אל תגשו אל אשה

ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות, י"ט ט"ו).
וברש"י שם כל שלשת ימים הללו כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ויהיו טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך ג' ימים שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא ,

אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור הוא מלטמא את הפולטת. (וע"ע מכילתא שם, גמ' שבת פ"ו, ירושלמי שבת פ"ט הלכה ג').

א)
משמע שבתוך ג' ימים הזרע ראוי להזריע, וא"כ באם יהיה לאשה ביוץ תוך ג' ימים מזמן ההזרעה תכנס להריון,
האם כך דעת הרופאים כיום ? ונפק"מ למעשה.

ב)
ועוד יקשה לי מדוע מצוה זו ניתנה לגברים ולא לנשים כיון שלפי פרש"י הנ"ל המגמה הייתה שהנשים יהיו טהורות לקבלת התורה (שהרי לגברים מספיק יום אחד להיטהר), א"כ הצוי צריך להיות אל הנשים אל תגשו אל או אל תקבלו אנשים.

ג)
ה' אמר למשה "לך אל העם וקדשתם" מדוע לא אמר בהצוי למשה "לא תגשו אל אשה" ?

ד)
מה הטומאה באשה? הרי מדובר באשתו וטהורה, מדוע שכבת זרע נחשבת לטומאה (עד שהרמ"א בש"ע אור"ח סי' ע"ו סעי' ד', כתב ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה).
האם אין אנו מברכים על האשה אשר קדשנו במצותיו וכו', והתיר לנו הנשואות לנו ע"י חו"ק (שלא לדבר על ברכת אשר צג אגוז מבטן).

או אפשר שאין אנו מבינים את המושג "טומאה" ?








תוקן על ידי - הרשבא - 26/01/2005 18:55:45

מסתברא

אין אני מקשה, רק מנסה להבין. בדרך לימודי את הסדרה, נתקלתי בחוסר הבנה בשאלות דלעיל ואשמח לקבל הסבר מניח את הדעת

ולעצם הענין צודק הינך זו השאלה בעצמותה.
הרמב"ם במו"נ טוען שכל המושג טומאה הוא מלאכותי, (למעשה כבר בגמ' כמדומני ר' יוחנן טען טענה דומה, על מה ששאלו גוי אחד ודחאו בקש, ואמרו לו תלמידיו לזה דחתיהו בקש ומה תענה לנו, והשיבם שאין טהור ואין טמא, עיי"ש), כלומר, כיוון שהתורה רצתה ליצור שתיהיה יראת הרוממות מבית המקדש ואם אדם יוכל להכנס לבית המקדש כל אימת שירצה, יהפך המקום לנדוש אצלו, ולא ירגיש בכבוד המקום, וע"כ הגבילה התורה את האדם שטמא מת, זב, מוציא שז"ל וטמא נידה לא יוכלו להכנס לבית המקדש, ועי"כ יהיה האדם מוגבל מאד באפשרותו להכנס למקום קדוש שלא יתכן שלא יארע לאדם אחד מן מקרי הטומאה, וגם צריך הכנה רבה וזהירות גדולה, ובזה יצרה התורה הגבלה כעין מלאכותית, כדי שלאדם תהיה הערכה כלפי בית המקדש, והוסיף הרמב"ם, הלא תראה שכל דיני טמאה וטהרה, אין להם שום משמעות בימינו, מפני שאין לנו בית המקדש.
ובדרך זה היה אפשר גם לישב כאן במעמד הר סיני.
אלא שגם להרמב"ם עדיין צריך להבין מדוע בחרה התורה דוקא דוגמאות הללו להיות טמאים, ולא דוגמאות אחרות.

אליבא דהרמב"ם צריך להבין:
מדוע כהן אמור להזהר מהטומאה גם בימים רגילים בשביל אכילת תרומה וכדו' מה שלוי האוכל מעשר אינו חייב.
לפי הרמב"ם החברות של חז"ל היא בניגוד לכוונת התורה שהרי כוונת התורה היא שדווקא בכניסתו למקדש האדם יהיה טהור בניגוד למצבו היום יומי, ואלו חברות משמעותה זהירות תמידית מהטומאה.

הרשבא,

אליבא דהרמב"ם בפרקי טעמי המצוות, התורה בחרה הגבלות מקובלות בתרבות הסובבת אותה.

הקשר בין מיניות לטומאה היה אחד הפופולאריים שבהם.

לגבי הטומאה שבזרע,

הרי שאין קביעה שהזרע עצמו טמא, אלא, שזרע שלא משמש למטרה 'קדושה' ממילא מתברר כטמא (וכך הוא בהרבה עניינים - למשל, הריגת אדם יכולה להיחשב מצוה בנסיבות מסויימות ועבירה חמורה בנסיבות אחרות - למרות שהמעשה הוא אותו מעשה, ההשלכות אותן השלכות, הים הוא אותו ים, ויש אומרים שאף הערבים אותם ערבים).

הרשב"א,
אדרבה, דווקא משום שהזרע הוא פוטנציאל כ"כ חיוני, ויש בו כח החיים, לכן כאשר הוא "מתקלקל" הוא הופך לטמא.
השווה נבלת בע"ח לנבלת בשר ודם.
דומני שכך ביאר הרש"ר הירש זצ"ל.

ואם תרצה יותר, אוסיף לך שאין הטומאה מתלבשת אלא בירכי דרבנן, במקום שהתרוקן מקדושה, כי שם הוא כלי עבורה, וראה כל זה באריכות גדולה בספרי הזוה"ק והמקובלים ותרווה נפשך.

כבר כתבתי לעיל שדעה זו היא דעת ר' יוחנן (וכתבתי זאת מן הזכרון ועתה לעת הפנאי אביא המקור) ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא.

והוא בילק"ש פרשת חוקת י"ט (או רמז תשנ"ט), וז"ל,
זאת חקת התורה. כותי אחד שאל את רבי יוחנן בן זכאי אמר ליה אילין מלין דאתון עבדין נראין כמו כשפין, מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אותו אפר ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת,
א"ל נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו (הכוונה בך), א"ל לא, א"ל ולא ראית אדם אחד שנכנס בו רוח תזזית, א"ל הן, א"ל ומה עושין לו, א"ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים מים והיא בורחת, (נשמע כמו דיבוק),
א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
וכיוון שיצא א"ל תלמידיו, רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב ?
א"ל חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, ע"כ.

ומה פירוש הדברים "לא המת מטמא ולא המים מטהרים" כלומר אין טומאה וטהרה בעצם, אלא התיחסות למצב מסוים כאל טומאה והתיחסות לדבר מסוים כאל טהרה, וזו ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל.

(וזכורני מעשה שהיה בבני ברק, שהרב גדליה נדל ע"ה אמר באחד משיעוריו שאין דבר כזה קדושה בעצם חוץ מהקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא קדוש בעצם, וע"כ ספר תורה ותפלין וכו' אינם קדושים בעצמותם, אלא שאנו מתיחסים אליהם כאל קדושים, וככשמע זאת אחד ממתפללי לדרמן (השם שמור במערכת) הלך אצל ר' גדליה ואמר לו שאמר דברי אפיקורסות וע"כ יינו יין נסך וברצונו להחזיר לו את היין שקנה ממנו (ר' גדליה כידוע היה מייצר יין) כיוון שהיה מקח טעות, א"ל ר' גדליה, בבקשה תחזיר את היין ואחזיר לך את הכסף, אבל תדע שההלכה היא שיין נסך תופס דמיו).

ודברי הרמב"ם הרי הם במו"נ (ח"ג, פרק מ"ז) וז"ל (בתרגום קאפח) כבר בארנו כי כל המטרה היתה במקדש להביא את הפונה להתפעלות, ושייראוהו וירהוהו כמו שאמר ומקדשי תיראו. וכל דבר מרומם כשיתמיד האדם להמצא בו ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהיתה באה ע"י, וכבר העירו חכמים ז"ל על ענין זה ואמרו שאין רצוי להכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרו הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך.

וכיון שזו היתה המטרה, הזהיר יתעלה הטמאים מלהכנס למקדש, עם רבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים, כי אם נצול ממגע נבלה לא נצול ממגע אחד משמונה שרצים שנופלים הרבה בבתים ובמאכלים ובמשקים ורבות נתקל בהם האדם,
ואם נצול מאלה לא ינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן,
ואם ניצול מאלה לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי,

ואף כאשר טהר מכל הטמאות הללו אינו מותר לו להכנס למקדש עד שיעריב שמשו, ואסור להכנס למקדש בלילה כמו שנתבאר במדות ותמיד, ובאותו הלילה אפשר שישמש מטתו על הרוב, או יארע לו אחד מגורמי הטומאה, וישכים למחרתו כמצבו אתמול.

ויהיה כל זה סבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם בכל עת,

וכבר ידעת לשונם אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל, והנה במעשים הללו תתמיד היראה ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה.

וכל שהיתה הטומאה מצויה יותר תהיה הטהרה ממנה יותר קשה ובריחוק זמן, האהלת המתים ובפרט הקרובים השכנים היא היותר מצויה מכל טומאה, ואין טהרה ממנה כי אם באפר פרה על אף נדירות מציאותו, ואחר שבעת ימים. וכו' והנה הושגו בדינים אלו מטרות רבות, האחת הפרישה מן הגיעולים, והשניה נצירת המקדש, והשלישית התחשבות במפורדם הרגיל וכו'
כי אין ענין הטומאה והטהרה הללו תלוים אלא בקדש וקדשים ולא יותר, בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אבל כל שזולת זה אין קפידה עליו אם ישאר טמא כל זמן שירצה ויאכל חולין טמאין איך שירצה, וכו' ע"כ לשון הזהב של הרמב"ם.

אריק123
עי' היטב ברמב"ם ומצא התשובה לשאלתך.
ובפרט שכידוע אע"פ שיודעים אנו טעם המצוה אין אנו יודעים טעם לכל פרט ופרט, למשל מצות ציצית שכתוב בתורה הטעם "וראיתם אותו וזכרתם", אעפ"כ לא נבין מדוע הבגד מוכרח להיות בעל ארבע כנפות או מדוע צריך שמונה חוטים בציצית ולא שש או עשר,
כך בשאר המצות אע"פ שנדע טעמיהם , לא נבין תמיד את כל הפרטים.

מי ש"מכירני" ודאי כבר יודע שנפשי שבעה ומתענגת על דברי הרמב"ם יותר מכל הטעמים והסברות שבעולם.

בכ"ז לא אמנע להביא טעם נוסף על דרך המקובלים המסבירים שכל דבר ששימש להשראת השכינה או שהיה ראוי לכך, אזי בהסתלק קדושתו והשראת השכינה עליו, מתדבקת בו הס"א והופך להיות טמא.

זה הטעם לטומאת מת שבחייו הייתה בו נשמה , חלק אלו-ה ממעל, ועתה כשנסלקה הקדושה הפך להיות טמא.

וכן טומאת יולדת , כין שג' מפתחות בידו של הקב"ה ואחת מהם מפתח של לידה, לכן לאחר הלידה שנסתלקה שכינה באה הטומאה.

בדרך זו אפשר לומר גם שהואיל וש"ז בכוחו להוליד ולהביא לעולם נפש מישראל והוא בכוח להיות מרכבה לקדושה, לכן בהיפלטו וירד ממדרגה זו לכן הוא מטמא.

הרשבא

מאד נהניתי מסיפורך על ר"ג זצ"ל.


ולנושא האשכול:

אני מבחין כאן בשתי שאלות:

א. מה טעם ההפרשה לפני מתן תורה, ובמיוחד מה טעם ההפרשה מאשה.

ב. מה טעם הטומאה שנאמרה בביאה בכלל, כהערת מסתברא.

אניח את השאלה השניה ואדון כרגע רק בראשונה. ואני כותב כאן ממה שעלה בידי כשלמדתי סוגיה זו לפני כמה שנים.

מצד אחד, נראה ברור שהטעם לפרישה הוא משום שאין ראוי להתכונן למתן תורה לאחר שאדם נמצא עם אשתו. ולא יימלט האדם מקלות ותחושה שיש איזו סתירה בין עיסוק בהנאות הגוף מכאן לבין קבלת תורה מכאן.

אני מודה שפירושי על דרך הרמב"ם, ומה בכך. האם זה אומר שאינו נכון? הלא כל אחד יכול לחוש שהדברים מתאימים לכולנו, לפסיכולוגיה שלנו.

תוספות מהסוג שהובאו כאן, בין על דרך הרב הירש, ובין על דרך המקובלים, הן מעניינות, אך האם יש בהן צורך?

אמנם, עדיין לא מיצינו את הנושא. לדעתי יש לברר את מוקד האיסור.

במתן תורה יש שני ענינים. גילוי שכינה - ומתן וקבלת תורה.

והנה, מצאנו בגמרא שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. ולכן אין אדם נאסר בלימוד תורה גם בשעה שהוא טמא.

ועוד יש להצביע על כך שבמתן לוחות שניים לא היתה הגבלה זו.

לכן נראה לי שהאיסור של ההפרשה לא נבע מנתינת התורה, אלא מצד גילוי שכינה. אין ראוי לאדם המצפה לגילוי שכינה - שאכן היה אחד ויחיד בהיסטוריה - שלא יפרוש מאשתו.

ואפשר שמכאן רצו ללמוד איסור תפילה בטומאה זו. וכן מצאנו במקומות רבים את הרעיון הזה.

(הכותב: מיימוני. נכתב על שם עצכח כי זה היום והשעה לבדיקת הפורום...)

אביא כאן מה שהכנסתי באתר "הלכה ורפואה" בקשר לשאלה הראשונה,

21:54 26/1/2005 - נשלח ב

ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות, י"ט ט"ו).
וברש"י שם כל שלשת ימים הללו כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ויהיו טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך ג' ימים שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא ,

אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור הוא מלטמא את הפולטת. (וע"ע מכילתא שם, גמ' שבת פ"ו, ירושלמי שבת פ"ט הלכה ג').

משמע שבתוך ג' ימים הזרע ראוי להזריע, וא"כ באם יהיה לאשה ביוץ תוך ג' ימים מזמן ההזרעה תכנס להריון,
האם כך דעת הרופאים כיום ? ונפק"מ למעשה.
הרשבא


13:14 27/1/2005 - נשלח ב

הרשב"א,

צדקת.

תאי הזרע החיים נודדים במהירות לתעלת צואר הרחם.
בתעלה הם ניזונים מהריר הצוארי המאפשר להם לחיות, בדרך כלל, בין שתיים לשלש יממות, שבמהלכן כל הזמן נודדות קבוצות של תאי זרע לכיוון הרחם ודרכו לחצוצרות, שם מתבצעת הפגישה עם הביצית וההפריה.

אורך החיים של תאי הזרע תלוי גם ב"בריאותם" של התאים. תאים שאינם תקינים חיים הרבה פחות.

לכן כאשר תאי הזרע הם בריאים ותקינים ניתן להרות מקיום יחסים שנעשה יומיים עד שלושה ימים לפני הביוץ.
דר_הלפרין


18:7 27/1/2005 - נשלח ב

ד"ר הלפרין תודה רבה
עוד רציתי לדעת מה הם הסכויים באחוזים שאשה תכנס להריון מיחסים שהיו קודם הביוץ ביומים.

וכן אביא לתשומת לבך: דברי הגמ' במס' נדה (ד' ל"ב ע"ב), אמר מר שכבת זרע של ישראל טמאה בכל מקום אפי' במעי עובדת כוכבים, תפשוט דבעי רב פפא שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים מהו ? בתוך ג' לא קמבעיא ליה לרב פפא, כי קמבעיא ליה לאחר ג' מאי ? ישראל דדייגי במצות חביל גופיהו (יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתם מתחממין) חביל גופיהו ומסריח, עבודת כוכבים דלא דייגי במצות לא חביל גופיהו ולא מסריח, או דילמא כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופיהו ומסריח ? תיקו:

האם יש במדע ידיעה לגבי שינו באיכות הזרע ברחם בין שומרת מצות ללא שומרת מצות ?

הרשבא

מיימוני,

דבריך הרי הם גמרא מפורשת בברכות כב בסוגיית בעל קרי שום משליכים שאסור לומר דבר של תורה בגלל מה להלן באימה וביראה ברתת וביראה אף כאן כאן באימה וביראה וברתת וביראה מכאן אמרו... עיי"ש. וממילא מכאן משמע שזה מצד קלות הראש של מעשה התשמיש (והגמראה לקחה מן הרמב"ם)

גמרא זו הדהדה לי בראש כל הזמן ולא העליתי אותה, שכן בסוגיית מ"ת שבת משמע שזה בגלל עצם הזרע, ועל כך שאל מיודענו הרשב"א (מחלוקות בין המימוני לרשב"א) מה טמא בעצם הזרע, ועל כך הבאתי דין של טומאת טבול יום.

אך באמת אמרת רעיון מאד יפה (בסגנון בריסק) שבמתן תורה הי' כאן שני דברים, דין לימוד ודין גילוי שכינה, ואני מבין ממך חילוק יפה בין תורה לתפלה שתורה עיקרה לימוד, ותפלה עיקרה עמידה לפני השכינה.

ושדין גילוי שכינה מחייב טבילה, משמע מהמקרה של דיבת מרים על משה בסוף בהעלותיך שם, שצעקו מים מים עיי"ש ברש"י.

ולפי דבריך מובן היטב שאעפ"י שטבילת עזרא בטלה לגמרי לגבי תורה כדברי הרמב"ם בהל' קר"ש הרי בתפלה משמע בהל' תפלה שיש מקום לטבילה זו (ומשמע מהרמב"ם שביטול טבילה בתורה ובטבילה שני דברים נפרדים הם). וכבר העיד הרמב"ם שלא ביטל מימיו טבילת עזרא לגבי תפלה.

ודע, שהחוקרים טוענים שהסיבה שבספרד ובמזרח התיכון עדיין נמשך קיום הטבילה בתפלה ואילו באשכנז זה התבטל לגמרי, קשור הדבר להבדל הנצרות והאיסלם, שהרי באסילם יש חיוב מוחלט לבע"ק להתרחץ לפני התפלה, והנהגת עם ישראל בזה היתה מתפרשת כזלזול בעבודת ה'. ואילו בנצרות זה לא הי' קיים, ומכאן שבאשכנז התבטל הדבר כליל עד לתחיית החסידות ששוה הנהיגו את הדבר. (ולכאורה לפי הנ"ל יש כאן מעגל סגור, שכן בוודאי הושפעה האיסלם מן היהדות בזמן התלמוד כפי שכבר הוכיחו השפעה הרבה של היהדות התלמודית על האיסלם, ואח"כ שוב השפיעה האסילם באור חוזר על היהדות)

אולם לדבריך יתכן, שזה נעוץ בהשקפת הרמב"ם על מעשה התשמיש, שלפי הרמב"ם המעשה מגונה בתכלית, ואילו באשכנז לא הסתכלו על זה כך.

אך כל זה, כאמור, אינו עונה על שאלת הרשב"א.

(נכתב בחול בחו"ל)

לכבוד החכמים היושבים על מדין.
אשמח אם תעזרו לי בקושיה שנתקשיתי בגמ' מסכת שבת בענין הנדון. (ראה שם הסוגיה לענין עונות).
מבואר שם דכל שלושת הימים נצרכו לא בשל טומאת הגברים שהינה רק טומאת ערב,ובאופן עקרוני יכלו לטבול ערב מתן תורה ולקבל תורה בטהרה אלא בשל הדין של פולטת ש"ז שדינה כבעל קרי ויכולה לפלוט עד ג ימים.
וקשה לי דמבואר שם בתוס' דדוקא בעלי קרי אסורים בתורה משום קלות ראש ולא שאר טמאים כפי שהוזכר לעיל.ולא ברור לי דהדין של פולטת לא קשור לכאורה לקלות ראש. זו הפרשה טבעית מגוף האשה.ואם תאמרו שעצם הפליטה מזכירה לאשה המעשה אם כן למה זה תלוי בנדון ההלכתי של עד מתי שכבת זרע מטמאה? ואם תבואו לתרץ שבסתמא עד ג ימים נשאר רושם מהמעשה של הקלות ראש הרי מוכח מדין הגברים דלא כן, דמיד שנטהרו ראוים לקבל תורה???
ולא מצאתי ישוב לקושיה זו אודה לכם אם תניחו דעתי.
מוצש"ק לסדר "היו נכונים לשלושת ימים".