קול התור
שאלת מה דינו של סוכר - הוא הסוכר שלנו - לגבי איסור בישולי גויים.
אולי כדאי להבהיר מהו איסור זה.
אני מעתיק קצת מאנציקלופדיה תלמודית.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, בשולי גויים [טור תרנז]
דבר שבישלו גוי, אפילו בכלי כשר, של ישראל, אסור באכילה1. ואין לאיסור זה עיקר מן התורה, אלא שחכמים אסרוהו2, כדי להתרחק מהנכרים שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות3, או כדי שלא יהיה ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא4.
ומכאן והלאה אני מסכם:
יש שני גורמים שמספיקים כדי להתיר מאכל על מנת שלא יהיה בו איסור. ואלו הם:
א. דבר הנאכל כמות שהוא חי.
ב. דבר שאינו קרב על שולחן מלכים.
הראשון פירושו פשוט, שמה שאינו מבושל אין בו איסור. אמנם יש מקילים לומר שאם נאכל בדרך כלל חי, אזי אפילו בצורה מבושלת אין בו איסור.
נראה שטעם זה אין בו כדי להתיר את הסוכר.
השני פירושו שאינו חשוב מספיק להגישו על שולחן של מלך בפני עצמו.
לפי זה, ודאי שסוכר מותר, שאינו בא אלא למתק משקאות כגון תה וקפה, ואינו קרב כתקרובת בפני עצמו.
למה הדבר דומה, לדעתי, לקפה, שהאחרונים מתירים.
לפי זה, אין לחוש בסוכר לאיסור בישולי עכו"ם.
ממילא, הסוכר שיש לו הכשר טוב, כגון בד"צ, מן הסתם אם היה מקום לחשש, היו מתקינים אותו כך שלא יהיה בו איסור זה.
ולהשומע ימתק.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|