השועל בלול - פרידה מאפרים קישון

מעשה באמיץ דולניקר, פוליטיקאי ותיק וקשיש, שזקוק לנופש בגלל בעית לב. בניגוד לעצת מזכירו הפיקח זאב, הוא מחליט לצאת לכפר מבודד ונידח על גבול הצפון, עין כמונים. הוא נפרד מאשתו, גאולה, הפוליטיקאית, ויוצא במשאית של תנובה אל סוף העולם.
הכפר מהווה תופעה יחידה במינה של חברה ללא פוליטיקה. כל האיכרים מתלבשים באותה צורה, בבגדים שחורים, עובדים בשדה, יש כמה ספקי שירותים – בעל מלון, ספר, רועה צאן שהוא גם הבעלים ולכן עשיר הכפר, וזהו.
דולניקר בטוח שכולם יכירו אותו. אכזבה. איש לא שמע עליו. גם אין מסגרת פוליטית, ולא שאיפות פוליטיות.
זה מה שמעורר אותו לפעולה. כמו השטן של "אי הפינגוינים", הוא יכניס את יצר הרע הפוליטי לכפר, כדי ללמד את העם מהי דמוקרטיה. כאשר מזכירו שואל אותו מה המניע שלו, הלא שויון זה האידיאל, הוא נאלץ להשיב: שויון כן, אבל בתור סוף התהליך, לא תחילתו. קודם כל צריך מלחמת המעמדות, ולשם כך צריך ליצור שלטון ואופוזיציה.
וכך הופך המקום השלו לחרדת אלקים. שני המנהיגים הפוטנציאליים, הסנדלר והספר, נאבקים ביניהם על השלטון. בהתחלה הם עושים זאת בשיטות פרימיטיביות. בודקים "למי יש גוף יותר מוניציפאלי", אבל עד מהרה מתפזר האבק, מפסיקים את המכות, ומכריזים על בחירות.
מכאן ואילך הסיפור מתנהל כפי שרק קישון יכול לכתוב אותו. דולניקר משגע את הכפר, מכניס פוליטיקה ומחלוקת, ומקבל את התוצאה הסופית – מלחמת אזרחים בין הספר לסנדלר ועושי כליהם.
אז ורק אז הוא יכול להימלט על נפשו, עם ה"מטפל" שלו, הלא הוא המזכיר זאב, ולהאנח על כך שלא היתה לו מנוחה...
הספר מהול במיטב הבדיחות של קישון. כמו הראיון שנותן דולניקר לעיתונות. תחילה הראיון נועד לציטוט כדי להציג את עמדתו של הפוליטיקאי בנושאים שונים. אחר כך, כשמתברר שדעתו נטרפה עליו והוא רוצה להישאר בעין כמונים, מתברר פתאום ש"אפשר לפרסם אותו כמות שהוא ורק להחליף את הכותרת ב'הוכחות האחרונות לטירופו של אמיץ דולניקר' ".
אך יש שם, לדעתי, יותר מאשר בדיחות. כאשר נידון מעמדו של שכנו של דולניקר לחדר, רועה הבקר החסון, שמגוייס לתפקיד השוטר, ניתן ללמוד הרבה על הדינמיקה והבעייתיות של הפעולה המשטרתית. תיאורי הישיבות של מועצת הכפר הן פרודיה במיטבה, אבל גם חושפות את הכפילות שבכל התנהלות שלטונית. בתור מי שאינו מומחה לסוציולוגיה, אני עדיין מעז לתהות אם הספר "עין כמונים" אינו יכול לשמש למחקר סוציולוגי. למשל, ללמוד דרכו את הסוציולוגיה של השלטון לפי החוקר המובהק אפרים קיצ'ן. (כל הזכויות לרעיון שמורות).
יש גם עקיצות גדולות וקטנות ששלוחות כלפי אלו שעושים את הדת קרדם לחפור בו. השוחט ומשגיח הכשרות (אני משגיח, אבל לא כשר פה. מה פתאום?) מטיל על "המשולשים" (הקרבנות האומללים שהועלו בהגרלה לשלם מסים...) לספק לו מנין. כאשר הוא מקבל הודעה על הפסקת מים, הוא משתמש בה כדי להפחיד את תושבי הכפר ולהזהיר אותם לעשות תשובה. כאשר ההפסקה מתארכת, הוא מחפש תפקידים חדשים להטיל עליהם. אבל בסוף נמאס להם, הם מרביצים לו, ואז, ורק אז, מגיעים המים...
ועוד פואנטה. כאשר דולניקר מנסה למכור את עצמו לתושבי הכפר, הם מסתייגים. סוף סוף, מיהו ומהו. האנשים החשובים היחידים שהם מכירים הם ראש תנובה ומנהל שירותי ההנדסה. אבל האחרון, הם מדגישים ביראת כבוד, הוא "מהנדס".
ומאז, כל מי שחשוב בכפר זוכה לתואר הזה. דולניקר עצמו, הספר, הסנדלר, כולם מתכנים בשם התואר "מהנדס". כאשר דולניקר בורח, הוא משאיר מכתב פרידה בחתימת "המהנדס דולניקר", לפני שהוא מוחק בחלחלה את המונח הזה. סוף סוף, הוא אומר לעצמו, הרי איני מהנדס באמת.
מזכיר משהו?
(אולי צריך להוסיף המהנדס הגאון, והגאון המהנדס?)

YNET על קישון

הסאטיריקן אפרים קישון, מגדולי הסופרים שידעה ישראל, נפטר בשבת מדום לב בביתו בשוויץ. בן 80 היה במותו.

בין יצירותיו הבולטות של קישון בספרות ובקולנוע ניתן למנות את "סאלח שבתי", "השועל בלול התרנגולות", "סליחה שניצחנו", "הגביע הוא שלנו", "ארבינקא", "תעלת בלאומילך" ו"השוטר אזולאי".


ראש הממשלה אריאל שרון פתח ביום א' את ישיבת הממשלה בכמה מילים לזכרו: "אפרים קישון מת אתמול אבל מפעלו התרבותי נותר איתנו ועם הדורות הבאים. בשנינות ובחדות הציב קישון בפנינו מראה מדויקת ממנה ניבטה החברה הישראלית על מעלותיה ומגרעותיה פחדיה אמונתיה ודעותיה".



להלן קורות חייו של קישון כפי שפורסמו באתר פרס ישראל בו זכה בשנת 2002: קישון נולד בבודפסט שבהונגריה בחודש אוגוסט 1924 בשם הופמן פרנץ. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ בשנת 1949, עִברת פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הפך לידוע בארץ ובעולם.

קישון גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל דבר. התזכורת היחידה ליהדותו הייתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. "היהדות שלי הייתה עניין שולי לגביי. דיברתי הונגרית, חשבתי הונגרית ובבית הספר שרתי שירי געגועים להונגריה השלמה", אמר ב"קישון - דו שיח ביוגרפי", עם ירון לונדון.

בשנת 1941, לקראת סיום לימודיו באקדמיה למסחר, כבר פעלו בהונגריה ארגונים אנטישמיים. הנער אפרים גילה באיחור את יהדותו. לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח אפרים למחנה ריכוז. הוא שרד את מסעות המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין, ולבסוף הצליח לברוח בדרך נס. הוא חזר לבודפסט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש "חסיד אומות העולם" הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה.

בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח קישון להתפרנס יפה מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו, באמתלה שהוא נוסע לבקר ביריד של פראג, הוא ברח עם רעייתו דרך סלובקיה ועלה על הספינה "גלילה" בעזרת "ארגון הבריחה" והגיע לישראל.

מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לחברים בקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים", סיפר. כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית.

בקיבוץ כפר החורש שבצפון, נזכרו היום בחיוך בעולה החדש שהגיע לקיבוצם בסוף שנות ה-40'. כמו כל חברי הקיבוץ, גם אפרים היה יוצא הונגריה והיה זה אך טבעי עבורו לבחור ולהתיישב בקיבוץ זה.

חבר הקיבוץ אלכס ברזל סיפר לכתבת ynet שרון רופא-אופיר על הימים ההם: "כולנו כאן ידענו את השפה ההונגרית, אך איתו התעקשנו לדבר בעברית כדי שילמד מהר את השפה, ואני זוכר אותו איך למד בחריצות אינסופית. בתוך תקופה קצרה כבר ידע לדבר עברית מגומגמת קיבלנו אותו בזרועות פתוחות, וכאשר העלינו את שאלת מועמדותו לחברות להצבעה, הוא החליט כי הוא מבקש להיות עיתונאי ועבר לתל אביב".

קישון התקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי", אמר בספרו של לונדון.

בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש.

בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו "לאיזו מפלגה אדוני שייך? אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!", היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה.
בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר".

החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון חילק את עתותיו בין אירופה לישראל. הוא ביים את מחזותיו, כתב מאמרים להגנת ישראל בעיתונות והשתתף בתוכניות טלוויזיה על תקן של "המסביר הלאומי".

וכך נומקה הענקת הפרס על ידי חבר השופטים: "מר אפרים קישון, גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מאז ראשיתה, הצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות והשכיל להציג בה את החברה הישראלית המתהווה על כל פניה.

מר אפרים קישון מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה, פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירה הומוריסטית. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה.

אפרים קישון 'העולה החדש' ידע לנצל את נסיבות חייו ואת ניסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה עמן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה.

קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ואת תנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הביורוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהווייתה.

יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו להן תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העלייה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת עמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

היצירה האחרונה של אפרים קישון היא "משפט האבהות של הנגר יוסף". אני מביא את ההקדמה לספר כפי שהתפרסמה בYNET, מפני שיש בה חשבון נפש עצמי ופרטים ביוגרפיים מענינים ממבט אישי. יש גם את המערכה הראשונה, אבל בגלל הסתייגות מחלק מהתוכן לא העתקתי אותה הלום.

הלינק:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3039549,00.html


מה פתאום, למה כתבת זאת?

השאלה הזאת חוזרת ונשנית כל אימת שאני מפר את חוקי משטר הכיתות הספרותיות, ואני כותב משהו שבו, לא הנוכל החביב ארבינקא ולא הילדים הקטנים שלי ממלאים את התפקיד הראשי. ברור ומובן, שכל קורא וצופה רשאי לקרוא ולראות בפירות עטי, מה שהוא מחפש בהם. אחד יראה ב"תעלת בלאומילך" את סיפורו של מטורף עליז, ואילו השני יגלה בסרט ביקורת חריפה על תעתועי הביורוקרטיה העירונית. "שעיר לעזאזל" הוא רומן של אבסורד הומוריסטי בלתי מתקבל על הדעת על אודות רדיפת הקירחים, או הפרק המחריד ביותר של תולדות האנושות. הכול תלוי, כאמור, מאיזו זווית ובאיזו ציפייה מביטים על היצירה. אף הספר שלי על הבלוף המנצח הנקרא משום מה אמנות מודרנית, הרים הרבה גבות. רבים ראו בו חטא נעורים או זקונים, אחרים את גילוי האמת במערומיה.

מכל מקום, מה פתאום, משתוממים אשפי הספרות, היודעים את הכול על אודות אמנות הכתיבה, זולת הפרט הקטן, שהכתיבה ההומוריסטית היא הסוג הקשה ביותר של הספרות. מי שמסוגל לכתוב פרודיה, מסוגל לכתוב גם את האורגינל, אפילו ביתר קלות.

אכן הם שואלים אותי, למה למען השם כתבת זאת?

תשובתי היתה יכולה להיות זכותי האזרחית לשתוק, אם כי חייב להיות ברור לכל אדם בר דעת, ששום סופר אינו משקיע עמל של שנים ביצירה כלשהי, אם אין לו מוטיבציה או מוטב לומר דחף פנימי לכתוב מה שכתב. ועל אחת כמה וכמה חלה ההנחה הזאת על הסטיריקן, שחובתו המקצועית היא להילחם בצביעות משמע לומר את ההיפך ממנה, את האמת, בדומה לליצני החצר שקיבלו רשות בשעתם להשמיע קולות ביקורתיים כלומר דברים שהיו אז אסורים מעיקרם, כל עוד הם חבשו כובע של מוקיון על ראשם והשכילו להצחיק את כבוד השליט ואת פמלייתו הרמה.

מדובר כמובן במלכים ובקיסרים. בשובל של הרבנים הגדולים לא היה מעולם מקום לליצנים, ובחצרות של הכנסייה היתה הופעתם קצרה מאוד, על פי רוב על המוקד הבוער. היום, ככלות אלפיים שנה מאז נולד בעיירה בית לחם אותו רב צעיר אשר שינה את פני האנושות, מורשה הסטיריקן לשאול את קוראיו ואת עצמו את השאלה המעסיקה אותו מזה זמן רב: האומנם ברא האל את האדם או שמא האדם ברא את האל בצלמו ובדמותו?

תשובה אין לי, ודומה שמעולם לא היתה לאף יילוד אשה עלי אדמות. כל מה שמרשה לנו ההשגחה הנשגבת לדעת הוא חוק בראשית קצר המבשר לנו בבירור ובעקביות מדהימה, שלעולם לא יידעו יושבי כדור הארץ משהו שבמשהו מרזי היקום, מסודות הטבע נוראי ההוד, עד כי אין בפינו מענה אפילו על מסתורי הגוף שלנו אנו, או על השאלה הסתמית ביותר בכל השאלות: לשם מה כל זה בבקשה, למה חייב להיות קיים עולם ומלואו, מה הפשר של קיומנו הקיקיוני בכלל על פני אחד מטריליוני הכוכבים הזעירים שבחלל האין סוף.

לסטיריקן אין תשובות. אבל מותר לו לשאול.

"משפט האבהות של הנגר יוסף" נכתב במשך עשרות בשנים. לא על גבי הנייר אלא חבוי בתוך הראש והנפש, במעמקי אותם התאים הרדומים שבהם מתאספים סימני השאלה במשך חיים שלמים.

כבר בגיל רך החילותי להמטיר שאלות חצופות, מעין קושיות של עם הארץ, על ראשו של הרב הקשיש שביקש נואשות להעביר בגימנסיה לתלמידו מדת משה את בשורות ספרי הקודש. לא היתה לי סבלנות להקשיב לציטטות הללו הנאמרות באיזו שפה עתיקה ובלתי מובנת, למרות היותי צאצא של שושלת רבנים גדולים בהונגריה, ליתר דיוק היותי הבושה של מורשת אבותי החרדים. את יהדותי גיליתי באיחור, כאשר התחילו המרצחים השודדים להדביק ברחובות בודפשט את הפלאקטים הקוראים לאזרחים הטובים ביותר של העיר למסור לפני שריפתם המאורגנת את מברשות השיער וציפורי הקנרי שלהם לתחנת המשטרה הסמוכה.



לפני הפלישה של הצבא הגרמני ב-1945 החליטו שליטי הונגריה לעשות ברוב חסדם הבדל בין יהודים נאמנים לדתם לבין אלה המוכנים לקבל על עצמם את קדושת הנצרות. היהודים נמסרו לידי ה-ס"ס מעבר לגבול הפולני, ואילו המתנצרים עונו, הושפלו ונשדדו כג'סטה אצילה בתוך גבולות המדינה. אני כשלעצמי לא היססתי אף לרגע קט ללמוד את הדת הרומית קתולית באופן יסודי מידי כומר אחד צעיר חסיד אומות העולם, כחובה כפויה של נידון למוות הרץ על חייו בלא נשימה באפו. אולם עד מהרה הסתבר, שהצלב אינו מעניק שום הגנה. נגררתי לעבר מחנה ההשמדה סוביבור בפולניה, ברחתי בצפון סלובקיה, ירדתי למחתרת כצעיר נוצרי לכל דבר, והגורל נשא לי חסד והשאיר אותי בחיים.

ביום הראשון לאחר בריחתי ממחנה השבויים של הצבא האדום חזרתי לדת אבותי, שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר.

באותה שעה הכרתי הרבה יותר טוב את הדת הנוצרית מאשר את הדת שלי.

קפיצה גדולה מוליכה מכאן למחזי החדש. עליתי, כידוע, לפני יותר מחמישים שנה למדינה היהודית, וזה היה הדבר החכם והנכון ביותר שעשיתי בכל ימי חיי. את כל יצירותי, גם את "משפט האבהות" כתבתי בעברית מימין לשמאל, אבל מחשבותי הוסיפו ללכת משמאל לימין לעבר הזכרונות של נעורי האבודים.

לפני כתריסר שנה נפל הכבוד בחלקי לזכות בברלין בפרס הקולנוע האירופי "גולדנה קמרה" ("מצלמת הזהב"). אחרי הטקס התאספו חתני הפרס למסיבה אינטימית ליד כוסית, ליתר דיוק ליד בקבוק של יין, ואחד הנוכחים הזכיר שהוקרן באותו ערב חגיגי סרטון מיוחד אשר צולם בוותיקן, ושבו נראה כיצד האפיפיור מקבל בחיוך הלבבי שלו את הפסלון הזהוב, שלא ידע אל נכון את פישרו ואת הסיבה לקבלתו. מישהו ציין על דרך ההיתול, כי בשנה הבאה לא נותר אפוא אלא למסור את הפרס לאלוהים עצמו, והוסיף את השאלה, האם הוא יבוא לטקס. עבדכם הסתכן בהערה: "לא, הוא ישלח את בנו." שכני הוסיף לאווירה המבודחת שאלה אישית אלי, אם אני באמת חושב שישו הוא בנו של הבורא. עניתי, השד יודע כיצד זה עלה בראשי, שהעניין לא לגמרי ברור לי, כי לפי הדת היהודית רק האם קובעת, והאל - עד כמה שידוע לי - מעולם לא הציע נישואין למריה הבתולה.

אמרתי, גמרתי ושכחתי את העניין. אבל ברגע זה נולד המחזה. תוך זמן קצר התחיל משהו לזוז באותם התאים הרדומים בראשי וסימני השאלה שבהם החלו לדחוף אותי לעסוק בדבר ברצינות, משמע על גבי הנייר. התעמקתי מחדש בברית החדשה, והערכתי שוב את חוכמתו של הרב הצעיר, כפי שנרשמה בידי ארבעת האוונגליסטים שלו. התחלתי אפוא לחבר מחזה, אבל לא על דמותו של ישו הגואל. הרגשתי שכאן אני דורך על שדה זר לי. על יוסף הנגר ואשתו הצעירה אכתוב, החלטתי, כי זה כבר עניין יהודי, עניין משלנו.

ליצירות ספרותיות ובימתיות דינאמיקה משלהן. חוג המשתתפים במחזי הלך והתרחב מן הסתם על גבי הנייר בדמויות שונות מתוך הברית החדשה. אט אט גברה בי ההכרה, אשר כה זרה לדעת הקהל בעולם, עד כי גם אני בעצמי הופתעתי לגלותה: שבתהליך הולדת הנצרות כל המשתתפים הראשיים, לרבות כל האוונגליסטים פרט ללוקאס הסורי, עד אחד יהודים הם.

כמה צעדים מבית לחם, בין העיר נצרת וירושלים ישבתי לי וחיברתי את הסיפור ההיסטורי משנת אפס של הספירה, אשר מונח כעת בידי הקורא, וכאן צפון אולי המענה על השאלה הראשונה: מה פתאום, למה כתבתי זאת?

תשובתי, עם אלף סליחות, שזה עניין משפחתי לגבי דידי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם אני הקטון נמנה עם מעריצי קישון הנלהבים, ומן המתאבלים על אובדנו.

מה שגדול אצלו הוא, שכל כך הרבה הברקות שלו מתרימות לכל הרבה מצבים בחיים (בחיים בישראל, במיוחד). כל כך הרבה רגעים יש להם את הקישון המתאים להם.
שלא לדבר על הדמויות: ציגלר, הפקיד הדפוק; בירנבוים ושולטהייס, המנהלים המנופחים והמרושתים במפלגה; סאלח, העולה הספרדי; ואתרוגה (איזה שם!) העוזרת התימניה; וכמובן - איך לא - בן-גוריון (כן-כן, האמיתי, אותו לא צריך היה להמציא).

לדעתי, קישון בשיאו היה בשנות החמישים והששים. אז הוא היה הכי מצחיק, הכי מבריק, הכי חכם, וגם הכי אמיץ, בקטעים החברתיים-פוליטיים שלו. קישון המאוחר, המתמוגג ממשפחתו, כבר היה גם פחות מצחיק וגם פחות מתוחכם. "השועל בלול התרנגולות" הוא אחת היצירות הפחות מוצלחות שלו, וגם הסרט חלש מאוד. "הכל תלוי" הוא הספר החביב עלי (אני לא מכיר את כולם-כולם), ו"תעלת בלאומילך" הוא הסרט בה"א הידיעה, אבל גם "ארבינקא" ו"סאלח" הן בעיני יצירות מופת.

ותיקונון קל: קישון המוקדם כתב את שם אלוקים עם קו"ף, ובעקביות, כך שלהערכתי אין כאן מעורבות של בחור-הזעצער אלא כבוד לרגשותיהם הדתיים של קוראיו; קישון המאוחר כבר סטה מכך, כמדומני, ובפתח "פרטאצ'יה אהובתי" הוא אף כתב את השם בן ארבע אותיות(!) במילואו (!!).

מישהו יכול להעלות כאן עוד כמה קטעי מופת? את "הביתן הישראלי" ("הכל תלוי") אנחנו קוראים תדיר בפורים. אדיר!!

אידך גיסא