שיחרור עבדים, עולמות עליונים, הרמב"ן

צריך לבדוק מספר נקודות:
1) אם התורה דואגת לצער של העבר, מדוע אינה דואגת באותה צורה גם לצערו של העבד הכנעני?
2) האם בחשיבתם של התורה ושל הרמב"ן ברור מאליו שעבדות היא שלילית, מאד יתכן ע"פ הנקודה הקודמת שהעבדות איננה שלילית אלא חידוש היא שחדשה תורה לשחרר עבד עברי. הסבה לחידוש אינה צערו של העבד אלא סבה אחרת.
3) האם לדעת מקובל כמו הרמב"ן יש סתירה בין הדברים, הלא הרמב"ן הוא שמלמדנו בפרשת כי תצא שהתורה רוצה לחנכנו לקנות מידות טובות, ואם כן יאמר לנו הרמב"ן שהדברים משתקפים במספר רמות, בעולמות העליונים ובעולמנו שלנו.

הרמב"ן וכן שאר המקובלים מאמינים שכל העולמות קשורים ואחודים זה בזה. ועל כן כשהרמב"ן כותב על חשיבות שחרור העבדים מחמת הסוד הכוונה שגם בעולמינו הגשמי יש חשיבות יתירה לשחרור העבדים, והכל אחד ממש.

הרמב"ן לכאורה רומז כאן למה שכתבו בספרי הקבלה ש'עבד' הכונה על מט"ט שהוא המלאך המנהיג את העולם ובגלל זה כל ההסתר שיש בעולמנו ולכך רמז שלמה במה שאמר (משלי ל, כב) 'תחת שלוש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך' ועל ידי שחרור העבד העברי אנו גורמים להחזרת ההנהגה לידי הקב"ה באופן ישיר מבלי הסתר ובכך גדולה ההשפעה הנגרמת על ידי זה.

ולמה לא שאלת את הרב?
הוא מן הסתם הי' עונה לך בערך כך.
על מה שכתבת
אני הייתי רגיל תמיד לפירוש שהתורה פתחה בפרשת משפטים כדי להראות עד כמה אנו צריכים להיות רגישים לנושא העבדות. והרי גם אנו, כלומר אבות אבותינו, היינו עבדים במצרים.

והרי זה בדיוק כתב הרמב"ן בדרך הראשון.
ועל מה שכתבת
זה נראה לי משונה מאד. האם אותם עולמות עליונים סובלים כמו אותו העבד המסכן שציפה להשתחרר ונשאר בידי בעליו, שמן הסתם מתעלל בו?

משנה סנהדרין מו ע"א
אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים

והתשובה לך הוא, כן, העולמות סובלים כמו אותו העבד המסכן.

אגב, אם אתה לא אוהב קבלה, הרמב"ם בפי' המשניות פירוש לדברי ר' מאיר, שהכוונה למה שבני אדם אומרים. ולא ידעתי מהו פירוש "שכינה" להרמב"ם, אבל כך פירוש שם.

שושן



לא העליתי בדעתי דבר זה. אם הרב היה עונה לי כך, באמת הייתי הולך לשאול אותו.

החבר שלי טוען תמיד שהשאלות שלי יותר מדי פתוחות וחריגות, מחוץ למסגרת, ושעלי להבין שיש הנחות יסוד שאיני מודע להן. אולי אני מנסח את הטענה שלו כלפי בסגנון יותר פתוח בעצמי (כי הוא לא משתמש במילים האלו). אבל נראה לי שזו כוונתו.

כעת אני מבין את הדברים. הרמב"ן בא לפתור את כל בעיות האדם והסבל האנושי, ולא רק לדאוג לעבד, עד כמה שזה ראוי. וזה באמת נפלא.

האם תוכל לציין היכן מובא הרעיון הפרשני שלך? האם הוא כתוב ברמב"ן עצמו? היכן?


בורו

אני מכיר את המדרש הזה על רבי מאיר, והוא באמת יפה מאד. אבל האמת היא שהוא נשמע לי קצת נוצרי. גם הנוצרים חשבו שהאלהים צריך לסבול גם כן כמו האדם. קשה לי עם זאת להאמין שרבי מאיר התכוון לרעיון נוצרי, ויותר מסתבר לי שזה ציור יפה ודמיוני שנועד להבהיר לנו, בני האדם, או היהודים (רבי מאיר לשיטתו, שגם גוי יכול לעסוק בתורה ולהיות כמו כהן גדול) כמה הקב"ה אוהב אותנו וכמה עצוב לו כשאנו חוטאים ולכן עלינו להענש.

איני מכיר את הרמב"ם הזה שהבאת. מה לעשות ובשיעורים בדרך כלל מביאים יותר את הרמב"ן מאשר את הרמב"ם. לפחות בשיעורים שיצא לי לשמוע...

ינוקא

הרעיון כתוב בספר עבודת ישראל למגיד מקוז'ניץ שהוא ספר חסידות מפורסם, כמו כן יש פירוש על המדרש הנקרא 'אור המדרש' ורעיון זה הובא בו גם בפרשת משפטים וגם בפרשת כי תצא על דברי המדרש שאם אתה מקיים שילוח הקן הרי אתה זוכה לשלח 'עבד עברי' שהדברים כפשוטם אין להם הסבר אלא רק בדרך זו.

ינוקא
לא כל דבר שהנוצרים אומרים הוא שקר. סוף סוף הנוצרות לקוחה מן היהדות. האלקים הסובל בנוצרות הוא אדם, בנו של אלקים (לדעתם), משא"כ לפי הגמרא הוא אותו אלקים שברא העולם.

"אלקים הסובל" זה אכן ערך נוצרי.

בתורה נביאים כתובים אין דבר כזה, כפי מיטב ידיעתי. ע"פ השקפת הרמב"ם ברור שזה יוגדר כחירוף וגידוף, וח"ו לייחס השקפה זו להרמב"ן [ראה להלן]. וינוקא צודק שזה נשמע יותר מדי נוצרי...

זה לשון רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם "...ספרי הרב אבינו ז"ל מורה נבוכים וספר המדע שרפו אותם, החלק האחד מאשני מונפשלי"ר בכח השרים העוזרים אותם מפני שהם חולקים על אמונתם ומגלים זיוף דעתם, ובודאי יעזרו אותם הנוצרים, כי אמונתם אינה רחוקה מאמונתם.."

כל מאמרי חז"ל שמהם יש איזה משמעות כן (וגם זה לא במובן של אלקים הסובל הנוצרי כלל וכלל), לדוגמא מס' ברכות דף ג. "אוי לי שהחרבתי את ביתי" – וכן "מה לאב שהגלה את בניו", ומאמרים דומים, פירושם על דרך "דיברה תורה כלשון בני אדם", להסביר את האוזן, שנבין שרצון ה' הוא שלא יחריב את ביהמ"ק, כמו אדם שלא רוצה להחריב את בית שלו, וכמו כן המשל של גלות הבנים, להעביר לנו המסר שהיינו כ"כ לא בסדר עד שה' הוכרח כביכול לשלוח אותנו לגלות, בדיוק כמו אב המגרש בנו מעל שלחנו.

ושרא ליה מרא לב"פ שהשווה בין טומאה לטהרה.

ועיין דברי קדשו של הרמב"ן (לא הרמב"ם!) בראשית ו, ו "ויתעצב אל לבו - דבר תורה כלשון בני אדם. והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם".

וזה לשון ספר העיקרים מאמר שני פרק יד "כבר נתאמת במופת שהשם יתברך אינו גוף ולא כח בגוף, ולזה יחוייב לסלק ממנו יתברך כל מקרי הגוף וההתפעליות הגשמיות, ולפי זה צריך טעם למה שנמצא בדברי הנביאים כולם שהשם יתברך אל קנא ובעל חמה ונוקם ונוטר, אמר נחום אל קנא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חמה נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו (נחום א' ב'), ואלו כולן הם הפעליות גשמיות, ומלבד זה הם מדות מגונות שראוי שלא ליחסם לשום שלם אף כי לשם יתעלה ברוך הוא, ונמצא הכתוב ייחס אליו הגאוה, ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג א'), וכן נמצא שייחס אליו הכמרת הרחמים, אמר יחד נכמרו נחומי (הושע י"א ה'), וייחס אליו העצב, ויתעצב אל לבו (בראשית ו' ו), וייחס אליו קוצר הנפש, ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י' ט"ז). ונאמר כי למה שהנביאים כולם יכוונו להישיר כלל האנשים לעבודת השם ואהבתו, וההמון אינם נכנעים לעבודה כי אם מיראת העונש, ידברו בלשון מובן לכלל העם, ולפי שבלשון בני אדם כשהמלך עושה משפט במורדים בו ונותנים המלכות לזולתו, יאמר עליו שהוא קנא ונוקם ושהוא בעל חמה, כן יאמרו הנביאים על השם יתברך כשיעשה דין בעוברי רצונו שהוא אל קנא ונוקם ושהוא בעל חמה, להיות הפעל הנמשך ממנו על עוברי רצונו פעל הנוקם והנוטר והמקנא. וכן ייחס אליו העצב על זה הדרך, כי כמו שבני אדם עצבים כשמביא ההכרח אל שיהיו מעשי ידיהם נשחתים, כן אמר הכתוב ויתעצב אל לבו, וסמך לו ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו' כי נחמתי כי עשיתים (בראשית ו' ז'), לפי שהיה עושה פעל מי שהוא מתנחם על מה שעשה ורוצה להשחיתו, וכמו שהאדם כשמביא ההכרח להשחית מעשה ידיו מצד הדין מבקש דרך לבלתי השחית הכל, כן השם יתברך בקש דרך לבלתי השחית הכל, ולזה סיים ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו' ח'), כלומר שהשם יתברך סבב שיתקיים העולם על ידי נח ובניו" .

וקדמם הכוזרי מאמר ג אות עג "ונאמר במה שאמר: אוי לי שהחרבתי את ביתי, כאשר נאמר בוינחם ה', ויתעצב אל לבו". וכן הרמב"ם במו"נ ח"א פרק כט.

ב"פ,

כנראה שלא הבנת את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות.

הרמב"ם לא פירש דברי רבי מאיר ש שהכוונה למה שבני אדם אומרים.

אלא כותב שדרך האדם כשרוצה לענוש בנו החביב עליו שמצטער בצערו, שאומר שאין לו נחת במעשה זה וגם לא להניח לו, כך אמר ה' שבהריגת הרשע הזה אבדן מציאות, וגם להניח לו אין ראוי. אלא, שהרמב"ם מוסיף שהביטוי של ר' מאיר מקורו באמירה עממית בתקופתו של ר' מאיר, שהיו רגילים לומר במקרה דומה "קל אני מראשי קל אני מזרועי".

כך הם דברי הרמב"ם, [שניתי לשונו קצת וגם הוספתי איזה מילים לשם ביאור], והם מאירים את העינים.

[ואודות הביטוי "שכינה" עיין נא במו"נ ח"א פרק כה]

עדיין עיף אני מאשכול הקוויטעל, ושוב אתה באה עלי ....

בתחלה כתבת כי בתנ"ך אין דבר כאלקים הסובל, ואח"כ הבאת הפסוק "ויתעצב אל לבו", ועוד פסוקים שהביא העקרים, הכיצד ראי' לסתור? ואלא מאי, יש לך תירוצים? לי ג"כ יש תירוצים.

בפירוש אמרו, דיברה "תורה" כלשון בני אדם, לא חכמים.

דבריך בדברי הרמב"ם אפשר כנים, אבל סוף סוף הקב"ה אומר קלני מראשי, אז הוא מצטער או לא מצטער?

ולפי דברי הרמב"ן שויתעצב אל לבו הכוונה לרוח הקודש, אז כן תאמר גם לענין הגמרא של קלני מראשי, והכוונה תהי' לאיזה שהוא מדריגה שיכולים אנו לומר עליו שהוא "עצב", ושיכול להצטער וכו', ואני מוסיף שיכול לברוא עולם גשמי.

וכן הוא ע"ד המקובלים. אני לא פילוסוף, ואני לא בקי בנצרות, מה שאני יודע הוא אמונה טהורה.


תוקן על ידי - באראפארקער - 08/02/2005 6:50:00

ב"פ,

כמדומה שכוונתך לשם שמים, לכן אגיב ואשמיע דברי בנחת.

הבה נלמוד קטע זו ברמב"ן. זה לשונו:וינחם ה'. ויתעצב אל לבו - דבר תורה כלשון בני אדם. היינו שלגבי הקב"ה ל"ש הענין של ניחום או עיצוב, לזה אמר שהכתוב דיבר כלשון בני אדם. והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. זה פסוק בישעי' סג:י "וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" ועיי"ש ברד"ק ד עצב הוא "ענין הכעסה", ומסתבר דזה כוונת רמב"ן, לומר דלגבי הקב"ה ל"ש עצב (מלשון עצבות) אלא דהפירוש הוא שהכעיסוהו. ועכשיו ממשיך הרמב"ן לפרש חלק הב' של הפסוק "אל לבו" וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, תירוץ זה מקורו במו"נ (כן זה אותו ספר שאתה כ"כ מחשיב...!) חלק א' פרק כ"ט. ושוב הכוונה לשלול הגשמה. וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי, וזולתו היינו עוד תירוץ, שעל מחשבה שבלב, אומרים לשון זה. ולאחר זה ממשיך הרמב"ן בסוד גדול שלא ניתן ליכתב, לכן, גם אני לא אכתוב אותו.

כתבת בפירוש אמרו, דיברה "תורה" כלשון בני אדם, לא חכמים.
החל מן תשובות הגאונים עד לכל הראשונים וגדולי המפרשים מן האחרונים, כולם אמרו שאגדות חז"ל אינם כפשוטם, ואתה אומר שאין אומרים בהם הכלל של דיברו חכמים כלשון בני אדם. עיין ראב"ד הלכות תשובה פרק ג הלכה ז שכותב מה שכתב הרמב"ם שהאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין, כתב הראב"ד "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

כתבת סוף סוף הקב"ה אומר קלני מראשי, אז הוא מצטער או לא מצטער? כבר ביארתי, סליחה – כבר ביאר הרמב"ם - שהכונה שה' לא מרוצה מזה, ויותר היה נוח לו שהאדם היה בוחר בטוב. וכל כי האי גוונא מליצת חז"ל היא כלשון בני אדם.

ובבקשה שלא תתחיל עם מדריגות בה': יש מדריגה שהוא כן גוף ויש שלא, או שהוא ה' או שהוא לא ה', עיין מאמרו המחכים של רבינו המיימוני [תמצא באשכול המומלצים מפתח למובחרים] בשיעוריו על ספר המורה.

כתבת מה שאני יודע הוא אמונה טהורה. צר לי, אבל "אמונה טהורה" זה לא פתגם שאומרים אותו. קבלתי ממו"ר י.ס. זצ"ל שחייבים ליישר אמונה על פי התורה, לטהרה מן הסיגים שמצטברים בה, מתוקף הגלות ומפאת בלבולי דברים שבא בספרים באונס או ברצון.


תוקן על ידי - מלמד_לאדם - 08/02/2005 8:18:06

מלמד
אז כך,
הקב"ה אינו מצטער אבל כועס.
הקב"ה אינו מצטער, אבל הוא יותר מרוצה ממעשינו הטובים, והוא פחות מרוצה מן ההיפוך.

זה אינו תירוץ, כי אם שינוי שמות, ואין זה מתרץ כלום.


הרמב"ם כתב בריש חלק כי יש לאגדות נגלה ונסתר, לא שדיברו כלשון בני אדם. השאלה עכשיו הוא מהו הנסתר, לדעתו הנסתר הוא איזה רמז פיליסופי, ואצל המקובלים הוא תורת הקבלה. והבוחר יבחר.