חשמל ביו"ט

שלום לרב!
רציתי לשאול לגביי הפסיקה של הרב שלום משאש לגביי היתר להדליק אור ביום טוב, מהי דעת הרב בנושא זה?

תשובת הרב:

ראשית אלו דברי הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל:

אנו בני ספרד, נהגנו להתיר הדלקת חשמל ביו"ט שלא כדעת אחינו האשכנזים, כיוון שאין בדבר זה שום איסור נולד כלל וכאן בארץ ישראל, טוענים שנהגו לאסור, וזו רק דחייה בעלמא.

אכן מדינא מותר להדליק ולכבות חשמל ביו"ט, והישרים מודים על האמת. ואם יש בזה ספק הרי שהוא דרבנן והולכים בדבר זה לקולא, וניתן להתיר משום שמחת יו"ט שהיא מצווה מן התורה שאין לך שמחה כאור החשמל! וה"ה שמותר לכבות, שאם לא נתיר לכבות הרי שימנעו מלהדליק ובכך תמנע מהם אותה שמחה.

אוצר המכתבים ח"ג ס' אלף תשע"ג. אוצר המכתבים ח"ג ס' אלף תתי"ב ועיין דיון ארוך בהשמך בעניין המחלוקת אם כיבוי אור חשמל ביו"ט מותר לכו"ע ומה האידנא הלכה למעשה.

והנה היום אמרתי לעמוד על דעת הרב המחבר ושכמותו מגדולי רבני המערב, מרוקו ואלג'רי'ה עד היום, אשר עפ"י סברתם התירו להדליק ולכבות אור חשמל ביו"ט ולא ראו בזה שום איסור נולד.

וכל השנים כבר בהיותינו בחו"ל טענו בפנינו שאותם חכמים זצ"ל טעו בדבר ולא ידעו מה טבעו של החשמל כי אולי הטעו אותם המומחים, ועכשיו שנתברר כביכול מה סודו של החשמל, אין לנו אלא לאוסרו ביו"ט שלא כדעתם, וכמו אז גם היום קשה היה לי לקבל טענה שכזאת כי תמיד חשבתי שלא טובים אנו מרבותינו, לא בתורה ולא בחכמות.

וכעת אפרוש כפיי אל ה' לברר את דעתם, דבר דבור על אופני הקודש שבהם טמון סוד החשמל, ואעביר ראשון ראשון בדעת הגר"י משאש בשו"ת מים חיים {ח"א סי' צד ד"ה "כל זה דברנו לעניין שבת ועתה הבוא נבוא לאוקומי הלכתא בעניין יו"ט}.

אכן הרב פסק שם דבודאי בעניין השבת אין שום היתר בהדלקת אור החשמל ופשוט דאיסורו מן התורה ושיש בו צד חיוב סקילה ברם לעניין יו"ט לא כן הוא הדבר.

וז"ל הרב שם "המנהג הפשוט בכל המקומות אשר ידעתים גם אצל השרידים להדליק ולכבות בידיים ביו"ט בלי שום חשש כלל וכו'" עכ"ל.

והנה גם הרב זצ"ל, ראשית דן בעניין גרימת ניצוצות אש כתוצאה מהדלקת החשמל וזה הוה ליה כמוציא אש מן העצים ומן האבנים וכו' דלכתחילה אסור אף ביו"ט ברם הסיק להתיר זאת משני טעמים:

חדא משום שכל איסור להוציא אש ביו"ט הוא מפני שהיה אפשר להוציאו קודם יו"ט כדעת הרמב"ם {פ"ד ה"א מההל' יו"ט} וכ"פ מרן השו"ע {ריש סי' תק"ב}, אולם בנ"ד כיון שלא היה אפשר להוציאו ערב יו"ט מותר לדעת האחרונים להוציא אף ביו"ט עצמו, ואין להקשות שכן היה אפשר להוציאו בדרך אחר ובהיתר.

והטעם השני להתירו, שאף איסור נולד אין בו, שזה לא נקרא מוציא יש מאין שהוא באמת דרך האיסור, וזה בודאי עדיף מחיכוך גפרור שנהגו להתיר שימושו ביו"ט, שהכא החשמל הוא כעין טמון במערכת החשמלית בין הלוח למפסק, והמפסק אינו יוצר אותו מחדש אלא רק מחברו להמשך זרימתו, וכלשון הרב זצ"ל "ויותר זה דומה לנופח רוח פיו או למניף בידו על גחלת ועושה שלהבת ומדליק ממנה פתילה או עץ דשרי בלי שום ספק".

ה"ה לגבי הכיבוי, כפי שפסק בסעיף הבא, שלגבי "המאור הגדול הזה" שמהוה החשמל, אין לך כבוד יו"ט ושמחתו יותר ממנו. וז"ל הרב משאש "א"כ אם תאסור לו לכבותו ימנע מלהדליקו משום דאית ליה פסידא טובא אם יניחנו דולק, ולא לבד שיבטל משמחת יו"ט אלא ישב בעגמת נפש מהעדרו וזה מהוה זלזול גדול ליו"ט שמגרע אותו משאר לילות ואף אין להטריחו שיעשה ע"י גוי".

ובאמ"ת דעתו אינה דעת יחיד כפי שאבאר בהמשך וכפי שרצו לבודדו ח"ו, שכן בעצמו ציין את ספר אוצר ישראל (או' ט') הסובר שמותר להדליק אור חשמל ביו"ט דאין זה מוליד אש ביו"ט כמו חיכוך עצי גפרית, והאי מותרת כי לדעתו נמי בכוח החשמל יש כמאין אש ממש טמון בו וכאשר נפגשים החוטי החיוב והשלילה יצא האש לפועל, ונוסף שאין בחבור זה שום מעשה, וכן יש הטוענים שאור החשמל הזה נדמה כאור גנוז ואינו אור טבעי כי אינו שורף או בוער כמו אש ממש ואם נשים בגד בין שני הקצוות והזרמים  לא ישרף", עכ"ל.

ודייק הגר"י משאש שגם אם נאמר שיש לאוסרים כעין איסור הוצאת אש מאבנים, זה אינו אלא איסור קל דרבנן דלכתחילה, ובדיעבד מותר להשתמש בו, וגם אם נגדירו כנולד הוי נולד שאינו נראה לעין ונעשה מהר כלאחר יד, ויש להקל בו בשופי.

ע"כ סידור סברת הרב המחבר זצ"ל, וכעת יעלה ויבוא מר השני מן המתירים גם הוא מו"ר המקובל האלוקי דיין בעיר אוהרן אשר באלג'רי'ה, הצדיק רבי דוד הכהן סקאלי {בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב סי' נו'} וז"ל הטהור שם:

"ודע שאור הנזכר לעניין הדלקתו ביו"ט עצמו נ"ל שאין לאוסרו משום דמקרי מוציא מוליד דתנן אין מוציאים האש וכו' (ביצה ל"ג) וכו' שאין זה נקרא מוציא אור משום דהכא מקומו ומקורו הכל הוא עשוי יפה דכל מה שמצטרך למלאכה זו כבא הוא עשוי במכונת מקורו שכבר כוחו שלו בתוקפם ובגבורתם נמשכים בחוטין וכו' ולכן לא דמי למוציא האש מן המים ומן האבנים ששם אין כאן דבר מוכן להזה האש וכו' ששם יש להוציאו ע"י מלאכת האדם אם בכוח ההכאה או בדבר אחר שעושה בו הכנה מיוחדת וכו' ואין כאן בית מיחוש ודוק וכו'  מה שכתבו שיש איסור מוקצה לא ידעתי מאי אסורא איכא".

והנה גם סברת רבי דוד הכהן סקאלי זצ"ל מתבססת גם היא על העובדה שלא ניתן להשוות הדלקת אור החשמל ביו"ט לאיסור המוזכר במשנה, שהכא אין בו שום טרחה, והדבר מוכן לאדם במעשה קטן.

ופלא היה בעיני כאשר עיינתי חוזר בדברי האוסרים בפרט  בשו"ת יביע אומר {חלק ב' או"ח סימן כו'} שמסקנתו כדלהלן וז"ל "המורם מכל האמור שאסור להדליק החשמל ביו"ט, אבל מותר לומר לגוי להדליקו, ולכבותו אסור אפילו ע"י גוי. (אם לא שעושה הגוי כן מעצמו), ודלא כמ"ש איזה אחרונים להקל בזה. וכן ראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל (סי' יט דס"ט ע"ב), שהתיר להדליק ולכבות החשמל ביו"ט ע"ש. וכ"כ בקונטרס מאור החשמל, אולם אין דבריהם מחוורים לדינא. והעיקר לאסור בזה, וע"ע בשו"ת קרית ח"ד ח"ב (ס"ס נו)",עכ"ל הראשל"צ בעל יבי"א.

והיה נשמע ממנו שבשו"ת קח"ד הנ"ל גם הוא מן האוסרים כפי שבא בהמשך דבריו "והעיקר לאסור בזה ועיין בשו"ת קרית חנה דוד וכו'", ולא כן הוא, דהרב דוד הכהן סקאלי שייך כפי שהבאתי לעיל ל"איזה אחרונים שכתבו להקל בזה" עם הגר"י משאש ועוד רבים וטובים מאיתנו כפי שאביאם בהמשך, וגם הכא צע"ג בשיטת הצגת המקורות ולא כאן המקום.

אגב מילתא כאמור גם הראשל"צ הרה"ג רבי מאיר עוזיאל זצ"ל,   נשאל והתיר בפשטות את שימוש החשמל ביו"ט בידיים וזאת מסקנתו לדינא:

"למדנו שגם בדבר שאינו אוכל נפש ממש אלא שיש בו הנאה ישירה לגוף מותר לעשותו ביום טוב לדברי הכל, ולדעת המרדכי ורמ"א והב"ח מותר לכבות הדליקה כדי שלא יתעשן הבית אם אין לו בית אחר. מעתה בנדון דידן הדבר ברור לכל, שהאור הוא דבר שהגוף כולו נהנה ממנו ויש בו משום שמחת יום טוב (אמ"ה וזו סברת הגר"י משאש הנ"ל להתיר לכבות) ודינו כאוכל נפש עצמו שמותר לעשותו ביום טוב, וכבר כתבנו שאין בהדלקה זו לא משום מוליד ולא משום נולד, ולכן נלע"ד להלכה להתיר הדלקת מאור החשמל ביום טוב". ולעניין כבוי החשמל ביו"ט אף הוסיף הרב עוזיאל שאין מקור לגזור גזירה נוספת כזאת לאסור.

ולמען האמ"ת כך היה מנהג יהודי מצרים כפי שמעיד ומוכיח להתירה גדול הפוסקים בדורות הקודמים במצרים ממוצא מרוקאי, הגאון הרב רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל {בספרו  מצור דבש ח' או"ח סי' ז'} שנשאל על דבר זה, ואחר אשר באר שהבערת החשמל אינה הולדת אור שהרי עצם הזרם שהוא נובע ממקום מרכז החשמל ומתפשט לכל החוטים הרי הוא נמצא במקומו וזורם בלי הפסק אל כל החוטים הנמשכים ממנו עד שהנוגע בהם, גם בהיותם מחותלים בחוטי פשתן עלול להסתכן, ופתיחת המפתח אינה אלא הסרת המניעה של המשכת הזרם אל חוטי המאור, ולכן אין בזה משום מוליד ומותר להבעירו ביום טוב (כפי שהביאו הגרב"צ עוזיאל זצ"ל).

וכן העיד הראשל"צ בעצמו ביב"א {חלק ב' או"ח סימן כו'} בהיותו משרת כהרב הראשי באתר דמר רבי רפאל בן שמעון, גם אם הדבר היה בניגוד לרצונו וז"ל:

"אולם מה נעשה ופשט המנהג פה במצרים גם בין החרדים לדבר ה' להתיר הדלקת החשמל ביו"ט, ע"פ הוראת הרה"ג מארי דאתרין מהר"א בן שמעון ז"ל, וכ"כ ידידי הרה"ג רי"מ טולידאנו נ"י בשו"ת ים הגדול (סי' כו), שכן נהגו במצרים, וכן נראה דעתו שם, וכן שמעתי באומרים לי, כי כל הרבנים שקדמוני פה מצרים, עבדי עובדא בנפשייהו להקל בזה בפשיטות", עכ"ל.

ואף שהוסיף מדיליה שסברת הגאונים הללו נגרמה להם מחסרון ידיעה בטיב החשמל ואילו היו יודעים יפה (לדעתו)  לא היו מקילים בו, מ"מ נשאר המנהג נפוץ ויסודתו בהררי קודש ולא בקיל ניתן כידוע לבטלו.

ולמען האמ"ת לא נעלמו ממני דברי הגאון רבי אליעזר וולדנברג  זצ"ל בעל שו"ת ציץ אליעזר כנגד סברת המלאך רפאל בן שמעון, וקצת לגלגל לצערי על סברותיו בענין טיב החשמל, אף שהסכים למסקנה דדינא להתירו מכיוון אחר, ונביא קיצור דבריו בהמשך, ולא נתמודד אם ראיותיו בענין טכנולוגית החשמל כי לא זה ענייננו במאמר זה, אלא רק למנות ולהביא בפני כל את דעת הרבים של רבותינו המתירים למען נצח ישראל לא ישקר, באומרם לא היו ולא נבראו כאלה, לא ידעו ולא הבינו ושאר דברי כזב.

והנה גם אחד מגדולי פוסקי אלג'ירי'ה בעל שו"ת פרחי כהונה (או"ח סי' טז') רבי מסעוד הכהן גם הוא הסיק להתיר וזה קיצור לשונו שם:

"מצאנו וראינו דלא דמי למאי תנן אין מוציאים את אש וכו' דהתם אין מצויה באבנים וכו' לא בכוח ולא בפועל וכו' והוי ממש נולד גמור אם לא היה מאז מצוי לא הוא ולא מקצתו משא"כ האלקטרי"ק (חשמל) אשר האש מצויה בו תדיר ממכונתו ונמשכת אחר החוטים של ברזל הנמשכים ממנה וכו' ופעולת המפתח הוא להיות מפריד בין שני החוטים קבועים בו וכו'", עכ"ל.

והאחרון דבי חביבי, גדול אחרוני רבני מרוקו בארץ ישראל, הלוא הוא הרה"ג רבי שלום משאש זצ"ל, אחר אשר ראה ושמע מכל המהנדסים וחכמי החשמל והאור, קרא ועיין בכל טענות המומחים והמתבססים עליהם, אחר אשר אסר כיבוי חשמל ביו"ט לשיטתו כפי שאבאר בקצרה, קם רבי שלום ואמר {שמ"ש ומגן ח"ב סי' סה'}:

"אבל ההדלקה היינו מדליקין לא עלה על הדעת שיש בזה משום נולד רק כמדליק מנר לנר שהרי חוט א' כבר יש בו חשמל ועל ידי הגבהת הכפתור אנו מחברים החוט שאינו דולק לחוט הדולק ואין בזה משום נולד כלל, וכמו שכן היא סברת הרבה פוסקים. ואמנם בבואי לארץ מצאתי חילוקי דעות, מיימינים ומשמאלים, ועכ"פ אין למחות ביד המתירים שנהגו להקל בזה. ובפרט דיש בזה עונג יו"ט. וגם הרה"ג הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א מסכים לזה."

הנה כשמ"ש העולה מן המזרח, פסק כדעת כל הני רברבי וכמנהג צפון אפריקה, ברם לא ראיתי מתוך דברי הראש"ל ביבי"א שכוונתו להניח להם לישראל בדבר זה ולא למחות ולבטל מנהג זה, גם משום שמחת יו"ט, ואולי כך מסר בע"פ ולא נתפרסם.

ולמען האמ"ת, גם בסוף ימיו חזר וענה לתלמידיו הן בע"פ והן בכתב (שמ"ש ומגן ח"ג) שלא פעם כמעט נתרשלו במדרגות מפני החושך והורה להדליק את האור ביו"ט בלא שום פקפוק שלא רק שאיסור אין בו, אלא גם יסכנו את עצמם בנפילה מפני החשמל, וזה לא יעשה.

אולם כאמור הגר"ש משאש זצ"ל אסר בחריפות כיבוי אור חשמל ביו"ט וניהל כבר בימי חורפו מו"מ ארוך עם בן דודו הוד יוסף מתלמסאן ובכמה מקומות גזר על הכיבוי בידיים אתו שבת (עיין שו"ת תבואות שמ"ש ח"א סי' כז', כח' וסי' לג' וכן בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ב סי' סה') וטען שאין זה מנהג מרוקו אלא רק ע"י גוי שהוא שבות דשבות במקום מצוה מותר, דאל"ה ימנע מלהדליק ונמנע מעונג יו"ט, או ע"י שעון שרי, וזולת זה רק הכיבוי אסור ושראוי לפרסמו ולקבוע גויים למטרה זאת כדי שלא יכשלו לכבות בידיים וגם שלא ילמדו לעשות זאת בשבת והוא בהרבה מקרים איסור תורה, כי כל ההמון אין הם מבדילים בעניין זה בין שבת ויו"ט, ולא ויתר לגר"י משאש ולא כיבה את אורו מול אורו של גאון ישראל כמותו.

ואף שלא נצטרך לענייננו כי לא באנו לחדש ימי האור והחשמל כקדם אחר אשר נהגו לאסור אלא רק להעמיד על האמ"ת, אולם גם רבים וגדולים מחכמי אשכנז בארץ ובחו"ל פסקו להתיר וזאת שלא מחשש לביטול מנהגי המערב.

כן היא דעת הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים {ירחון קול תורה שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'} באומרו כי לא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידיים, ולא על ידי גרמא.

 וכן כתב להתיר הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השולחן {קובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג} מפני שאין זה אלא גרמא ושרי, וכן איתא בשו"ת אבן יקרה {מהדו"ג סי' קסח}.

וכאמור לעיל גם הרה"ג רבי אליעזר וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר {חלק א סי' כ' פרק ו'} התיר זאת וטעמו הנה עמו:

"האיסור של מוליד הוא רק לעשות בידיים וכו' אבל לגרום להולדה כמו בנידון החשמל שבלחצו על הכפתור אף שגורם בחיבור לעצם פעולת הזרם מיד, אבל הרי עצם הולדת האור אינו עושה בזה, כי אם הזרם עובר על ידי גרמתו דרך שם ונכנס למנורה ושם נולד מאליו האור ע"י ההתנגדות הגדולה שנפגש הזרם בזכוכית, ויוצא שהאדם הלוחץ על הכפתור הוא רק הגורם להולדת האור, אבל בשו"א לא המוליד, וא"כ י"ל שאין איסור של מוליד בפעולת גרם - מוליד כזה וכו' וכן אין לאסור בכאן משום אינו מן המוכן, מכיון שהזרם המוליד כבר מוכן ועומד עוד מבערב יו"ט ע"י הגנראטור שבתחנה המרכזית העובד באופן אוטומטי יומם ולילה בלי הרף ומספק הזרם לחוטים וכו' וכפי שביארו לי המומחים אף שלהבת אין בתוך הזכוכית הדולקת א"כ י"ל שפיר בזה בלי שום פקפוקים שסברותיהם של הגאונים הנ"ל שאין בזה לכו"ע משום נולד מכיון שהוא דבר שאין בו ממש וכו' ובזה י"ל שפיר שאין בכאן משום הכנה כסברתנו וכו' ושאין לאסור משום זה הטלטול".

ומה אענה ומה אוסיף על דברי גדול הפוסקים והמכריעים שבדורנו בעניינים המתחדשים בימינו הן מבחינה טכנולוגית והן בחידושי הרפואה, ופרט אחר אשר ביארו לו המומחים, וחיזק את דעתו להתיר אור חשמל ביו"ט כדעת רבותינו מן המערב.

ואחר כל הדברים האלה, לא אסתיר את כעסי, כעס פנים, על מה שכתב באנציקלופדיה התלמודית {ערך חשמל כרך יח',טור קנה}, וזו מסקנתו על רבותינו דלעיל מן המזרח והמערב גם יחד "וכבר נדחו דבריהם, שהם לא היו בקיאים בענין החשמל, והאמת היא שיש כאן אש חדשה שנוצרת בחוט שבנורה מכח התנגדות החוט לזרם החשמל הזורם בו", עכ"ל..

ולא יפה דיבר ונמשך אחר המבטלים, שהאמ"ת היא כפי שהוכחנו, ואשי ישראל אלו בקיאים גם בקיאים היו, ואם סברא אחת נפלה, עצות רבות אחרות קמו מפניה להתיר כפי שביארתי.

ולעניין מש"כ ביצירת ניצוצות בזמן חיבור חשמל לא נתעלם גם הכא מסברת הפוסקים המתירים כיון שאין שום תועלת בניצוץ, והוא ממש 'פסיק רישא דלא ניחא ליה'. ואף לדעת האוסרים, יצירת ניצוץ מותרת כיון שבעשיית הניצוץ הוה כמקלקל ומלאכה שאינו צריכה לגופה, בפרט שהיא נעשית כלאחר יד.

ויתירה מזאת, יש שכתבו שאין לדבר כלל על פסיק רישא כיון שהוא אינו ניצוץ הנראה לעין, ויש שהעירו שכיון שאין בעשיית ניצוצות אלא רק איסור דרבנן, איסור דרבנן בפסיק רישא שלא ניחא ליה הרי הוא מותר, ואין לשכוח שבניצוצות הללו אין בהם ממש, ואין בכוחם להבעיר דבר מחמת החום הנמוך שבהם, לכן אין דינם כאש אלא במקרה של קצר ותקלה שאינו שכיח ולא דנים על פיו {עיין כל זה בא"ת, בנספח לערך חשמל, טור תרמא, או' י' עניין הניצוצות}.

העולה כשלהבת אש ממש מכל האמור לעיל, ובלא רצון לחדש את אש המחלוקת אלא להעמידה על אמיתתה, שרוב רבני המערב וכן היה המנהג אפילו בא"י, להתיר לכו"ע הדלקת אור החשמל ביו"ט בידיים ממש, ולגבי כיבויו למחמירים ע"י גוי או שעון בלא רמיזה, וכן היא דעת רבים מפוסקי הדור הקודם מכל העדות, אחר ביאור אצל המומחים, וכל זה להלכה ולא למעשה מפני חשש החשמל שלא ייוצר אצל האוסרים, אולם למעשה בעת הצורך או כל ספק ספיקא דסכנתא, ידליק בידיים ביו"ט בלא חיפוש אחר גוי של יו"ט או קטן של ישראל, ובזאת כבוד אור דחכמי המערב לא יכבה.

כל זה אמרתי הלכה אך לא הלכה למעשה אלא בסייגים אשר פרטנו לעיל, ורק לעשות רצון השואל השבתי וה' הטוב ישפוט דברי אמ"ת
זכריה זרמתי