בןציון כהנא: על משמר ההלכה

קרתה תקלה, לכן אני ממשיך בהודעה חדשה.

גם תופעת החומרות אינן בעיית המלקטים, וכי הרב ווזנר או הרב אלישיב כן מקילים? מחמירים על כל צעד ושעל, וכי המשנה ברורה נוטה להקיל ובודאי לא החזו"א. אז למה תלינו על המלקטים למיניהם שמביאים הכל.

ובכלל הצעקה המופרזת על הירוס התורה - מוגזמת ביותר, מי מונע לשאר התלמיד חכמים לכתוב השפיץ... וכו'.

ומה כן היא תופעה חדשה ממש תקדימית, ומעולם לא נתקלתי בתופעה דומה, היא לא ברמת המלקטים שמציינים למקורותיהם ויש טוב יותר ויש גרוע יותר, ויש בלומדות ויש בלי, וכל הכללות קשות (ובכלל, הרי התופעה שכ-ו-ל-ם לומדים גורמת שלהרבה זקוקים לאפיקי התבטאות ומכך ריבוי החיבורים, אולי שרק הטובים ביותר לתורה, בחינת אלף נכנסים להוראה יסנן המחברים והחיבורים), היא ברמת הגדולים (וכבר נגע בזה הרב מיכי). מעולם לא הי', שגדול ברמה של הגר"ח קניסבקי (והוא באמת ת"ח גדול ומובהק, וזה מפליא נורא) מייצר ומפיק פסקים על ימין ועל שמאל, חצי אפוי וחצי מבושל, בלי נימוק, ובלי מקור, והרבה מהם-במחכתה"ג הם פשוט מגוחכים. וכל הסיבה שדבר כזה קורה, היא - לדעתי- תוצרת ה"דעת תורה" שעוקפת את התורה. ותינח כאשר מדובר באדמו"ר שאינו הופך לפוסק על סמך רוח הקדש, הרי אין כאן הפרעה לעולם התורה, וכמו כן תינח כאשר הדעת תורה מחליטה בתחומים מטאהלכתיים או חברתים שם אין הלכה והשעת תורה באה למלאות את החור ההלכתי, אז זה נסבל, אך כאן ה'דעת תורה' מתערבת בתוך תחום פסיקת התורה. ואלמלא מעמדו של הגר"ח הי' העולם הליטאי גועש וסוער נגד זה. אך יש שקט מהדהד מעולם הליטאי.

ולא רק פסקיו, אלא גם פסקי הרב אלישיב שהם חסקי נימוק כלשהו, נגוע באותה הבעי', שווירוס ה'דעת תורה' התפשט לתוך תחום הפסיקה , ואין פוצה פה ומצפצף.

מיימוני, אולי תרחיב על בעיית הספר שמירת שבת כהלכתה. (ופגמים ניתן למצוא בכל ספר, אני מדבר על בעיית יסוד)

(אגב: האם יש לשה"ר על מוצר של יוצר? הרי אינך מדבר נגד האדם רק על יצירתו, כלום יש לשה"ר כאשר אתה מחוה דעת על בית שהוא נבנה גרוע על ידי בנאי? יתכן שזה נכנס לתחום ההיזק ולא לשה"ר)

העיקר חסר מן הדיון, לענ"ד.

כותב המאמר נקט לדבר פשוט שיש צורך בשנים רבות של השתלמות עד שמגיעים לה'שפיץ' שלו.

צדקו המגיבים שיש חסרון נורא בסדר הישיבות. ושרוב מן ה'לומדות' בה מפטמים בני הנוער עד זקנה ושיבה בכולל, אין בה כלום ממה שנמסר למשה בסיני. והדברים עתיקים, ואין כאן מקומם.

לעניות דעתי זה ברור שתכלית הלימוד בימי חז"ל ובמאות שנים שלאחריהם היה הלימוד למעשה, היינו איסוף הלכות עד כמה ששייך, ולהוסיף ידיעה הלכתית בכל התחומים. במה עוסקים כל המשניות? גם כל השקו"ט בגמרא אין בהם אפילו משהו דומה לדרך "יגיעת התורה/המח" שחדשו לאחרונה.

הענין של יגיעת התורה וכל הגוזמאות וההפלגות אודות לימוד ויגיעה בתורה שמצינו בדברי חז"ל הם, כנראה, לפי שכל א' היה צריך לידע כל הדינים ששייכים שיהיו נצרכים לו. חייבים לזכור שלא היה אז ריבוי ספרים לעיין על כל שאלות המזדמנות, וכן ל"ה טלפון פקס או דוא"ל לשאול מן "פוסק הדור" (גם זה מונח חדש על משקל "צדיק הדור" – מונח עתיק יותר). ובגלל זה היו צריכים לחזור על משנתם כל הזמן, מה שהכביד עליהם למאד. ופשוט שבאמת אי אפשר לזכור כל דינים והלכות מבלי יגיעה אמיתית. אבל הם הרמי"ם בדורות האחרונים העתיקו את זה ליגיעה על סבורה אחת כמה שבועות וכו' וכו', מה שפשוט לא נמצא דבר כזה במקורות.

נכון, שלפעמים ע"י הברקה "רבי עקיבא איגר"ית יכולים להפריך פסק של פוסק רגיל, אבל, זה המציאות, לא כולם ר' עקיבא איגר, והתורה ניתנה לבני אדם, והולכים אחר ר' אליעזר ללוד, ואחר רע"א לפוזן בתנאי שיש ר' אליעזר ורע"א, אם אין רע"א, אז אחר הר נוף להגרע"י שליט"א.

אני לא אומר שיכולים לפסוק מתוך ציטוטי ספרי הקיצור, ברור שצריכים להבין כל הרקע להפסק וכו', אבל זאת לא אומרת שצריכים אותן "דקות הסברות" וכו' מה שכותב המאמר מצריך.

ממללא הוסיף את הרמב"ם. אני אבא אחריו ואחדד את זה.

וכי הרמב"ם לא כתב בהקדמה שלו "כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא". הרי זה לא כמו בעל אותו המאמר, ואכן זהו רמב"ם קשה בשביל כמה "בניי תוירה". ומה עם הרי"ף והרא"ש, האם הם כתבו ספרם רק לאחר שיעשו כל מיני קווצ'ים על הסוגיא ולאח"ז יעיינו בדבריהם לראות האיך פסקו? ודאי שלא, כי אז לא היו צריכים יותר מלציין "הלכה כרבא" וכד', לא להאריך ולהביא כל הסוגיא. ברור הדבר שרצו להקל ולהשמיט כל השקו"ט הס"דים המכבידות על הלומד, ולהביאו ישר אל תכליתו. וכמובן אין הראשונים הנ"ל יחידים בדבר, כי זה היה דרכם של כמה וכמה ראשונים שכתבו ספרי פסק.

ואפילו בתוספות, לא תמצא בהם פלפולים ארוכים או הסבר לשם הסבר בלבד, בדרך כלל הכל מתמקד להלכות היוצאות מן הסוגיא, כידוע.

כל ספרי השו"ת הקדומים, לא האריכו כי אם מה שהיה נוגע לבירור הענין, ובדר"כ היה זה קצר יחסית.

בקיצור, מה שקרה הוא שדרך הלימוד הלא נכון נהפך לשיטה ולדעת תורה. לא זו בלבד שיש חסרון שאין לומדים הלכות בישיבות, אלא אף בוז יבוזו לו, ושכחו מהי עיקר מצוות לימוד התורה.

כמה הלכות יודע ר"מ ממוצע? כמה הלכות יודע אותו רב בעל המאמר?

מיימוני,

אני תמה עליך שאתה בז כ"כ ל"שש"כ" שכמעט לא נראה כבושם הזה – בפרט לפי הגדרתי הנ"ל.

היום היה כל מחבר ומו"ל עושה ספר שלם מן כל פרק שבספר. המ"מ בהספר הם לענין וקולעות אל המטרה, לא גיבוב של ס' שותי"ם בעלמא. נכון שיש איזה מקומות שאפשר לחלוק עליו, אבל גם המיימוני המקורי הוצרך לחזור בו באיזה מקומות, ואין זה פגם בהספר, ולא מגרע מאומה מחשיבותו. לגבי הפסקי תשובות, אכן ספר ליקוט נפלא, אבל כלל לא באותה הרמה של השש"כ, חלקים האחרונים השתפרו וא"כ יש סיכויים... אבל מה אעשה ואני לא מעוניין מה עשה האדמו"ר מ______ או האיך התנהג אא"ז מביאלה זצוק"ל.

תוקן על ידי - מלמד_לאדם - 06/02/2005 6:35:02

מיימוני,

נעלמה מעיני האפשרות שתיעלב מדברי באופן אישי כנוגע בדבר .

לגופו של עניין,

יכול להיות שהדוגמא של 'משנה תורה' אינה דוגמא טובה, וזאת, כיון שהיקף הידיעה של כותבו אינו שגרתי, וכן יש בו מאפיינים איכותיים יוצאי דופן, למשל לשונו הייחודית והמדוייקת של המחבר והיכולת לארגן את החומר בצורה מסודרת (אם כי האם מאפיינים כאלו היו נחשבים בימינו ל'למדנות'? אדרבה, יותר מסתבר שהיו מעידים על 'שטחיות' דווקא).

אני כן סבור, שחלק ניכר מההילה של ספר זה היא פרי יחסם של דורות רבים של לומדים אל הספר ואל מחברו כספר שגאונות גנוזה בכל תג ותג בו. לו לא הייתה נוצרת סביבו הילה כזו, ייתכן והיינו מתייחסים אליו כאל ספר ליקוט הלכות מהש"ס, ותו לא (וידועה ההלצה הישיבתית על ראש ישיבה שתירץ קושיה ברמב"ם, וכאשר הועמד ע"י תלמידו על דברים אחרים של הרמב"ם הסותרים את התירוץ, הגיב: נו, מה הפרענק הזה מבין בלומדעס...).

אך מה לגבי ספר השו"ע של הר"י קארו למשל? כשלעצמו, במה הוא שונה מקיצור שולחן ערוך? במה הוא עמוק יותר משש"כ?

______________

בןציון כהנא,

שמעתי מראש ישיבה ספרדית שהוא עצמו בוגר ישיבת פונוביז', שהוא ועמיתיו נאלצים לעמול קשה על מנת להוציא מתלמידיהם את הרוח שהר"ע יוסף דוגל בה (לימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא - מגיל צעיר), ולהסביר להם שרק לאחר לימוד של שנים רבות בעיון בדרך הישיבתית המקובלת אפשר להתחיל לגעת בעולם ההלכה.

לפני מס' שנים אף הופצה בישיבות חוברת בעניין.

ואנקדוטה קטנה -

סיפר לי יהודי בשם אביו שלמד בישיבת חברון לפני עשרות שנים, שבמבט לאחור, מי שהוחזקו כעילויים הגדולים בישיבה הגיעו לתפקידים זוטרים יחסית ודוקא משכבת הביניים בישיבה יצאו דמויות מרכזיות בעולם הרבני והישיבתי לאחר מכן (שמפאת כבודם לא אזכיר את שמם) [הפואנטה של הסיפור היא שהבחור שנחשב הכי פחות מוצלח בישיבה היה בחור בשם חיים הרצוג].

כעין זאת סיפר פעם אחד מחשובי הדיינים בביה"ד הגדול שאין חולק על גדלותו לאחר שנשאל על דרכו בלימוד שהביאה אותו עד הלום, שכבר בגיל צעיר קבע לעצמו לימוד קבוע ומשמעותי בשו"ע על הסדר, מה שעורר כנגדו לעג בקרב התלמידים בישיבה.

ממללא,
לפי גישתו של אותו ראש ישיבה בריסק היו צריכים להיות גדולי הפוסקים ואנחנו יודעים שזה לא כך.

ממללא,

זו לא פגיעה אישית, זה בזיון ולעג לאינטיליגנציה..

ולגבי דבריך: אני כן סבור, שחלק ניכר מההילה של ספר זה היא פרי יחסם של דורות רבים של לומדים אל הספר ואל מחברו כספר שגאונות גנוזה בכל תג ותג בו. לו לא הייתה נוצרת סביבו הילה כזו..

יותר משראו בו גניזת גאונות..ראו בו כפירה, לפחות בחלק הראשון..וחוסר הבנה ביתר החלקים..


אם אלה היתרונות : למשל לשונו הייחודית והמדוייקת של המחבר והיכולת לארגן את החומר בצורה מסודרת - ועל סמך מאפיינים אלה אתה שופט ומסווג בין למדנות, לבין שטחיות..

צר לי לאכזב אותך, אך אמור היית למצוא מלוכה - ואתה מצאת רק אתונות...





תוקן על ידי - riv - 06/02/2005 12:55:24

אני מציע לא להתרגש יותר מידי, דור דור ומאספיו, דור דור ומתנגדיו.

יעויין ספרו של חנינא בן מנחם 'המחלוקת בהלכה', (כרך ג', פרק אחרון) ובו מלוקטים כל האמירות הקשות שנכתבו בזמנו נגד האוסף הנקרא 'שולחן ערוך'... (מהרי"ט צהלון: 'ספר לנשים ולקטנים, ואין ראוי לפסוק ממנו', ועוד יעוי"ש).




אני מציע מבט היסטורי-סוציולוגי:

בעבר, כתיבת קודקס הלכתי לא שיקפה צורך ריאלי. הקהילה היהודית שמרה על הנורמטיביות ההלכתית שלה, ללא כל הזדקקות למדריך טקסטואלי כזה או אחר. הקודקסים שנכתבו (שו"ע, קצש"ע, באר היטב, ואפילו מ"ב) נשארו מנותקים במדה רבה מהפרקטיקום הקהילתי שהתנהל לו על פי מסורת אבות מקומית.

הבעיה נוצרה רק בדור האחרון, כאשר כולנו הפכנו ל'טקסטואליים', הן במישור האידיאולוגי (עתונות, ספרות פובלציסטית, מפלגתיות) והן במישור הנורמטיבי. הקלות הטכנית בה ניתן לערוך, להדפיס, ולהפיץ קודקס כתוב - זו תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית !!

העולם סביבנו אפוף בספרות הדרכה: פסיכולוגית, רפואית, אמנותית, אלטרנטיבית, מה שתרצו. למה יגרע חלקה של ההלכה הקהילתית היהודית?

עולם ההלכה מנצל את היכולת הטכנית. הוא מהדיר ומפיץ קודקסים קודמים, ובכך מהדק את הזיקה שבין התנהגות הלכתית נורמטיבית לבין טקסט, זיקה שמעולם לא היתה אמיצה כל כך. תהליך זה מזין את עצמו, וגורם לעולם ההלכה לחוש צורך נואש בקודקסים נוספים ש'יכסו' תחומים חדשים. תחומים אלה - מהם שנוצרו על ידי המודרנה והטכנולוגיה, ומהם - שנוצרו באמצעות התהליך הזה גופו, של נורמה המצריכה קודקס - המכתיב נורמה - המייצרת קודקס - וחוזר חלילה.

התגוונות החיים וריבוי הפרטים העצום, גרמו לשינוי אדיר במבנה ההירארכיה ההלכתית המסורתית, וביחסי 'שואל ונשאל'. חיי אנוש לא יספיקו לפוסקי ההלכה לנמק באריכות כל פסק כפי שהיה בעבר.
אם גם היום הלכה היא חיים, והחיים זה טקסט, אז הכל חייב להיות זמין ומהיר, כמו הכספומט, כמו ה-SMS.

גם אצל החרדים, אנו נראה יותר ויותר מודל של הלכה 'אינטרנטית', מהירה, וכל פוסק המרבה בשליפה - הרי זה משובח.

אז שיקומו כמה 'חושבי שמו' וינסו לעצור את הרכבת בגופם...