים.

בחג הסוכות האחרון של הרב הוטנר, או שנה לפני, אינני זוכר בדיוק, אבי קורא לי ואומר: בוא לראות שמחת בית השואבה אמיתית, מספיק להסתובב בשמחות 'מאה שערים' ללא תכלית. הלכנו לטיש של הרב הוטנר שהתקיים בסוכתו הגדולה. בתחילה לא הסכים הסלקטור להכניס צעירים כמונו, אבל לבסוף שוכנע.

לראשונה בחיי ראיתי 'פראקים' על 'פאראנצ'ס' (תסבירו בבקשה למי שלא מבין), רוקדים בהתלהבות ושרים ניגון. שלושת רבעי שעה שרו את אותו הניגון שוב ושוב. הוא נחרת בזכרוני היטב, והאמת, נהניתי מאד וחוויתי בו את טעמה של אקסטזה. לאחר מכן מסר הרב 'מאמר' במשך שעתיים. (אל תבקשו ממני לחזור על זה). בסוף ה'מאמר' ניגש המנגן בכינור ועמד על יד הרב, פתח את ספר התוים, והרב הראה לו באצבע איזה ניגון מתבקש עכשיו. כולם האזינו לנגינה בדממה. לבסוף שרו עוד ניגון תוך ריקוד על המקום בהתלהבות גדולה.

כבר אז שמעתי על הסכסוך בישיבת 'גור אריה' הירושלמית. בהלוויתו של הרב הוטנר צעדתי לצידו של ר' בערל שוורצמן, וכנער צעיר וסקרן ניסיתי לקרוא בפניו איזושהי הבעה, אך לשוא. למדתי משהו על עובדות החיים, על מצב בלתי פתיר היורד גם אלי קבר.

למרות שאני עדיין עובד על סיכום תרומתו החינוכית של הרב הוטנר, בכדי ליצור איזון אני תורם כבר את המסקנות -

הרב הוטנר היה בעל תרומה משמעותית ביותר ליצירת מודל בעל הבית החרדי בארה''ב. לא רק שהוא יצר וסייע ליצור את המסגרת (שיתוף פעולה עם אוניברסטאיות ניו יורקיות) אלא גם יצק תוכן מהותי בדגם הנ''ל. חלק ניכר מהדרכתו מתמקד בהדרכת החיים מחוץ לישיבה, כפי שהדבר ניכר ממכתבו.

והמאמץ בא גם לידי ביטוי במציאות.

בעל הבית החיים ברלינאי הוא יהודי בר אוריין (לפחות הדור הראשון) קובע עיתים לתורה, ומגלם את מה שכונה באלטע היים ''א שיינע ייד'' וזה הישג אדיר.

יתכן שבשביל להגיע לתוצאות אלו, הרב הוטנר נאלץ להנהיג את מלכות הפחד יצחק וכל הטררם מסביב שכן באמריקאנערס עסקינן.

ועוד חזון למועד


תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 24/01/2005 14:22:39

ר' געצל ושלוימעלע - תודה!