עשרת הדברות, מה הנה?

התורה עצמה:
שמות לד כח
דברים ד יג
דברים י ד

מתייחסת למה שנאמר למשה ולישראל בהר סיני כ'עשרת הדברים'.

השאלה היא מה הם עשרת הדברים?

בלוחות בתי הכנסת מופיעות 'אנוכי ה' ו'לא יהיה' כשתי הדיברות הראשונות ו'לא תחמוד' כדיברה העשירית.

בתלמוד בבלי מכות כד ע"א אומרת הגמרא ש'תורה' (מהפסוק 'תורה ציוה לנו משה') בגימטריא 611 וששתי המצוות אנוכי ולא יהיה ציוה לנו ה' בעצמו.

לכאורה מוכח שחישבו גם את אנוכי ולא יהיה לשתי דברות.

מצד שני, ידועות השיטות ש'אנוכי' לא נחשב למצוה אלא למאמר התגלות ה'. י"א שלא רק מצד הניסוח אלא גם מצד שאין לצוות על ידיעה-אמונה. כן, יש להחשיב את 'אנוכי' כהקדמה ל'לא יהיה' ולעוד לאוים שנאמרו יחד: 'לא תשתחוה ולא תעבדם'.

יצר על כן, אם אנו מחלקים את הדיברות לפי ההפסקים של ס ופ, הרי שאנוכי ולא יהיה נאמרו בדיברה אחת ו'לא תחמוד' הוא שהתחלק לשניים (אבל החלוקה שונה בפרשת ואתחנן מבפרשת יתרו).

לכן יש מקום הגיוני לומר שהן הנה עשרת הדברות והגמרא במכות היא לאסמכתא בעלמא לגימטרית התרי"ג.

קוני

יש אכן שיטות רבות בחישוב עשרת הדברים (או: דברות). הנוצרים למשל מונים את "אנכי" ו"לא יהיה" כדיברה אחת, ואילו חוקרי המקרא טוענים שעשרת הדברות שמוזכרות בתורה בכלל לא מתייחסות על פי הפשט למה שאנו מכירים כעשרת הדברות, אלא לציווים שבסוף הפרשה (מזבח אדמה וכו').

אולי מהשם "עשרה דברים" אפשר ללמוד שלא מדובר בהכרח ב-10 ציוויים אלא בעשרה עניינים שנודעו לבני ישראל.

לא תחמוד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך הינם עניינים דומים ולכן נראה הגיוני לצרפם יחד לאחד.

לעומת זאת "אנכי" ו"לא יהיה" הם שני עניינים שונים ומהותיים שנודעו והגיוני להעמיד כל אחד מהם לחוד.

לגבי הקושי לצוות על ידיעה, אולי זה כבר עמד לנגד עיניו של הרמב"ם וזו הייתה הסיבה שהוא בחר לתלות אותה ב"אנכי" שאין בו כלל לשון ציווי, אלא לשון של הכרה פשוטה ומיידית הבאה מא-ליה.
למשל, הוא היה יכול לתלות אותה בפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך" שנראה מתאים הרבה יותר כציווי על חקירה ואימות.

רב"צ,

1. קשה לי לראות איך ניתן למנות בציוויים שבסוף יתרו עשרה ענינים שונים.
2. מפורש שם כי דברים אלה נאמרו למשה כדי שיאמרם לבנ"י, ואילו עשרת הדברים נאמרו "אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים".
3. בדברים מפורש כי מה ששמעו ישראל "פנים בפנים" ו"מתוך האש" הן הן עשרת הדברות על פי המקובל.

אם כן, מהי המוטיבציה לפרש עשרת הדברים כמוסבים על הציוויים שבסוף הפרשה (מלבד הצורך לפרסם מאמר, שהוא סגולה בדוקה לפרנסה, כנודע)?

בנוגע לעשרת הדברות,

לעיל כתבי מן הזכרון, הכוונה (על פי החוקרים) היא לא לציווים שבסוף פרשת יתרו כפי שכתבתי, אלא שבפרשת כי תשא, וההסבר הוא כדלהלן:

מה שמקובל אצלינו כ"עשרת הדברות" מופיע כידוע בפרשת יתרו (שמות כ, ב-יג) ובפרשת ואתחנן (דברים ה, ו-יז). אולם בפרשיות אלה אין שום זכר לכך שציווים אלה, היינו: אנכי, לא יהיה לך וכו' קרואים בשם "עשרת הדברות" דווקא.

ביטוי זה מופיע, כאמור, בפרשת כי תשא (שמות לד, כח), ולפני זה מסופר על עשרה ציוויים (לא תבשל גדי בחלב אמו וכו'), ועל סמך כך היו חוקרים שטענו שעשרת הדברות שמוזכרים שם מתייחסים אכן לאותם ציווים, ולא למה שמופיע בפרשת יתרו וואתחנן, שם מדובר רק על "דברים" ולא "עשרת הדברים".

תודה, אך שתי השאלות האחרונות בעינן. מפורש שם בכי-תשא כי הדברים נאמרו למשה ואין כל רמז כי כל ישראל שמעו אותם.

א"א לומר כי עשרת הדברים הם המנויים בפרשת תשא מטעם פשוט.

כמה פעמים מפורש בתורה כי הקב"ה בעצמו כתב את הלוחות.
ובפרשת תשא עצמו כתוב לד א

(א) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

מפורש "וכתבתי".

לאחר דברי הברית של שמר לך, שהן עשרת הדברים למבקרי המקרא, כתוב,
(כז) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:

כלומר שמשה יכתבם בעצמו.

א"כ אם הן הן עשרת הדברים, משה לא כתבם כי אם הקב"ה כמפורש בהרבה מקומות בקרא, לכן מוכרח כי אין זה עשרת הדברים.

אני מצטט מתוך האנצ' המקראית (ערך "דברות", עמ' 592):


לפי דעה שנאמרה לראשונה על ידי גיתה בחיבור בכתבו בימי נעוריו (וכבר נרמזה לפניו בספר יווני מסוף המאה ה-5), ולאחר שהסכים לה ולהאוזן וביסס אותה על יסוד מדעי היתה לדעה הרווחת המדע המקרא עד לפני זמן מה - עשרת הדברות הקדומים ביותר אינם לא אלא שבשמות פרק כ, וןלא אלה שבדברים פרק ה, אלא עשרת הדיברות של הפולחן האמורים בשמות לד, יד-כו, ועליהם מוסבה הלשון "עשרת הדברים" שבשמות לד, כח.

זהו הדקלוג של (מקור) J והוא דקאלוג פולחני, ואילו בשמות פרק כ בא הדקאלוג המוסרי של (מקור) E, בעיבוד משנה-תורתי שנקלט אחר כך בספר דברים בשינויים אחדים ... (כאן מובאות הראיות לכך, עיין שם)

אבל בעשרות השנים האחרונות על סמך העיון בתורת המוסר של המזרח הקדמון ובייחוד במה שכתוב ב "ווידוי השלילי" שבספר המתים המצרי ובטקסטים המיסופוטמיים לכפרת העוונת שבסדרת שוּרוּפּ, הולכת וגוברת הסברה בין החוקרים שאין בתכנם העיקרי של עשרת הדיברות שום דבר שלא היה ניתן להיאמר בדורו של משה, ולפיכך מניחים אותם החוקרים שעיקרם של הדברירות משל משה הם בצורתם המקורית נאמרו בדיבורים קצרים ונמרצים, מעין "אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לך אלהים אחרים" וכו'

בקיצור, אין מה להקשות על הדעה של אותם חוקרים שסבורים שעשרת הדברות אינן מה שאנו מכנים בשם עשרת הדברות מצד הטקסט וכו', משום שלדעתם מדובר על נוסח קדום של עשרת הדברות, ובמילא במקור הכוונה הייתה דווקא לאותם עשרת ציווים פולחנים ויש לפנינו שני נוסחאות עתיקות שאכן סותרות זו את זו. אכן מה שכן גרם לחוקרים המודרנים לחלוק על כך היא הנחת היסוד השגויה של אותם חוקרים קדומים שסברו שבכל התפתחות תרבותית ה"פולחן" קודם תמיד ל"מוסר", תפיסה שכיום הינה די מיושנת.

תוקן על ידי - רב_צעיר - 30/01/2005 12:32:42

במילים אחרות, חוקרי המקרא (מוקדמים ומאוחרים כאחד) כלל אינם חוקרים את המקרא, אלא מחליטים מה היה צריך המקרא לכתוב (על פי הנחות היסוד האופנתיות, דוגמת ההנחה כי לא יתכן שהפסוקים יאמרו דבר חידוש שאיננו מצוי בתרבויות אחרות באותה תקופה). כל מה שלא מתאים לקביעה זו ממילא הוא מאוחר או משובש. היתרון בגישה זו ברור, שכן כל קביעה של חוקרים אלה אינה ניתנת להפרכה. לא נותר אלא לחכות כי גם תפיסה זו עצמה תוכרז כמיושנת, ואולי לשם שינוי יחלו חוקרי המקרא לקרוא את המקרא ולא לכתוב אותו.

השיח נקי, הראש באדמה

כמו שחוקרי המקרא מחליטים מה היה צריך המקרא לכתוב לפי מה שהם מבינים שהמקרא לא אמור להיות מסמך ראשיתי (פרימיטיבי), כך בנות היענה החושבות את עצמן (משום מה ) למגינות האורתודוכסיה, מחליטות שהמקרא היה צריך לכתוב בדיוק כמו שהמקרא נמסר להן ללא הבנה. זאת למרות הידוע לכל חוקר שאינו מעוות ומעוות (בצירה הו"ו), על השינויים שנפלו במסורת המקרא עד ש'הכריחו' להאמין לגירסה מסוימת דוקא.

עוד כדאי להוסיף כי גם פרשני התנ"ך הקלסיים, החל מחז"ל ועד פרשני ימינו לא היו נקיים מעולם ממגרעה זו. הרי לחז"ל היה ברור שכמו שהם עסקו בסוגיות תלמודיות מפולפלות כך גם בוודאי עשו דמויות התנ"ך כגון דוד ושאול שהתפלפלו ביניהם בדין מקודשת במלווה ושווה פרוטה, או יהושע בן נון שלן בעומקה של הלכה.

וכן מבחינה מוסרית היה ברור להם שפשוט לא ייתכן שהתורה סותרת את התפיסה המוסרית שלהם, ולכן עין תחת עין הוא בוודאי ממון, בן סורר ומורה מעולם לא היה וכו' וכו'

ובכלל היה ברור לחז"ל של פרטי הדינים של ההלכה היו קיימים מאז ומתמיד ("כל מה שתלמיד ותיק..."), ולכן הם דרשו את הפסוקים באופן כזה שכל הלכה "מרומזת" בהם.

רב צעיר

לענ"ד, פרשני התנ"ך לא התיימרו להיות חוקרים (ואלה מהם שכן, דווקא פחות סבלו ממגרעת זו, אם בכלל).

רב"צ, אם תסכים עמי כי ביקורת המקרא אינה חותרת אל הפשט אלא היא סוג מודרני של מדרש, דייני.

השיח נקי, הראש באדמה

י"י

חוששני שבה"מ אכן שואפת אל הפשט, ולמעשה זהו המאפיין הגדול של מחקר המקרא המודרני בהשוואה לפרשני התורה הקלסיים (חוץ מבתקופת הראשונים, כגון הרשב"ם, הראב"ע ר"י בכור שור ועוד). די להשוות כל ספר שעוסק בחקר המקרא המודרני (לא דווקא ביקורת טקסט, אלא אפילו פרשנות ספרותית) עם ספר מקביל שיצא מעולם הישיבות ולהווכח בהבדלי הגישה אל הטקסט, והדברים ידועים.

הנקודה שהעליתי לעיל היא שהפרשן תמיד משועבד במידה זו או אחרת להשקפות העולם שרווחות בתקופתו, ושלפיכך קשה מאוד להגיע לפרשנות אובייקטיבית של כל טקסט - והרי עניין זה הוא שעומד בבסיס חקר הפרשנות (הרמנויטיק"א בלע"ז).

על כל פנים, לדעתי הטעות שלך היא שאתה מתמקד בנקודה ספציפית אחת ועל סמך כך רוצה "להפיל את כל הבניין", זאת אומרת גם אם טענה מסויימת של חוקרי בה"מ אינה נכונה, אין פירושו של דבר שכל המחקר המודרני טועה. ברור שיש הרבה טעויות בחקר המקרא, שהרי החוקרים עצמם חלוקים זה על זה בנקודות מסויימות, אולם - וזו הנקודה החשובה - על הנחות היסוד שעומדות בבסיס בה"מ, ושכל החוקרים המודרנים מסכימים עליהן, קשה מאוד לחלוק, אלא אם כן אנו מאמצים כל מיני השקפות אבסורדיות למדי. כמו למשל שה' בכוונה נתן לנו תורה שמכילה סתירות פנימיות, עם ציוויים שסותרים זה את זה, גירסאות סותרות לאותם סיפורים, כאשר הטקסט כתוב בכוונה כאילה הוא נכתב כמה מאות שנים יותר מאוחר וללא שום סדר כרונולוגי.

השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו (לפחות כל אחד בעל חשיבה בלתי משוחדת) היא, האם גם כלפי "כתבי הקודש" של עמים אחרים היינו מסוגלים להתייחס בכזאת סלחנות כלפי המחקר המודרני או לא ?

הנה לא פעם נתקלתי גם כאן בפורום בטענות ביקורתיות כלפי ה"ברית החדשה", היינו שהספרים נכתבו בתקופה מאוחרת למאורעות, שהם משוחדים, שיש בהם סתירות בינם לבין עצמם, שישו בכלל לא היה קיים אלא הוא סתם פיקציה של עורכים מאוחרים ועוד ועוד.

והרי זה פלא גדול וקושיה עצומה, שאת אותן קושיות שאנו מפנים כלפי הברית החדשה (במקרה זה) אפשר להפנות כמו כן כלפי התנ"ך, ואילו באותם תירוצים שאנו משתמשים בהם כדי לתרץ את בה"מ אפשר להשתמש כמו כן כדי להגן על הברית החדשה, ואם זו לא מדיניות של איפה ואיפה, מה כן ?

הנקודה העיקרית שאותה אני רוצה להדגיש היא, שלדעתי מתנגדי בה"מ אוחזים בחבל בשני קצוותיו. כלומר מצד אחד טוענים טענות תאולוגיות שתלויות באמונה בלבד כדי לתרץ את הקושיות, כגון "הקב"ה הוא כל יכול, ולכן הוא גם יכול לתת לנו תורה שמכילה סתירות פנימיות !" מעין "credo quia absurdum"; אולם מאידך גיסא מנסים (ללא הצלחה רבה יש לציין) להפריך את בה"מ מיניה וביה, דהיינו להשמש במתודה המחקרית כדי להראות שאין בה ממש.

נסכם זאת כך, אם אדם ניגש לחקר המקרא באופן אובייקטיבי לחלוטין וללא שום דעות קדומות, זאת אומרת ללא שום נסיון להצדיק את התנ"ך או לחילופין לתקוף אותו, אלא בסך הכל להבין אותו כמו שהוא, האם לדעתך הוא יגיע למסקנות בה"מ, או לא ?


[בשולי הדברים נעיר כי הטענה שבה"מ אינה נכונה משום שהחוקרים הם אנטישמיים הינה מגוחכת ביותר, בעיקר בגלל העובדה שאותם חוקרי מקרא משתמשים באותה מתודה ממש גם כדי לחקור את הברית החדשה ולהגיע למסקנות דומות בנוגע למקורות שונים, חיפוש המקור האורגינלי (Q), עריכה מאוחרת וכו' וכו']

תוקן על ידי - רב_צעיר - 31/01/2005 12:41:13